כמדי שנה מפרסם המוסד לביטוח לאומי את 'דוח העוני'. כתמיד המספרים נוראים. כתמיד התקשורת מנפחת ליומיים ומשכיחה לשאר השנה. כתמיד זועקים הפוליטקאים. כתמיד אנחנו חוזרים לימי הדמגוגים.
במזרח ירושלים חיים כ 230 אלף ערבים, נוכחים נפקדים בכלכלת ישראל. חלקם ארוג אל תוך הכלכלה והחברה הפלשתינית. בנסיבות הסכסוך בינינו לפלשתינים איננו רוצים את רובם משולבים במדינה.
פלשתינים בהוויתם אבל נתונים בדוח העוני הישראלי, חלק מהתופעה המוזרה של ירושלים שחוברה לה יחדיו. שום מדיניות כלכלית אינה יכולה לשנות את המציאות הזו. רק החלטות פוליטיות נחרצות לחלק את ירושלים ולהחזיר לפלשתינים את רובה המזרחי, או לקבלם לתוכנו כחלק מאיתנו.
בישראל ציבור חרדי עני גדול של כ-200 אלף נפש ש'תורתו אומנותו'. ציבור רב כישרונות, אלא שהפרנסה אינה בראש דאגותיו כמו שלימוד התורה. כנגד התופעה החריגה הזו של ציבור שלם שרואה עצמו בחלקו, זכאי לחיות מעבודת זולתו, צברה 'שינוי' בבחירות 2003 15 מנדטים.
גם לו היו לנו המשאבים הנדרשים, הרי הפיתרון לסוגיה הזו אינו כלכלי. ההחלטה על היקף הישיבות וכמות הלומדים שראוי למדינה לממן כמדינה יהודית היא חברתית פוליטית, ואסור שתהיה פונקציה של מדיניות רווחה, שכר מינימום וגודל קצבאות הילדים.
כ-200 אלף בדווים חיים במרחבי הנגב. לפי נתוני המועצה לביטחון לאומי כ-77 אחוז מתושבי רהט חיים מקצבאות. הם מקיימים כלכלה מקבילה שאינה משולבת בכלכלת ישראל המודרנית, ואורח חיים שמכשיל כל רווחה חברתית.
למעשה, מתקיימת בנגב ההתנגשות ההיסטורית הקבועה בין מרעה למזרע. עימות בין מדינת חוק במובנה המערבי לחברת נוודים שבטית במובנה המזרח תיכוני. גם המצרים בסיני, בידם הקשה, עוד לא מצאו כיצד לשלבם בחברה המצרית, וודאי שהקושי של ישראל גדול פי כמה.
אין בשום הזרמת כסף ממשלתית ובשום מדיניות רווחה כדי לפתור את הבעיה. ספק אם אפשר למצוא את האיזון של הכנסת הבדווים למעגלי ההשכלה, היצירה, תכנון המשפחה והחיים הקבועים במסגרת החוק מבלי לפגוע בחברה, במסורת הבדווית ובכבודם כאנשים חופשיים. למי שיש את נוסחת הפלא שיצביע. בכל אופן מדיניות רווחה כלכלית במקרה הזה ערכה כקליפת השום.
מעל למיליון ערביי ישראל, התופסים מקום נכבד בדוח העוני, מוצאים בו את ההוכחה המוחלטת לקיפוח המתמשך של מדינת ישראל. למרות שבתחומים רבים כמו תעסוקה אכן יש קיפוח, הרי שבציבור הערבי עצמו יש מיעוט של נוצרים. הציבור הכי משכיל בישראל הסובל מכל צורות הקיפוח גם יחד.
הנוצרים לא יכולים לעבוד בחברת חשמל או אל על כאחיהם הערבים המוסלמים. הם לא משרתים בשער הכניסה לישראליות, כוחות הביטחון, כדרוזים או צרקסים, הם נתונים להתקפות ופוגרומים אלימים מדי כמה שנים בגלל בדל שמועה כבמע'ר לפני שנה. נכסיהם הרוחניים מותקפים על-ידי הרוב הסוני הערבי, כמו המאבק על מסגד שיהאב א דין בנצרת ליד כנסיית הבשורה בשנים 1999-2002. הם 'היהודים' של מדינת ישראל.
למרות קיפוח מכל כיוון אפשרי, כמיעוט בתוך מיעוט, משגשגים הנוצרים כלכלית ורחוקים מדוח העוני כמו צפון תל אביב. ללמדנו שהקיפוח, הגם שעובדתית הוא נכון בחלקו, הוא יותר תירוץ מסיבה, והעוני יותר תוצר של צורת חיים משל מדיניות כלכלית.
הרי גם באירופה, למרות מאמץ גדול ואמיתי של ממשלות היבשת, לא מצליחה האוכלוסיה הסונית להשתלב ולישר קו. בדיוק כמו שלצבא יש חלק בביטחון אבל לא נחלה, כך גם למדיניות הכלכלית יש חלק בעוני אבל לא נחלה.
אין הדבר אומר שאין בכלל עוני בישראל, וודאי שיש כיסי עוני. יתכן שמדיניות כלכלית אחרת יכולה לסייע פה ושם בצמצום התופעה. אבל סיבות העוני לרוב נעוצות בתרבות ובפוליטיקה ולא במדיניות רווחה.
מי שלא יכול להסתכל למציאות בעיניים ולהבין באמת את מורכבות בעיית העוני אל תאמינו לו שיש לו באמת פיתרון. סביר להניח שהוא טוב יותר בלמכור לוקשים.