לאחרונה הזדמן לי לבקר פעמים רבות בקבר רחל, ובכל פעם נצבט לבי מחדש. רחל אמנו היא דמות מופלאה בהסטוריה של העם היהודי. היא בעצם האם של כולנו. מסופר שהיא ממאנת להינחם על חורבן הבית ועל גלות השכינה, והיא יושבת ומקוננת עלינו, על כולנו.
רחל אמנו היא אשה שהתגברה על יצרה, אישה שהתגברה על קנאתה, אישה שידעה שאהובה עומד להתחתן עם אחותה, לאה, ובכל זאת לא טירפדה את הנישואים, אלא נתנה לאחותה סימנים כדי לא לבייש אותה בליל החתונה, כדי שתדע כיצד להתנהג בחושך וכדי שיעקב לא יחשוד בה שאין היא רחל.
רחל היא אישה שחיכתה לאהובה שבע שנים, שבע שנים תמימות, ולאחר מכן לא זכתה לבנים בקלות. לאה אחותה ילדה ששה ילדים, ואילו היא בקושי הצליחה ללדת את יוסף, ולבסוף מתה בלדתה את בנימין.
חיים קשים היו לה, לרחל, ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, ליבה היה נתון לכל הנשים שבעולם, לכל הגברים שבעולם, לכל הילדים שבעולם.
זה מה שהפך אותה לצדקת – ההתגברות שלה על הקנאה והדאגה והאהבה שלה לכל האנשים שבעולם.
דמות כזו מגיע לה שתהיה קבורה במקום מהודר, מלא יופי, מעוצב, מלא קדושה והוד.
אבל מדוע כשנכנסים אל הקבר מקדם את פנינו ריח של צחנה? באמת איני יודעת, כי השירותים אינם נמצאים בכניסה. אבל מיד כשנכנסנו אל הקבר הרחתי שם ריח מאוד מאוד לא נעים. כל הקבר אינו משדר הוד והדר. רחל יושבת שם ומקוננת על כולנו, ואנו גומלים לה במבנה מוזנח ומלוכלך.
למען האמת, כל המקומות הקדושים לנו נראים כך. בית הכנסת של הארי בצפת, קבר הארי, קבר שמעון בר-יוחאי. אל המקומות הללו באים אלפי אנשים, ובכל זאת המקומות הללו נראים נורא.
כשנכנסתי אל הקבר, התמלאתי קנאה בארצות אחרות, שם דואגות הרשויות ודואגים האנשים שקדושיהם ישכנו במקומות מפוארים ומהודרים. הרי זה בית הקבע שלהם, משכנם האחרון, האם לא מגיע לכל האנשים הצדיקים הללו, שהקדישו את כל ימיהם וחייהם עבורינו, כדי שנוכל לחיות פה בארץ בשלום, להיות קבורים במקדשים מפוארים?
רחל קבורה על אם הדרך, כדי שכל אחד מבניה, אנחנו, יוכל להיכנס אל קברה ולשפוך את לבו בפניו. אם כן מדוע אין קברה מצוי בידינו? מדוע מצוי קברו של יוסף בנה בשכם? נאמר כי עד שלא נסיר שנאה וקנאה מלבנו, לא יוכלו הקברים הללו לחזור לרשותנו.
צורתם החיצונית של הקברים משקפת את המראה הפנימי שלנו. אנו מסוכסכים בינינו, שונאים, מקנאים, משמיצים, לא מסוגלים להעריך מה שעושים עבורנו, אפילו לא את מה שעשו עבורנו הצדיקים שיש להם שם עולם. אותם צדיקים שבזכותם אנו חיים פה היום, בזכות תפילותיהם עלינו והבקשות והתחנונים שהיפנו עבורינו לקדוש ברוך הוא, ואפילו לקחו את חטאינו הרבים עליהם, כדי שהעולם לא ייחרב.
אנשים באים לקברים שלהם ומשאירים שם פסולת, ממש בלי להתבייש. איפה הכבוד? איפה היראה? איפה הקדושה?
לבי לבי לך, רחל אמי, רחל אמנו, על שכך עלה לך.
איני מסירה מעצמי אחריות למצב, ולכן אני כותבת את השורות הללו, כדי לעורר את המודעות לכך.
אולי המילים הללו תגרומנה למי שצריך לטפל בעניין לשנות את המצב ולתת לרחל היקרה והאהובה שלנו את המקום הפיזי הראוי לה במדינת ישראל.
ולא רק לרחל, אלא לכל קדוש וצדיק שהקדיש את חייו למען הכלל.
אולי הן גם תגרומנה לנו, לכולנו, להבין את מצבנו וממה הוא נגרם, להתלונן פחות, לשנוא ולקנא פחות, ולהתחיל לקחת אחריות.