תלוליות של מילים

קובץ השירים הראשון של יפעת גדות, שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר, מחולק לשבעה חלקים: פְּגִישָׁה עִם עַצְמִי, שֶׁבֶר, מִדַּת הָאַהֲבָה, צִבְעֵי הַסְוָאָה, קֶשֶׁר דָּם, נְשָׁמוֹת, הֲפוּגָה. החלק השני, שֶׁבֶר, מוקדש לתוהו ובוהו שניפץ את סדרי עולמה עם מות בן זוגה. עם זאת, שירים בהשראת האבידה הגדולה נמצאים גם בחלקיו האחרים של הקובץ כי לא ניתן יהיה להפריד בין העצמי לבין האבל, שנטמעו זה בזה והגיעו למעין איזון. בחלק השני, פְּגִישָׁה עִם עַצְמִי, נמצא השיר אֲוִיר:

אֲוִיר

לִפְנֵי שֶׁהָעוֹלָם הוֹרִיד עָלַי חֲשֵׁכָה לָקַחְתִּי אֲוִיר לֹא פָּחַדְתִּי אֶלָּא מֵעַצְמִי עַכְשָׁו אֲנִי מַקְפִּידָה רַק לִנְשֹׁף גַּם אוֹתְךָ לֹא לוֹקַחַת לָרֵאוֹת מְגַלְגֶּלֶת אֶת הָאֲוִיר בַּפֶּה שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לִמְחוֹזוֹת הַכְּאֵב וּמוֹצִיאָה הַחוּצָה השיר מחולק לשני בתים, האחד פותח במילה לִפְנֵי והשני במילה עַכְשָׁו, כשביניהם מפריד השבר. הבית השני ארוך יותר. החיים שזרמו באור ובהעזה לפני המכה נתקלים עכשיו במחסומים. קודם הדוברת הייתה עצמה, שלמה, עכשיו היא ריאות, פה, אברים, אברים, מחשבת את פעולת הנשימה. וזו חוזרת כלייט-מוטיב בכל הקובץ: לָקַחַת עוֹד נְשִׁימָה כְּשֶׁהָאֲוִיר נִגְמַר (מְעַט יוֹתֵר), מְחַפֶּשֶׂת אֲוִיר (תְּמוּנוֹת), כָּכָה אֲנִי נוֹשֶׁמֶת לִי אֶת הָאֲוִיר אֶל הַבֶּטֶן בִּזְהִירוּת רַבָּה (נוֹגַעַת), לֹא לָקַחַת אֶת הָאֲוִיר עַד הַסּוֹף (אֹשֶׁר). אלה רק חלק מהדוגמות. יש דרכים רבות לשמור על קשר ולדבר עם האהוב שנעלם פיזית: דרך הזכרונות, דרך החלומות ודרך הדמיון. ובשירה, כמובן, שבתיעוד כל הדרכים הללו מקבעת אותן על הנייר או על הצג. בשיר גַּעְגּוּעַ הדוברת מדמיינת שכל זה, ההיעלמות והכרוך בה, היה רק ניסיון בו העמידו אותו ואותה, או רק משחק מחבואים (וְאַתָּה מַתָּ-אליטרציה כמו ילדותית) שיזם האהוב. ועתה, משעמדו בניסיון, משהגיע הזמן שייגמר המשחק, על האהוב שנעלם לחזור לרצף החיים הרגילים. השיר שכתבה מאפשר לה להכחיש (ביודעין) לרגע את אי-ההפיכות של המוות ולחלום על אפשרות חזרתו של האהוב, לשחק בכאילו:

גַּעְגּוּעַ

אַהֲבַת חַיַּי אִתָּהּ יָכוֹל כְּבָר לַחְזֹר עָמַדְנוּ בְּכָל הָאֶתְגָּרִים וְאַתָּה מַתָּ מַסְפִּיק עַכְשָׁו בּוֹא הַמָּקוֹם לְצִדִּי גַּם אִם הוּא מֻשְׁאָל לְעִתִּים עֲדַיִן מַמְתִּין רַק לְךָ ניחומים ואולי הקלה יש גם בהצהרת האהבה והנאמנות. הדיאלוג נמשך מעבר למוות, מה גם שהמשוררת נמצאת בתחושותיה על קו התפר שבו החיים והמתים מתערבבים אלה באלה:

תְּמוּנוֹת

כְּשֶׁהַמֵּתִים מַבִּיטִים בִּי מֵאַלְבּוֹמֵי הַתְּמוּנוֹת אֲנִי הַמֵּתָה מוֹפִיעָה שָׁם גַּם חַיָּה דֶּרֶךְ הַתְּמוּנוֹת אֲנִי חוֹפֶרֶת בַּחוֹל הַמְּכַסֶּה אוֹתָם מְחַפֶּשֶׂת אֲוִיר וְנִכְנַעַת לִי וְלָהֶם בֵּין הַזְּמַנִּים ההזדהות עם המתים פורצת גבולות ומחליפה תפקידים:

מֵתִים

כַּמָּה זְמַן נִשְׁאַר זִכְרוֹן נְשִׁימוֹתֵינוּ בַּבַּיִת שֶׁמֵּת אִתָּנוּ הָאֵם קוֹלוֹתֵינוּ עוֹד מְהַדְהֲדִים מִתּוֹךְ קִירוֹת הָאֶבֶן הַסּוֹדוֹת שֶׁחִפַּשְׂתֶּן בַּמַּעֲקֶה הַבַּרְזֶל הַמִּתְפּוֹרֵר אוּלַי אֵינָם שֶׁלָּנוּ כְּלָל וְאוּלַי קִוִּיתֶן לִמְצֹא מֵאֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת אֱמֶת אַחֶרֶת שֶׁלָּכֶן עיצובם המיושן של הבתים בשיריה של יפעת גדות, המקרין קסם נוסטלגי, לא מחפש להדביק את צו המודרניזם. בתים ענווים אלה, עדות לחיים של אושר, משמרים/לא משמרים את העבר שנחווה בהם. בין שירי העצב, החרדה, האימה, הבהלה והדיכאון נמצאים גם שירי אהבה, תשוקה, תקווה, רוך ואושר. מיטיב להביע את הדו-קיום של הרגשות המנוגדים השיר שנתן את שמו לקובץ:

שֶׁבֶר

אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן אוֹתִי כִּי אֲנִי לֹא שְׁבוּרָה אֲנִי שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר שֶׁבֶר גָּדוֹל לָאֹרֶךְ כָּל הַגּוּף מֵהָרֹאשׁ וְעַד לָרַגְלַיִם וְהוּא כָּל כָּךְ שָׁלֵם בְּתוֹךְ הַגּוּף שֶׁלִּי הַשֶּׁבֶר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד עוֹד בֵּינוֹ לְבֵינִי שיר זה מעיד בעיניי על כוח ותעצומות נפש, על שיקום נטול כל הכחשה לאחר המכה הקשה, שאי-אפשר להירפא ממנה לחלוטין. תאומו של שיר זה נמצא בקובץ השני של יפעת גדות, מֶרְחָק בָּטוּחַ מֵהַחוֹף, כותר אוקסימורוני גם הוא:

פריכות

אֲנִי מְהַלֶּכֶת עַל הַסֶּדֶק שֶׁחוֹצֶה אוֹתִי כְּמוֹ צַלֶּקֶת, כָּל רֶגַע עֲלוּלָה לִפֹּל דֶּרֶךְ הָרִקְמָה אֶל הַתְּהוֹם שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ. הַשָּׁמַיִם מֵעָלַי דּוֹהִים וַאֲנִי נִתְלֵית עַל קוּרֵי הַשֶּׁמֶשׁ דֶּרֶךְ עַפְעַפַּי הַנֶּעֱצָמִים. איום הנפילה לתהום, שהיה פחות מורגש בשיר שֶׁבֶר, מגיע להתרה בסוף השיר הזה, שבו ההיתלות בקורי השמש (קורי השינה) רומזת לכוח פנימי שמושך את הדוברת אל מעלה למרות השמים הדוהים. המתח תחת רקמת העור עשוי להיפתר בצורה אחרת, לא של היתלות בסולם השמש כי אם של התכנסות באפילה של גומת חפרפרת:

חפרפרת

לִרְגָעִים אֲפִלּוּ מַה שֶׁתַּחַת הָעוֹר שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָכִיל אֶת כָּל רַחֲשֵׁי הָעוֹלָם. לִרְגָעִים אֲנִי נֶאֱסֶפֶת פְּנִימָה, מַשְׁאִירָה מֵעָלַי תְּלוּלִיּוֹת שֶׁל מִלִּים. עם זאת, במחשבה שנייה, דימוי החפרפרת המשאירה תְּלוּלִיּוֹת שֶׁל מִלִּים, ירידה לצורך עלייה, מתחבר לדימוי האישה הסדוקה ש-נִתְלֵית עַל קוּרֵי הַשֶּׁמֶש. תלולית, נתלית - מאותו שורש, תל, שפירושו התגבהות. הטבע משמש מקור השראה ועידוד להתחזקות והתעצמות. המשוררת הופכת את דימוי זריקת האפר על הראש לפיזור שלוות אבקני הפרחים, היפוך שחותם את שירתה ומובע בה פעם מכיוון ההמולה אל השלווה ופעם מהכיוון המנוגד לו, מהצחוק אל הבכי:

הפריה

אָסַפְתִּי שַׁלְוָה מֵאַבְקְנֵי הַפְּרָחִים וּפִזַּרְתִּי עַל רֹאשִׁי עַכְשָׁו הִיא תַּפְרֶה שֶׁקֶט שֶׁיִּצְמַח בְּתוֹכִי וִירוֹקֵן לְרֶגַע אֶת הֲמֻלַּת מַחְשְׁבוֹתַי ללמוד מהעצים שיעור של קבלה ונחמה, עץ-עצה - מוטיב חוזר בשירתה של יפעת גדות. העצים הַמְּצַלְּקִים בְּעִגּוּלֵי נֶחָמָה אֶת פְּרֵדַת הָעֲנָפִים מזכירים את הַסֶּדֶק שֶׁחוֹצֶה אוֹתִי כְּמוֹ צַלֶּקֶת:

להמשיך ללכת

בָּאתִי אֶל הָעֵצִים הַמַּרְכִּינִים רֹאשָׁם מוּל רוּחַ סְעָרָה הַמְּצַלְּקִים בְּעִגּוּלֵי נֶחָמָה אֶת פְּרֵדַת הָעֲנָפִים וּבִקַּשְׁתִּי לִלְמֹד לְהַלֵּךְ בְּצַד הַהִשְׁתַּנּוּת הַתְּמִידִית הרמוניה של חיות בין הרוח לנשימה משלימה את שיעור השלווה שנותנים אבקני הפרחים ולקח קבלת הדין שנותנים העצים (מי אמר ששירתה של יפעת גדות רק מסתגרת בצד האפל של התמונה ומונעת בעד האור מלחדור למבואותיה?):

משב

אֲנִי רְווּיָה בְּפִסּוֹת שֶׁל חַיִּים שֶׁהֵעִיפָה הָרוּחַ אֶל תּוֹךְ נְשִׁימָתִי. וּבְתוֹכִי אֲנִי שׁוֹלַחַת יָדַיִם וְלוֹכֶדֶת אוֹתָן בִּמְעוֹפָן. ולסיכום התרשמותי משני ספריה של יפעת גדות, אצטט את דבריו של דורי מנור, עורך הקובץ השני, שאפיין במילים הבאות את מהות שירתה: עדינות: זה שם המשחק. שירתה של יפעת גדות היא שירה עדינה ורוגשת, גדושה עד גדותיה בישירות וביושרה הנובעות מן הלב. אין אצלה דרכי עקלתון: שירתה אומרת את הדברים בפשטות כובשת, ואין היא נרתעת מן הישירות הזאת גם כאשר היא נוגעת בהיבטיו הקשים יותר של הקיום — בקץ האהבה, בפרידה, בבדידות, בפחד. "לִרְגָעִים", כותבת יפעת גדות בשירה "חפרפרת", אני / נֶאֱסֶפֶת פְּנִימָה / מַשְׁאִירָה / מֵעָלַי / תְּלוּלִיּוֹת / שֶׁל מִלִּים". זוהי הגדרה מדויקת להפליא לשירה הזאת: שירה שכמו נערמת בתלוליות על פני הקרקע, נהירה ונראית לכל עין, אך למעשה מעידה על התרחשות רגשית עזה ומתמדת, על חציבה פנימית הבוקעת אל פני השטח ממעמקים.