צרה חדשה מתרגשת עלינו: לפי כל הסקרים, החמאס הולך להגביר את כוחו בבחירות שיתקיימו ב-25 בינואר ברשות הפלשתינית. יש אפילו המעריכים, שהחמאס הולך לנצח. זה מעורר תזזית בציבור הישראלי, יען כי החמאס בהגדרה, הוא ארגון טרור פנאטי דתי, שלא מכיר בזכותם של היהודים למדינה משלהם.
נכון, החמאס הוא ארגון טרור. ונכון שעליית כוחו לא מבשרת שקט, ונכון שמנהיגיו נשבעו "להשיב את האדמה שנגזלה ב-48, לבעליה החוקיים", ונכון שהמוטו לפיו "היהודים מבינים רק כוח", מטעין אותם באנרגיות רצחניות. הכול נכון.
למרות הכול, אני משוכנע, שרק ניצחון החמאס בבחירות, יביא שקט. לא בגלל שהשלום עם היהודים, עומד במרכז האג'נדה שלהם, אלא משום שהם בטוחים (יש להם הוכחות), ש"היהודים מבינים רק כוח". התוצאה: מלחמה, עד להכרעה.
אבו מאזן התגלה כמנהיג חלש. כל זמן שהוא מנהיג את הפלשתינים, אין סיכוי לראות אותו מפרק את ארגוני הטרור. ואם נרצה לעשות זאת במקומו, העולם ימנע בעדנו. הסיבה: בעיני הנשיא בוש, הוא ניתפס כמנהיג מתון שוחר שלום, ולכן, אסור לצה"ל להיכנס לשטחי הרשות ולהילחם בטרור "באופן חופשי".
החמאס לעומתו, ניתפס בכל העולם כארגון טרור, ועלייתו לשלטון כמוה כהצהרה: העם הפלשתיני, לא ויתר על מחיקת ישראל. אין מדינה בעולם, שתשב בחיבוק ידיים, לנוכח ישות טרוריסטית שכנה, שחרתה על דיגלה את השמדתה. ומבחינתה של הקהילייה הבינלאומית, עליית החמאס, היא אור ירוק לצה"ל להיכנס בו כאסח.
מה שחסר בינינו לבין שכנינו הפלשתינים כדי שיהיה שלום, זוהי הכרעה. ובמילים יותר בוטות: כניעה ללא תנאי! דגל לבן! עדיף לנו שההכרעה הזו תגיע, בטרם יתבשר העולם על ניסוי גרעיני מוצלח של אירן. אחרי השלמת פרויקט הפצצה האירנית, זה יהיה הרבה יותר מסובך.
לא אנחנו המצאנו את המלחמות. תמיד, ולאורך כל ההיסטוריה, אחרי כניעה, מתחילות שיחות שסופן שלום. הפלשתינים לא נכנעו (עדיין), מפני שעד היום צה"ל נלחם בהם "בידיים קשורות", ועם משקולת בינלאומית על הגב.
הבעיה שלנו מול הפלשתינים היא, שאנחנו "שופטים" את אויבינו/הערבים בקודים מערביים. הגיע הזמן שנבין: לפלשתינים יש קוד אחר. עינינו הרואות: האמריקנים מאיימים עליהם בהפסקת הסיוע הכספי, ופרס מזהיר אותם השכם והערב, שאף מדינה באירופה לא תזרים כספים לקולקטיב שמונהג ע"י ארגון טרור, וראה זה פלא- החמאס מטפס בסקרים.
האיום בהפסקת הסיוע הכספי, לא ממש חדש. כבר בימי אוסלו שמעו הפלשתינים העניים, שהטרור, הוא שעומד כחיץ, בינם לבין רמת חיים גבוהה. פטפוטי הביצים של פרס, על "מזרח-תיכון חדש" נתפסו בעיניהם כחולשה של נהנתנים, חסרי כוח עמידה.
מה שמעניין אותם באמת, זה קודם כל מחיקת ישראל, אח"כ שיפור רמת החיים. מאחר ואי אפשר לעשות זאת ב"בליץ", יש מי שהגה את "תורת השלבים". הסבלנות הפלשתינית, יצא שמעה למרחוק. שום דבר לא בוער. בקרוב, כך הם בטוחים, אחרי שהעולם יתבשר על הפצצה האירנית, כללי המשחק באזור ישתנו לגמרי.
מנקודת מבטם- הסכם שלום עם ישראל, פירושו, מתן לגיטימציה לשודד הקרקעות היהודי, ליהנות מפירות השוד. מבחינה מוסרית מדובר בחטא בל יכופר כלפי אלוהים, והדורות הבאים.
הם בטוחים שהיהודי הגזלן והנהנתן שאוהב לחיות טוב, ינוס על נפשו, כשהלהבות ילחכו את מפת שולחנו העמוס ביין וגבינות. החיים בצל הפצצה האירנית, והטרור המתמשך, יהפכו את חייהם של היהודים לבלתי נסבלים, וידירו את רגליהם של אלה שיש להם ברירה.
מכאן המסקנה ברורה. לפני שנגיע לזה: רק מלחמה קצרה שסופה כניעה ללא תנאי, תוליד שיחות שלום. ומי שרוצה להגיע אל המנוחה והנחלה תוך דילוג על שלב הכניעה, רק מאריך את רשימת הנופלים, במלחמה שאין לה סוף...