מה שקרה בעמונה הינו מהפכה של ממש. מדובר באירוע מכונן. הציבור הדתי לאומי שאחרי עמונה שוב איננו אותו ציבור שלפני. הציונות הדתית הצופה בתדהמה כיצד בין לילה, כמו בספרו של אורוול, היא הפכה: "אויב האומה", רואה עתה כיצד דמה הותר וילדיה הפכו הפקר. ההורים ראו היטב כיצד אותם שוטרים אשר לא נקפו אצבע בהתפרעות הערבים בסכנין הגיעו לעמונה, מותרים כל רסן, במטרה אחת בלבד: לשפוך דם.
לאט לאט מחלחלת ההכרה. לנו אין זכויות, אין הגנה, אין בג"צ.
אותם שופטים המחייבים את המדינה לחבר כל ישוב בדואי "לא מאושר" לתשתיות (שימו לב לטרמינולוגיה, "ישוב לא מאושר", כלומר המדינה לא בסדר שהיא עדיין לא אישרה אותו לעומת "מאחז בלתי חוקי"), הם אשר מנעו כל ניסיון להגיע לפשרה ואפילו העתקת המבנים ע"י מועצת יש"ע. המערכת כולה – כגוף אחד, קיבלה החלטה: פה צריך להישפך דם, ושלא תהיינה שום אי-הבנות בעניין הזה.
היחס המזלזל והמשפיל לציבור הדתי-לאומי הוא נגזרת ישירה של נאמנותו הבלתי מסויגת למדינה ולטובתה.
המשטר חושש מאוד מארגוני השמאל, מאמנסטי ועד בצלם, מהקרן החדשה לישראל ועד תעיו"ש. הארגונים האלו פוגעים במדינה בכל דרך אפשרית. קריאה לחרמות, טרור משפטי ותעמולתי, מתן לגיטימציה לטרור, רדיפת קציני צבא וכו'. דווקא פעילות זו הפכה אותם למאיימים, לכאלו שיש לחשוש מהם, לכאלו שיש להתחשב בדעתם ולפעול כדי לספק את רצונם. הציבור הימני אשר הינו תמיד ממלכתי כ"כ, חביב כ"כ, מתחבק ומתנשק כ"כ. זה שעסוק כל היום בלגנות את "הקיצונים" שלו. איננו גורם שיש להתחשב בדעתו. הוא כמו אבק, כמו אוויר, בלתי נראה ובלתי נשמע. הוא איננו מאיים על איש, הוא איננו מסכן אף אחד, לעולם הוא לא יפגע במדינה הנערצת עליו. בדרך זו הוא הופך לחסר זכויות, חסר הגנה וחסר כל השפעה.
מה שקרה בעמונה הוא שאנשים התחילו להבין זאת.
עד היום, התסביך הפנימי הגדול ביותר של הציבור הדתי היה הצורך האובססיבי שלו לשאת חן בעיני כולם. "מה יגידו עלינו?" היתה השאלה החשובה ביותר. רוצים לגרשנו מארצנו ולהחריב את ביתנו? המאבק חייב להיות מנומס, אחרת "מה יהיה ביום שאחרי"? מה יגידו עלינו המגרשים?
עמונה הוא אירוע היסטורי במובן הזה שהוא מייצג שינוי תודעתי עמוק, הן בקרב הנוער שהיה שם והן בקרב הצופים באלימות האכזרית של ממלאי הפקודות.
התמונות הפתטיות של התחבקות והתנשקות עם המגרשים התחלפו בתמונות של נוער העומד איתן אל מול גלי הפרשים (קוזאקים?) המסתערים עליו שוב ושוב. התמונות של פרש משטרתי הרומס בפרסות סוסו נער עברי, נחרתו עמוק בלב כל אם. משהו יתוסף מעתה לחלבה.
האבן שהועפה עתה לראשונה אל עבר האלות השלופות אמרה כי השתחררנו מכבלי השעבוד הפנימי. זהו ביתנו! זוהי ארצנו! נלחם עליה בכל כוחנו ואין זה משנה אם רב הוא או דל.
הנער שהעיף צבע או אבן או חול על השוטרים וספג תוך כדי כך מכות רצח עד אובדן הכרה, והנערה שספגה אלימות והשפלה מהאלות השכירות של אהוד אולמרט, לא שאלו עצמם כיצד הם נראים ומה יגידו עליהם האנשים הרוצים לגרש אותם מארצם. הם לא שאלו "מה יהיה ביום שאחרי" ולא ביקשו לשאת חן בעיני איש. הם פשוט נלחמו על הבית ועל הצדק ועל הזכויות של עם ישראל מתוך הבנה עמוקה שמפה אין יותר לאן לברוח.
כל אלו שעמדו עם שלטים מבישים בנוסח "יש לנו אהבה והיא תנצח", "מתחברים לשרשרת הישראלית" וכו' מתחילים להפנים עתה כמה פתטים היו.
כאשר היינו בגלות, השפלנו מבט, ספגנו את העלבון ואת האלימות. וכשכלו כל הקיצין, ארזנו הכל ונסענו למקום אחר עד אשר גורשנו גם משם.
מכאן, אין יותר לאן לברוח.
כאן אנו עומדים עם הגב אל הקיר. וכשם שצבא השכירים הזר שהחזיק ינאי המלך ובחסות כידוניו האדומים הוא מלך, נכשל במשימתו, גם כל גדודי היס"מ, המג"ב ושאר הבריונים השכירים של אולמרט וארד לא יוכלו לנו.
המהפיכה הנפלאה שעובר עתה הציבור הדתי היא מהפיכה האומרת שאין צורך להתנדב ליחידות המובחרות ביותר, שאפשר ללמוד מהבנים של אולמרט ויוסי ביילין אשר השתמטו משירות צבאי.
לאיטה מחלחלת ההכרה, שאם רוצים השפעה פוליטית פה, בארץ שלנו, צריך להבין שאיננו צריכים לשאת חן בעיני איש, שאיננו צריכים לחשוב כל היום "מה יגידו עלינו", שבידינו ההחלטה האם להיות אזרחים שווי זכויות או פראיירים שלא סופרים אותם ממטר.
יש להניח שמהר מאוד יצאו מחוריהם כל קבלני ההלקאה העצמית וישאלו איפה לא היינו בסדר ואיך ניתן למנוע הישנות אירועים כאלו. כל המתחנפים והלקקנים הבלתי נלאים, מהרב שרע לו ועד זה שלא מפרגן שיבכו מרה על הנוער "האלים" שלנו שלא ליקק ידי מעניו.
היופי בעמונה, הוא שהפעם הציבור הדתי לאומי משתחרר מכבליו. הוא מתחיל להבין שהמלחמה היא על כל יהודה ושומרון (כבר אין חבל עזה, הוא הוחרב למי ששכח). על בתי הכנסת ועל בתי הקבע, על הישובים הגדולים ועל הקטנים, על כל הקהילות, על כל הגליל ועל כל הנגב.
זוהי מלחמה על זהותה היהודית של המדינה, אשר בג"צ פוליטי ודורסני, תקשורת המדברת בפה-אחד ופרקליטות הרשע, מבקשים להופכה למדינת כל אזרחיה.
