חריקות בביקורת פנים וחוץ בחברות

ועדת בייסקי הכתירה את מעמד המבקר כאחד משלושת הבלמים בחברה שהם: - הדירקטוריון; - רו"ח של החברה; - מבקר הפנים; אולם הוועדה השאירה חלקים רבים, בלתי ברורים, בכל מה שקשור לעבודת מבקר הפנים. חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992, מחיל את חובת המינוי של מבקר פנימי בלתי תלוי על ועדת הביקורת, בכל חברה בורסאית, ומקנה למקצוע זה מעמד סטוטורי חשוב ונכבד. אולם מענק מעמד זה, אינו נותן לו מעמד משפטי ברור, ראוי ומוסדר או יכולת וגושפנקא משפטית. נושא מינויו של מבקר פנים, נתפס בחוק החברות כבעל תפקיד חשוב ומרכזי. למרות זאת, אין סנקציה פלילית על אי מינויו. הבעייתיות מתחילה בכך, שלמקצוע מבקר הפנים, המוגדר על-פי החוק, לא נדרשים תנאי הכשרה מוקדמים. אין קריטריונים ברורים להשכלתו או ניסיונו, לא דרישה להשכלה אקדמאית רלוונטית ואף לא לרישוי חוקי למקצוע. יתרה מזאת, ועדת חריגים המורכבת מ: מנכ"ל משרד הפנים - יו"ר, נציב שרות המדינה, נשיא לשכת המבקרים, יו"ר לשכת עו"ד ונשיא לשכת רו"ח, רשאית למנות כל אדם ללא כישורים כלל לתפקיד זה. כלומר, החוק מתיר לכל דיכפין לעסוק במשימה כל כך חשובה, האמורה לתפקד כמערכת בלמים לחברה, ללא התייחסות לכישורים מקצועיים מינימליים. ‎‏ הרבה ניסו לאגד ולקבוע נהלי עבודה אוניברסליים, שישמשו אמות מידה בוחנות להליך הביקורת. אמות מידה אלו יכולים להתריע, לשמש כבלם ראשוני, ואינדיקטור ניהולי חשוב לכך שיש בעיה קיימת, או עתידית, לדוגמא: - בדיקת הדוחות הפיננסיים - האם הם נמצאים בקורלציה עם תחזיות החברה, בגודל ושיעור הצמיחה של עיסוק החברה; - האם הדוחות הכספיים אכן משקפים נאמנה את מצב החברה, על-פי כללי החשבונאות הנהוגים באותו ענף בו החברה פועלת; - האם מוגדרים ונאכפים מדדי סיכון הקשורים לאופי פעילותה הכלכלית והניהולית של החברה תוך מיקוד ובדיקת ביקורת סיכון מול בקרה רציפה; - האם בוצעו פעולות לא חוקיות או פעילות החורגת ממסגרת ההרשאה והאישור של הדירקטוריון; - האם בוצעה פעילות בחברה בידי מי שלא הוסמך לכך; - האם יש פרצות בהרשאות ונהלי כספים ובנקים בחברה (פופולרי ביותר היום...); - אם הפעולות של הגוף הציבורי שבו הוא משמש מבקר ושל נושאי משרה וממלאי תפקידים באותו גוף תקינות, מבחינת השמירה על החוק, על הניהול התקין ועל טוהר המידות; - האם הפעילות השוטפת תקינה מבחינת החיסכון והיעילות, והאם פעולות אלו אכן תואמות ומועילות להשגת היעדים שנקבעו להן; - האם נעשה שימוש יעיל במשאבי החברה, והאם ההכנסות התקבלו או הוצאו כדין; - האם נשמרים נכסי החברה ואין "שאיבת מזומנים" המרוקנת את קופת החברה; - במידה ויש אתר אינטרנטי, האם הוא מאובטח על-פי אמות מידה מקובלות, ואין זליגת מידע עסקי חסוי ממנו.

אלו הן רק מעט מהדוגמאות אותן צריך מבקר לבדוק, על-פי שיקוליו ולבקר באופן עצמאי. אין פעילות פיננסית או ניהולית של חברה אחת דומה לרעותה. יתר על כן, ברוב המקרים, פעילות החברה היא עסק מורכב, מסובך ומקצועי. לכן, נדרשת מומחיות רבה והתמחות רחבה ומעמיקה בתחום הענף והעיסוק של החברה, על-מנת שמבקר הפנים יוכל לשפוט תקינות הליכים על-פי הרשימה החלקית של מטלותיו. לעיתים, אין המבקר יכול לתת תשובות בהתאם למצופה ממנו במסגרת תפקידיו, בין בגלל חוסר ידע מקצועי, או לעיתים בגלל הסתרת מידע על-ידי ההנהלה בכוונה, או בשוגג. (הערה: ועדת הביקורת רשאית לבקשת הדירקטוריון להגביל את גישתו של מבקר הפנים למסמכים המסווגים כסודות מסחריים). במצבים כאלו, בהם אין הכשרה מקצועית מתאימה ושיתוף מידע של קולגות מקצועיות, קיימת בעיה של ניסיון וידע נצבר ונרכש שצריך להשתמש בו. גם מקצועיות וניסיון, המותאם ענפית על-פי פעילות החברה, אינם נבנים. המבקרים מוצאים עצמם, לא אחת, חסרי ידע ויכולת תיפקוד מקצועית נכונה. בעיה נוספת הקשורה לידע המקצועי, נעוצה בעודף היצע של רו"ח. קיים עודף היצע של רו"ח שאינם עובדים במסגרת של משרד המעסיק רו"ח נוספים. מצב זה יוצר עודף היצע ברמת הרו"ח הבודד, ומשליך מיד על עודף הקיבולת בענף כולו. חוסר התנסות בפרויקטים, בין אם הם בינוניים או גדולים, מביא לפער עצום בין ההשכלה, המיומנות והכישורים הנדרשים מרו"ח מן השורה, לבין יכולתו להביא לידי ביטוי את מלוא כישוריו בתחום הביקורת בלבד. במקביל, קיים ריכוז ועומס רב ביותר של עבודה בחודשים בודדים בשנה, לפני הגשת הדוחות והמאזנים הרבעוניים והשנתיים, דבר שאינו מאפשר למשרדים להתאים את גודל הצוותים לתקופות הביניים שבין דוח לדו"ח. בתקופות לחץ אילו, אין סיכוי לרו"ח זוטרים ללמוד ולהרחיב ידע, ולהעמיק את רמת ההתמחות שלהם. כאשר לכל משרד יש הרבה לקוחות עם מגוון עיסוקים רחב השונה זה מזה, קשה להתעמק בעיסוקה של כל חברה וחברה בצורה שניתן יהיה לבקר את ניהולה באופן מקצועי, ורציני על-פי החוק.

מקובל למנות רו"ח או כלכלן למשרה זו. אולם מזה שנים החלו חברות ראיית החשבון לספק טווח רחב מאוד של שירותי יעוץ וניהול, לבד משירותי הביקורת המסורתיים. לדוגמא, ביקורת פיננסית מרכיבה רק כ-15%-20% מההכנסות בתחום. לעומת זאת, מרבית ההכנסות מתקבלות משירותים נרחבים יותר כמו "ניתוח שווקים", "אסטרטגיית מימוש", "כלים פיננסיים וייעוץ מס" - שתעריפם גבוה בהרבה מתעריפי הביקורת הפיננסית. שרותי יעוץ אלו, גוזלים למעשה מהמבקרים את עצמאותם, ולעיתים מהווה ניגוד אינטרסים ברור בין עבודת המבקר ובין מהות הייעוץ. חוזי ייעוץ שמנים אלה, מהווים לעיתים את מרכיב ההכנסה העיקרי. בחלק מהמקרים הינם חשובים ורווחיים יותר מאשר "סתם" חוזה ביקורת עם שולי רווח נמוכים. הסדרים כאלה עלולים להניע מבקרים להפחית את כמות העבודה שהם משקיעים בביקורת, ולהשתדל שלא לדרוך על יבלות ההנהלה כדי להגן על הסדרי הייעוץ שלהם. ושוב אנו חוזרים כמו מעגל, לעובדה שהמשרדים אינם משקיעים בפיתוח ולימוד הניסיון הענפי על החברות המבוקרות, ואינם משקיעים בלהתעמק בעיסוקה של כל חברה וחברה בצורה שניתן יהיה לבקר את ניהולה באופן מקצועי. קיים גם פער עצום בין עלותם הממשית של שירותי הביקורת, לבין תועלתם הנתפסת למנהלי החברה המבוקרת. הלקוחות או המנהלים ה"מבוקרים", אינם מוכנים לשלם מחיר ראוי תמורת הביקורת, בעיקר בגלל חוסר היכולת לראות את התועלת המיידית. לכן, עלות המבקר נתפסת כהוצאה מיותרת. בעיה נוספת בתפיסה היא מצד המנכ"ל ורובד הניהול הבכיר, הרואים באור שלילי אישי את העובדה שאדם "חיצוני" אומר למנהל המקצועי היכן לשפר ולתקן, ו"אינו מבין" את הדינמיקה של החברה ועוד תרוצים שונים. הרבה מהמנהלים שפגשתי אינם מבינים כי בקרה זו, אמורה להיות להם כלי עזר ניהולי השומר עליהם, וכי זהו אינטרס שלהם בראש ובראשונה לקיים הליך חשוב זה. נכון שבטווח הארוך כדאי לחברה להשקיע בשירותי בקרה רציפים, המיועדים למנוע מהמנהלים והבעלים לנקוט פעולות שיפגעו בה. אבל אותם מנהלים ובעלים, בדיוק הם האמורים להשקיע את המשאבים הדרושים בחסימת עצמם. יתרה מזו: אין כל דרך לקבוע מהו המחיר הראוי תמורת שירותים אלו. אם כך הוא המצב, לאף אחד לא ממש איכפת מביקורת פנים ואחריות, כל עוד הכסף זורם מחוזי הייעוץ, והתחום נותר פרוץ ללא ביקורת על קברניטי החברות, ללא ביקורת על ביצוע עבודת המבקר - ביקורת על הביקורת... וללא יכולת בקרת איכות השירות, ובמיוחד אם אין עונשין בחוק על אי-קיום ההליך. במקרים מסוימים, כתוצאה מכך, נשמט איפה כלי עזר ובקרה חשוב לאיתור חריגים, מהדירקטוריון ומועדת הביקורת, כלי שיכול היה למנוע עשרות מקרים כמו מעילות - כפי שאנו רואים חדשות לבקרים, פרשות אנרון ודומה.

מקרים נוספים של מבקר "ללא שיניים", קיימים לעיתים כאשר מבקר הפנים הינו חלק מהצוות הניהולי ומקבל שכרו מהחברה. קשה יהיה להצביע על מבקר פנים, שהעז לצאת נגד מעסיקו. לעיתים גם יטייח פרשיות על-פי בקשת הממונים עליו. למעשה, במצב זה - המבקר קיים "על הנייר", פעילותו שולית וחסרת משמעות כלכלית או ניהולית. הוא משמש כעלה תאנה להנהלת החברה, כדי לצחצח ולמרק את דימוי החברה בעיני המשקיעים. החוק אינו משמש ככלי בולם ניטראלי ובעל סמכויות, כפי שהתכוון המחוקק. רק כשמתגלית מעילה, קריסה כלכלית, או אסון בחברה, נזכרים לשאול: "ואיפה היה המבקר?" לצערי, אין כיום חובת הפרדת ביקורת מהייעוץ על-פי החוק, או חובת מינוי מבקר שהינו חיצוני לחברה ובלתי תלוי. קולות ראשונים התומכים בהפרדה נשמעים לאחרונה, בעקבות פרשיות ההונאה שנחשפו.

רשות ניירות ערך יכולה להעמיד לדין חברה אשר אינה מדווחת על מינוי מבקר פנים, אך היא אינה יכולה להעמיד לדין אם חובת המינוי עצמה אינה מקוימת. כלומר, אין ביקורת על הביקורת. לדעתי זהו מצב אבסורדי. ‏‎אומנם, קשה להוכיח קשר סיבתי בין אי-מינוי מבקר פנים לבין מעילה, קריסה, נזק כספי, כלכלי או נזק אחר שנגרם לבעלי המניות, ולפיכך הסיכוי שתוגש תביעה בנדון שואף לאפס. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה הפשוטה, שאין מי שיתבע. המצב המיוחד הקיים בארץ, מחייב בדיקה מוסמכת במטרה לסגור פרצות, ולהבטיח שכולם ישאו באחריות, לרבות בעלי השליטה. ___________________ המחברת הנה מרצה לתואר ראשון ושני במנהל עסקים במספר אוניברסיטאות, מכהנת במספר דירקטוריונים ומשמשת כיו"ר ועדת ביקורת בחברת "גמביט".