הלוך הלכו אנשי עסקים מופלאים למשוח עליהם ועלינו מלך ולקנות לעצמם מלוכה. חיפשו וחיפשו ולא נענתה קריאתם, עד שעשתה לה השמועה כנפיים, ובת קול הגיעה לאוזניו הקשובות של הרועה הקטן מן הכרמל: מצנע לבית עמרם, איש טהור כפיים ועז לבב, שמעולם לא טבל את ידיו ברותחים או בצוננים של עולם התחבולות הפוליטי, שקם ואמר: הנני! אני האיש המורם מעם שיהיה עליכם למלך כאשר שאלה נפשכם.
ויתייצב מצנע אל נוכח פני האומה, ויישא את דבריו ויאמר: לא ביקשתי לי את המלוכה, לא את מדי השרד, לא את היכלות המלך המאובטחים, ולא כדי לעשות לעצמי קריירה. באתי אליכם כמי שחרד לעתיד ישראל, המדינה ה"הולכת" לנו בין הידיים. קרי: להציל את המדינה מן התהום באתי.
ויוסף ויאמר: כדי לפתור את בעיות הכלכלה והחברה בארץ הקודש שלנו, חובה מוטלת עלינו לפתור בדחיפות את נושא העימות עם אנשי פלשת הקמים עלינו להורגנו. הצעד הנבון הראשון בכיוון הנכון, אותו הגיתי בלילות לבנים ללא שינה, יהיה פינוי כל ההתנחלויות, אשר הציבו קדמונינו בכל השטחים אשר איווינו לנו למשכן במולדתנו הפלשתינית. ואם בזאת לא די, וצוררינו לא ייאותו לתנאי הברור הזה, נקום ונצא מכל השטחים מבלי לשאול את רשותם, באורח חד-צדדי, וניסוג אל הגבולות ההיסטוריים של מדינתו הקטנה. זה ועוד: אם לא נגיע להסדר מרצון עם מבקשי נפשנו, נגיע להסדר עם עצמנו ונחליט לבד "רק מה שטוב לנו".
ויוסף בן-עמרם עוד כהנה וכהנה דברי הגות מקוריים ונועזים, אשר איש לפניו לא הצליח להעלות על דעתו ויאמר: ובאשר לעיר קודשנו ירושלים - הרי היא משולה בעיני לסיפור הקשר הגורדי, שאיש מעולם לא הצליח להתירו, עד שבאתי אני, מצנע בן-עמרם, ואתיר אותו באיבחת חרב אחת חדה ונקייה. וזה דבר בשורת הפתרון על-פי עמרם, ממש כמשל שלמה: ירושלים חלוק תחולק. את אשר קדוש ליהודים ישמרו היהודים, ואת אשר קדוש לאנשי פלשת - יהיה בחזקת אנשי פלשת.
ויריעו העם תרועה רמה כי כה אמר מצנע, ממש דברי אלוהים חיים, וימשחו אותו למלך גינת העבודה הקטנה. ומעשה מצנע הלא הוא כמעשי קודמיו, אלופי ישראל ורבי-אלופיו לדורותיהם, אשר ראו את עצמם כעמוד האש ההולך לפני המחנה, וידעו תמיד מה טוב לעם היושב בציון - טוב יותר מן העם עצמו, והיו למשל ולשנינה בעיני כל.
והשאר הלא הוא כתוב על ספר דברי הימים, ובא לציון גואל - מצנע בן-עמרם.