הדור שאנו חיים בו מתאפיין לא רק בקוצר זמן, אלא בעיקר בקוצר רוח. סגנון החיים המודרני, המרדף הבלתי-פוסק אחר קריירה, הצלחה והגשמה, הפכו בעשורים האחרונים את הבית ממרכז החיים לתחנת רכבת.
הבית שבו היו אמורים להיות מעוצבים הגבולות ולהיקבע המדדים המוסריים שלנו כחברה, איבד מבחינות רבות את הכוח העצום שהיה בו פעם. גידול ילדים בשלט רחוק הוא בעייתי, בלשון המעטה, והוא לא פעם מוביל להתפתחותן של תופעות אלימות.
מבחינה זו מקבלים דבריו של הנביא על אליהו "המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" משמעות חדשה ואקטואלית. הכמיהה לחיבור משפחתי טוב יותר הוא התנאי הראשון למיגורה של האלימות מתוך החברה, שכן רק מי שמקבל חום ואהבה, יהיה מסוגל גם להעניק אותה הלאה.
ישראל מתמודדת כבר שנים ארוכות עם חברה רב-תרבותית, שחלקים גדולים ממנה עדיין מתחרים על כרטיס הכניסה לחברה הישראלית. הניכור הבין-מגזרי מוליד ריחוק שמביא לא פעם לאלימות. הילדים, מבחינה זו, הם לא יותר מקורבן.
תופעות אליהן התוודענו לאחרונה כמו "רולטת הגגות", "רולטת רכבת" ותרגילים מכוערים בסגנון "התפוז המכני", מלמדים כי הנוער שלנו מחפש ריגושים יותר מכל דבר אחר בעולם.
הכמיהה לריגושים מובילה לא פעם לאלימות ולמצב שבו החיים הופכים לחסרי ערך וריקים מכל תוכן וייעוד. בעולם נטול ערכים גם דקירה ורצח יחשבו כעניין של מה בכך. מבחינה זו תפקידה של מערכת החינוך, הפורמלית והלא-פורמלית, במערכה למיגור האלימות הוא תפקיד קריטי. אין מדובר רק בתשומת לב ובאוזן קשבת, אלא ביכולת לאתגר ולנווט את הנוער ואת כוחותיו לאפיקים חיוביים.
במקביל אנחנו עדים גם לסוגים אחרים של אלימות; אלימות שלכאורה נובעת ממניעים אידיאליסטים ומכוונות טובות, אבל מובילה לתוצאות הפוכות לגמרי. הנוער רעול הפנים מחברון, אומנם מונע מאידיאל גדול, אולם בפועל הוא יוצר בציבור אנטגוניזם ולא הזדהות. אנשים בזים ושונאים סוג כזה של מאבק שנעשה לא מתוך שיקול דעת ובהתלהמות מיותרת.
כל אלימות היא מסוכנת, ואנו יודעים לצערנו לאן אלימות אידאולוגית מסוגלת להוביל. אין הדבר אומר שאסור למחות בכלל. אולם אנו חייבים למצוא את הדרך הנכונה שבין מחאה לגיטימית ובין מעשים שלא רק שאינם נשמעים ואינם משפיעים אלא מוסיפים הרחקה וניכור.
אינני חושב לרגע שמציאות קשה של עקירת ישובים היתה אמורה להשאיר אווירה סטרילית נטולת אמוציות. הרי גם הנוער הזה חווה סוג של דורסנות אלימה, אולם אין הדבר מסיר את האחריות מההנהגה, שחייבת לדאוג שגם מחר נוכל לקיים כאן חברה שלמה. פזיזות תגרום לנו רק לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה.