ת.א. 1133/99 נתן שרנסקי נגד יולי נודלמן

ת. יכול להיות שבאותו הרגע... עוד לא האמנתי. ש. לא, כתבת ההפך פה, תסלח לי, אדון נודלמן לא יעזור כלום. ת. יכול להיות שדעתי באותו רגע היתה הפוכה. ש. אדון נודלמן ת. לא הייתה שהוא סוכן ק.ג.ב וכל זה. לא ביססתי את זה סופית. חצי שנה זה זמן רץ. גם יום אחד אתה יכול להוכיח את זה" (עמ' 168 לפרוט' מיום 28.1.02; ההדגשות הוספו - צ' ס') תשובות אלו של הנתבע ביטאו, כך התרשמתי, לא יותר מאשר דיאלוג פנימי רפלקטיבי, שלא חילץ את גרסתו מסד של אלתור כושל על נושא בעייתי המוּעד לנפילות. 43. אינני מקבל את גרסת הנתבע, לפיה בחצי השנה טרם כתיבת הספר הצטבר אצלו חומר נוסף. הדבר עומד בסתירה מהותית לדבריו הראשונים, לפיהם החומר עליו הוא הסתמך הגיע אליו בין שלוש שנים לחצי שנה טרם פרסום הספר. גם הטענה, לפיה מדובר ב"טריק עיתונאי" שנועד להמריץ את התובע לענות לו נדחית על-ידי, שכן אם אכן כך היו פני הדברים, או-אז, אין זה נהיר כלל ועיקר מדוע מצא לנכון להוסיף הסתייגות זו רק בהתייחסו לפסקה 4 של אותו המכתב ששלח אל התובע ולא בקשר לפסקאות אחרות שבו. הנה-כי-כן, על-פי התרשמותי ניסה הנתבע - בתשובותיו אלו - לנסות לקשור אסוציאטיבית וקונספטואלית בין עניינים בלתי מתקשרים, הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. 44. ביטוי נוסף לחוסר אמונתו של הנתבע באמיתות הפרסומים שפרסם ניתן למצוא גם בתצהיר התשובות לשאלון הראשון, שניתן על-ידו ביום 19.9.00. בשאלון זה נשאל הנתבע אודות כל אחד מהקטעים נשוא התביעה - האם הוא נכון. על רוב רובן של השאלות השיב הנתבע תשובות כגון : "יש האומרים שכן", "יש הטוענים שכן", "קיימת דעה שכן", "הדבר נמצא בידיעת התובע" וכו'. דא עקא, שרק לגבי קטע פרסום אחד הואיל הנתבע להשיב ללא כל הסתייגות, כי הדברים נכונים. המדובר בקטע האחרון בו נכתב כי התובע טוּפח ותוּחזק על-ידי ה-ק.ג.ב. לצורך ניצולו בעתיד. תשובותיו המסויגות של הנתבע לשאלות שהופנו אליו במסגרת השאלון מצביעות על כך, כי היה בו למצער ספק בדבר אמיתות הדברים. ספק כזה משליך כמובן על שאלת תום-ליבו של הנתבע. בתצהיר התשובות השני של הנתבע, מיום 23.4.01, היו תשובותיו לשאלות נחרצות יותר. אף שתצהירי הנתבע ניתנו לאחר הפרסום, ודרישת תום הלב של הנתבע לפי סעיף 15 לחוק אמורה להיבחן כאמור בעת הפרסום, עדיין יש בתשובותיו אלו כדי ללמד על חוסר אמונתו באמיתות הדברים שפרסם, ועל-כן מעיד הדבר על חוסר תום-לב מצדו. הנתבע לא הציג כל נימוק משכנע שיהיה בו כדי ללמד, כי בין מועד הפרסום לבין מועד תשובותיו בתצהיר לשאלון הראשון חל שינוי כלשהו בתשתית העובדתית שהייתה לפניו. כמו-כן, הוא לא העניק הסבר מניח את הדעת להבדל שבין תשובותיו בתצהיר בשני השאלונים. תחילה טען, כי כאשר אמר "יש האומרים", התכוון להכליל את עצמו בין "האומרים" (עמ' 179 לפרוט'); לאחר מכן ניסה לטעון, כי יתכן שבעת מתן התשובות לשאלון הראשון לא היו בידיו כל הנתונים בעניין מסמכי פוטין (עמ' 180 לפרוט'). דא עקא, שבכך אין כאמור כדי ליתן הסבר לשאלת אמונתו או אי אמונתו בדברים בעת פרסומם, שכן בעת הפרסום מסמכי פוטין כלל לא היו בידיו. לאחר מכן ניסה הנתבע לתרץ את ההבדלים שבין השאלונים, בכך שברוסית אין הבדל בין הביטוי "כן" ובין הביטוי "יש האומרים שכן" (עמ' 186 לפרוט'). בהמשך טען, כי לא היה הבדל בעובדות שהיו בפניו בין שני השאלונים, אלא שבאי-כוחו הסבירו לו כי עליו להבהיר את הדברים ולהתייחס לעצמו בלבד (עמ' 189 לפרוט'). 45. כל התפתלויות הנתבע בנושא זה מצביעות על כך, כי הוא לא הצליח להוכיח שאכן האמין באמיתות תוכנם של הקטעים נשוא התביעה. ראוי לשוב ולהדגיש, שתשובותיו המסויגות של הנתבע לשאלון שהוצג בפניו נגעו לכל הקטעים נשוא התביעה, למעט אחד - הוא הקטע האחרון. הילכך, ניתן להקיש מכך על אי-אמונתו באמיתות רוב, אם לא מלוא קטעי הדיבה. 46. ביטוי נוסף לחוסר אמונתו של הנתבע באמיתות הפרסומים מצוי במכתביו של הנתבע לראש הממשלה וליועץ המשפטי לממשלה מחודש פברואר 2001 (ת/12 ו-ת/13), בעניין ההחלטה על מינוי התובע לשר בממשלה, בהם מציין הנתבע כהאי-לישנא: "אני רחוק מהמחשבה כי שצ'רנסקי הוא סוכן מטעם ה - ק.ג.ב. ואינני קובע זאת" (סעיף 5) גם באמירה מפורשת זו יש כדי ללמד, כי הגנת "הבעת הדעה" אינה יכולה לסייע לנתבע ביחס לקטעים אלה, שכן יש כאן אמירה מפורשת כי הנתבע אינו מאמין באמיתות תוכן הפרסום בנושא זה. כאמור, הנתבע לא הציג כל נימוק שממנו ניתן היה ללמוד כי השתנו הנסיבות או השתנתה התשתית העובדתית הקיימת בפניו מעת הפרסום ועד ליום כתיבת המכתב. משנשאל הנתבע כיצד הוא מסביר אמירות אלו במכתביו, השיב, כי הייתה זו דרך של פנייה מנומסת לראש הממשלה וליועץ המשפטי לממשלה (עמ' 196 לפרוט'). אין בידי לקבל טענה זו, שכן אינני יכול להעלות על הדעת כי הנתבע, אשר ביקש להתריע בפני ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה מפני תופעות חמורות הנוגעות והמלוות את מי שאמור להתמנות לשר בממשלה, יעשה שקר בנפשו רק לצורכי גינוני נימוס. הרושם שהותיר הנתבע על בית המשפט, כפי שגולם והובע על-ידו בתפיסתו, במחשבתו ובאופן דיבורו במהלך הדיונים הממושכים, היה שונה. 47. לא-זו-אף-זו, הגנת "הבעת הדעה" אינה יכולה להתקיים במקרה דנן, כיוון שלא מתקיים תנאי נוסף לתחולתה, היינו: שהדעה המובעת היא כזו, שניתן היה להסיקה באופן סביר מן העובדות עליה היא מסתמכת. כאשר נתבע מבקש להסתמך על הגנת "הבעת הדעה", או-אז, מוטלת עליו החובה להניח את התשתית העובדתית שעליה מסתמכת הדעה. עובדות אלו חייבות להיות נכונות, וזאת בניגוד למסקנה שיכול שתהא שגויה. לעניין זה חל סעיף 14 לחוק, לפיו אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש [ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עיתון הארץ (פ"ד לב (3)337, 349)]. הנה-כי-כן, מעבר לאמיתות העובדות נדרש גם, כי המסקנה המובעת תהיה כזו, שניתן היה להסיקה באופן סביר מעובדות האמת עליהן היא נסמכת [ראו: דעתה של כב' השופטת בן פורת בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל (פ"ד לא(2) 281, 325)]. 48. לעיל ציינתי, כי בכל הקשור לקטע הראשון של הפרסום הנתבע, היינו: לקטעים המייחסים לתובע פעילות כסוכן ביון של אחת או של יותר מרשויות הביון של ה"ק.ג.ב", ה"סי.אי.אי" וה"מוסד" - הרי שגם הנתבע עצמו, בזמן אמת, קרי: בסמוך מאוד למועד הפרסום, לא האמין בדברים אלה, ודי בכך כדי להוות אינדיקציה לחוסר תום לבו ביחס לקטע זה. 49. בכל הנוגע לקטע המייחס לתובע את ייצוג האינטרס הערבי או הפלשתינאי, הרי שדברים אלה נאמרו כאמור, כך אליבא דנתבע, על-סמך ארבע עובדות: האחת - שהתובע נפגש בחשאי עם אבו מאזן; השניה - כי אחת ממטרות מפלגת "ישראל בעליה" היא הקמתה של מדינה פלשתינאית לצד ישראל (עמ' 315 לפרוט'); השלישית - כי התובע, במסגרת תפקידו כשר, נפגש עם שר החוץ הרוסי פרימקוב הידוע כחסיד גדול של העם הפלשתינאי (עמ' 317 לפרוט'); הרביעית - בראיון שנערך עם התובע טען הלה, כי יש לבצע תוכנית מרשל לפלשתינאים (עמ' 322 לפרוט'). אין גבול ואין סייג לפרשנות, אלא אך ורק הסייג של ההיגיון וההוכחה, ולסברתי, בכל הדברים הללו, גם בהנחה כי יש בהם אמת, אין כדי להביא אדם סביר למסקנה, כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי. 50. בכל הקשור לטענה, לפיה כוחו של התובע טמון בקשרים שיצר במהלך שהייתו במחיצת פושעים פלילים בכלא הרוסי, הרי שהנתבע עצמו לא יכול היה לציין בעדותו שמות אסירים פליליים עמם ישב התובע בכלא (ראו: עדותו בעמ' 332 - 333). כל שיכול היה הנתבע לומר בהקשר זה הוא, ש"רואים לפי ההתנהגות של שרנסקי שיש סביבו הרבה אנשים שהם פלילים... זאת ההוכחה לאמירה הזאת" (עדות הנתבע מיום 28.1.02 בעמ' 334). 51. בכל הקשור לדעה המיוחדת אותה ציין הנתבע בספרו, לפיה דווקא אנשים "של" שלטונות הכלא מוכנסים לצינוק (והרי התובע שהה בצינוק תקופה ממושכת, מצטברת, של למעלה מ-400 ימים - עובדה שלא נסתרה ע"י הנתבע, אף שהעלה במהלך המשפט לא אחת ספקות גם לגביה, למצער לגבי משך השהייה בצינוק), כדי להרחיקם מפגיעה על-ידי אסירים אחרים - הרי שדעה זו לא מצאה כל תימוכין בעדויות השונות שבאו בפני בית המשפט. נהפוך הוא, עד ההגנה, מר סוסלנסקי, העיד, כי למיטב ידיעתו הושָבה בצינוק הנה עונש (עמ' 261 לפרוט' מיום 22.1.02). העד קוזניצוב, שלכאורה היה אחד המחזיקים בדעה זו (ראו: עדות הנתבע מיום מיום 28.1.02, עמ' 78 לפרוט'), לא נשאל כלל בנושא זה. הילכך, גם בעניין זה לא הצביע הנתבע על עובדות אמת, שהיה בינן לבין מסקנתו קשר סביר. 52. גם בכל הקשור לטענה המייחסת לתובע שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא ומילוי תפקיד של "מלשין בכיר", הרי שטענה זו נסמכת בעיקר על העובדה שהוזכרה כבר בספרו של הנתבע, לפיה במהלך שהייתו בכלא הוא שימש במשך חודשיים כ"ניוולני" (תורן צריף במחנה), תפקיד שהוענק כאמור לאנשים שבריאותם הייתה רופפת או ששלטונות הכלא חפצו בייקרם. לעיל ציינו, כי הנתבע לא הביא לעדות אף לא אחד מן האסירים אשר ישבו עם התובע במחנה המעצר באותה תקופה, כדי להוכיח את שיתוף הפעולה הנטען כנגדו (ובאשר לסיבותיו השונות למחדליו בתחום זה הפנינו כבר לעיל לעדות הנתבע מיום 20.1.02, עמ' 2-12). וכמצוין לעיל, גם הקלטות שונות שערך הנתבע, כך לטענתו, עם אסירים שונים לקראת פרסום ספרו לא הוגשו לבית המשפט (ראו: עדותו מיום 30.1.02 בעמ' 2). אכן, עדים רבים העידו במהלך המשפט, כי תפקידו של "ניוולני" הנו תפקיד שניתן בדרך כלל למשתפי פעולה עם שלטונות הכלא. דא עקא, שלשם כך לא נדרשה העדתם של עדים כה רבים, שהרי התובע עצמו כתב על כך בספרו (וזהו - כמבואר לעיל - המקור העובדתי לטענתו של הנתבע), וגם העיד על כך בבית המשפט (ראו: פרוט' הדיון מיום 16.7.01 בעמ' 77). יחד-עם-זאת הסביר התובע - ואין לי כל סיבה לפקפק בהסברו זה, משלא הוכח לפניי אחרת במקרה דנן - כי מטרת ה-ק.ג.ב הייתה ליצור אווירת חשד כללי בקרב האסירים השונים, ואחת השיטות בה נהגו לשם כך הייתה גם באמצעות מינויו כ"ניוולני" למשך חודשיים (עיינו שוב בעדות התובע, שם, עמ' 79). כאמור, הנתבע בחר שלא להעיד אף אחד מן האסירים שישבו עם התובע במחנה המעצר, וגם במסגרת "המחקר המקיף" שערך, לטענתו, לקראת צאת ספרו, הוא לא מצא לנכון לשוחח עם חלק מהאסירים, שלגביהם הוא ידע כי שהו עם התובע במחנה המעצר (עיינו שוב בעדות הנתבע מיום 30.1.02 בעמ' 2-12). משכך, ניתן לקבוע, כי הנתבע לא נקט אמצעים סבירים בבדיקת הטענות, ובשל כך נפגם תום ליבו בעניין זה. 53. גם בכל הקשור לקטע, לפיו כונה התובע "בוגד-מלשין" המשרת את ה-ק.ג.ב, הרי שמקור הדברים הנו מבית מדרשו של רופא מסוים, אשר הוא עצמו ייחס את אמירת הדברים לשתי נשים, אשר למדו כביכול עם התובע במכון לפיסיקה. הנתבע הודה, כי שוחח בנושא רק עם אשה אחת. ויודגש: איש מהנזכרים - הרופא ו/או אחת מהנשים - לא הובא לעדות בבית המשפט. לא-זו-אף-זו, הנתבע אף סרב למסור את שמותיהם (ראו: עדות הנתבע מיום 30.1.02, עמ' 44-45). לטענת הנתבע, הוא רשם את תוכן השיחה עם אחת הנשים. דא עקא, שאף את הרישום הנ"ל הוא לא טרח להציג לבית המשפט (ראו: עדותו מיום 30.1.02, עמ' 47). גם ניסיונו של הנתבע להסתמך על אחד מ"מסמכי פוטין" בהקשר זה, ובעיקר על מוצג נ/34, אינו יכול לעמוד, כיוון שמסמך זה לא היה בידי הנתבע בעת פרסום הספר, ובאופן טבעי הוא גם לא יכול היה להסתמך עליו לצורך הסקת המסקנות המופיעות בספרו. בנסיבות אלו, אין לומר גם כאן כי המסקנות אותן הציג הנתבע מבוססות על עובדות אמת וקשורות באופן סביר לאותן עובדות. 54. בקטע אחר מייחס הנתבע לתובע קשר עם המאפיה הרוסית, המבקשת, כך על פי הטענה, לנצל את תנועת ה"דיסידנטים" להכנסת אנשים מטעמה לכנסת. הדברים בקטע זה מפנים לספרה של הגב' דינה סגל בנושא. הנתבע עצמו לא הציג את הספר האמור או קטעים ממנו כמוצג במהלך פרשת הראיות, אלא מצא לנכון לצרף פרק מספרה לסיכומיו בכתב (נספח ב'). אף אם אתעלם ממחדלו זה של הנתבע, הרי שדווקא מן הקטע המצורף עולה, כי האמירות אותן מייחס הנתבע לגב' דינה סגל בספרה, למצער אינן מדויקות. באותו קטע מנתחת הגב' דינה סגל ראיון שנערך באמצעי התקשורת עם התובע, ומנסה לעמוד על הסטריאוטיפים הקיימים בחברה הישראלית בכלל, ובתקשורת בפרט, בכל הנוגע לעלייה ממדינות חבר העמים. וכך היא מציינת בעמ' 196: “Analyzing this conversation during the TV program one may recognize several messages. The first message…. connected it with the popular image of Russians as “criminals”. In other radio and TV programs, as well as in the Israeli press another “criminal” issue is presented today: the connection of Russian Jews with the Mafia. It is thought that the Russian Mafia is subsidizing the immigrants movement in order to bring its own people to the Knesset.” (ההדגשות הוספו - צ' ס') בעמוד שלאחר מכן מדגישה המחברת, כי בעיניה מדובר בסטריאוטיפ: “In addition to the stereotype of Russian Jewish Politicians as Mafia and Blackmailers…” 55. מדברים אלה עולה, כי הגב' דינה סגל מציגה את הקשר בין התנועה הפוליטית של המהגרים (Immigrants movement), שהנם על-פי ההקשר כלל העולים מבריה"מ לישראל (ולא תנועת ה"דיסידנטים" - תנועת פעילי זכויות האדם, שבה היה פעיל גם התובע, כפי שנאמר בספרו של הנתבע), למאפיה, כסטריאוטיפ הרווח בתקשורת ובחברה הישראלית, ולא כעובדה ואף לא כהבעת דעה של המחברת. הילכך, לא קיים קשר בין "העובדות" עליהן מסתמך הנתבע בספרו (היינו: ספרה של הגב' דינה סגל), לבין מסקנותיו שלו. כאמור, הנתבע לא הצליח להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית כלשהי, כל-שכן כזו המשכנעת במידה הנדרשת, שתתמוך בקשר שקיים בין המאפיה הרוסית לבין התובע. העובדות עליהן ביקש הוא להסתמך היו למשל שיק ע"ס 200,000 דולר, אשר ניתן לתובע מאת גרגורי לרנר לצורך הפעילות הפוליטית שלו. לעיל דנתי בנושא זה, אך אשוב ואציין, כי ראשית לא הובאה על-ידי הנתבע כל ראיה המשכנעת במידת הנדרש, לפיה לרנר אכן משתייך למאפיה הרוסית, וזאת בניגוד לעובדה הידועה כי המדובר באדם שהורשע בעבירות חמורות ומרצה עתה עונש מאסר. לא-זו-אף-זו, לעיל אף ציינתי, כי התובע עצמו הודה, שלרנר אכן תרם סכום של 300,000 ₪ לעמותת "עולמי", שהתובע עמד בראשה. עם-זאת, התובע גם הוסיף וציין, כי תרומה זו הגיעה עוד בטרם פורסמו החשדות כלפי לרנר, ומשעלו החשדות כאמור, הוא ניתק את קשריו עמו (ראו: עדות התובע מיום 16.9.01, עמ' 11). 56. בנוסף טען הנתבע, כי התובע ותנועתו קיבלו ממר לוצ'אנסקי, הידוע - כך לטענת הנתבע - כאיש מאפיה, סכום של 100,000 דולר. גם טענה זו לא נסמכה על כל ראיה משכנעת, למעט עדותו של מר קוזניצוב, אשר כמבואר לעיל את עוינותו לתובע הוא אף לא טרח כלל להסתיר (ראו: עדותו מיום 8.11.01, עמ' 199, 206). באשר להעברת הכספים הנטענת, הרי לעיל ציינו כי למעט טענתו של מר קוזניצוב, לפיה התובע הודה בפניו שקיבל מלוצ'אנסקי את הסכום האמור במועד בלתי ידוע ובדרך בלתי ידועה, לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה, והתובע עצמו הרי הכחיש זאת בעדותו מכל וכל (עמ' 132-133 לפרוט'). גם מעדותו של רו"ח איל הנדלר, אשר מונה לבחון את עניני הכספים של עמותת "עולמי", עולה, כי אכן הייתה תרומה של גרגורי לרנר בסך של 300,000 ₪, אך לא נמצא כל תיעוד לתרומה מלוצ'אנסקי בסכום הנטען (ראו: עדות הנדלר מיום 25.11.99, עמ' 227). למר קוזניצוב לא הייתה כאמור ידיעה אישית אודות העברת כספים כלשהי בין לוצ'אנסקי לתובע, או לאחת מהעמותות שעמד בראשן, וכמצויין לעיל, הלה, מטעמים השמורים עמו, בחר "לכבוש" מידע זה ולא לפרסמו בעיתון בו שימש כעורך, גם לא לאחר שהתערערו יחסיו עם התובע, אלא בחר להמתין עם המידע האמור עד שהוזמן כעד במשפט זה (ראו: עדותו, עמ' 212). הילכך, לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו זו במידת הנדרש, ומשכך, אין גם כל דרך להשתית ממצא בנדון לחובת התובע, מה גם שעובדת היות מר לוצ'אנסקי מסונף ל"מאפיה הרוסית" - ככל שקיימת כזו, וכמצוין לעיל הדבר לא הוכח במשפט זה - אף היא לא הוכחה, לא-כל-שכן בתקופה הרלבנטית אודותיה העיד מר קוזניצוב, ושמר קוזניצוב עצמו - יש לציין - במהלך עדותו, פקפק בנכונותה של עובדה זו (עמ' 207-208 לפרוט'). 57. צבירת המכלול האמור מוליכה לכלל מסקנה, שלא עלה בידי הנתבע להוכיח את קיומן של עובדות אמת התומכות במסקנתו, לפיהן לתובע ולמפלגתו היה קשר מודע עם המאפיה הרוסית, ואף נמצא כי גם מסקנתו הנובעת מספרה של הגב' דינה סגל אומצה בניגוד לאמור בקטע מן הספר, שצורף כאמור שלא כדין בשלב הסיכומים לעיון בית המשפט. בהקשר דלעיל יוער, ואף זאת אך למעלה מן הנדרש, כי ניסיון מעין דא מטעם ב"כ הנתבע בשלב מאוחר של המשפט להציב בפני בית המשפט "עובדות מוגמרות", באופן המונע את הצבתן במבחן הביקורת הראוי על-פי סדרי הדין, בתקווה כי הללו יוכשרו בדיעבד, תוך שְיָטוּ את לב בית המשפט לעבר משאלות הלב של הנתבע, נידון לכישלון, כל שכן שעה שהן היו ידועות לנתבע עוד מראש. יוזכר, כי אירוע דומה התרחש שעה שב"כ הנתבע ביקש לצרף ראיה נוספת המגולמת בתצהירו של מר לוצ'אנסקי, בקשה שכאמור נדחתה (ראו לעיל פסקה 5). כאן המקום לציין, כי אין כל פסול מובנה בהתוויית מרתון ראייתי מתמשך, כל עוד מעוגן הדבר ראש לכל בתום-לב וברלבנטיות המתבקשת, ואף מבטא מהות ממשית, שיש בכוחה להוות בסיס לדיון אפקטיבי בעל פוטנציאל מיצוי נראה לעין. 58. אין גם מקום לקבל את טענת הנתבע, לפיה בעובדה כי פנה לתובע וביקש את תגובתו בטרם הפרסום, יש כדי להצביע על תום-ליבו של הנתבע. פניותיו של הנתבע אל התובע בדרך בה פנה לא התאפיינו כשירטוט של מאבק חְשוּק-שיניים בלתי מוסווה שבין שואל תמים לנשאל, אלא נשאו בחוּבָּן אופי מקנטר, מתנכל ומשמיץ, מלווות במאסה של טרוניה, מעין מועקה עמומה וסתומה, בבואו לרקום קורים שקופים וחשופים סביב דמותו ומעמדו של התובע. במקביל לאותן פניות הוא גם הגיש תלונות רבות כנגד התובע ועמותות שונות הקשורות עמו. תלונות אלו לא נשאו פרי ולא הוליכו להגשת כתב אישום (ראו: עדותו של הנתבע מיום 28.1.02, עמ' 282). בנסיבות אלו, אין גם להאשים את התובע על שהחליט בשלב מסוים שלא לשתף יותר פעולה עם הנתבע ולא להשיב על מכתביו. עוד יוזכר, כי מוטלת על הנתבע החובה לנקוט באמצעים סבירים לבדיקת העובדות עליהן הוא מבקש להסתמך. במשלוח מכתבים לנפגע מן הפרסום אין די, ועל הנתבע מוטלת חובה לבחון את העובדות עליהן הוא מסתמך באופן עצמאי, בין בדרך של פנייה לאנשים המכירים את העובדות ובין בדרך של איתור ובדיקה של מסמכים רלבנטיים (שנהר, עמ' 271). את זאת לא עשה הנתבע, ואם עשה, לא הביא על כך שום ראיה, למעט אמירותיו שלו. 59. לפי הנובע ממכלול המפורט לעיל, שבו מהווה הפרסום לשון הרע ולא הוכח כי הנתבע עצמו האמין בעת הפרסום באמיתות כל המפורט בו; ושעה שלא הוכח כי העובדות עליהן הסתמך הנתבע הן עובדות אמת, וכי קיים קשר סביר בין העובדות עליהן הסתמך לכאורה לצורך מסקנותיו; ושעה שנראה כי הנתבע עצמו לא ערך בדיקה סבירה שיהיה בה כדי לאמת את העובדות נשוא מסקנותיו - נשללת מן הנתבע הגנת תום הלב. אין תום-לב אלא כשהוא רצוף אמונה כנה, שהמעשה שעשה טהור בתכלית ואינו מוכתם בכתם של איסור כלשהו.

16. סעיף 14 לחוק קובע את הגנת אמת הפרסום כלהלן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." הנה-כי-כן, להגנת "אמת דיברתי" שני יסודות: האחד - אמיתות הפרסום; השני - עניין ציבורי בפרסום. אף אם אניח לטובת הנתבע, כי היסוד של עניין ציבורי מתקיים במקרה זה, עדיין נותרת בעינה השאלה, האם עלה בידי הנתבע לבסס את גרסתו העובדתית בראיות. אומר כבר עתה, כי הנתבע לא רק שנכשל במשימה זו, אלא שבשלב מסוים אף חדל מלהתיימר לנסות ולעמוד בה. 17. השאלה האם פרסום מסוים מהווה אמת אם לאו מוכרעת אף היא על-פי מבחן אובייקטיבי, היינו: האם העובדות הנטענות בפרסום עולות בקנה אחד עם המציאות בעת הפרסום. די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום יהיו תואמים את המציאות, ואין באי-דיוק בפרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש, כדי להכשיל את קיומה של ההגנה. פרסום חוזר, היינו: פרסום שיש בו משום חזרה על דבר שכבר נאמר, יהנה מהגנה זו רק אם תוכח אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר (שנהר, עמ' 218). בבחינת הגנה זו אין חשיבות לשאלת תום הלב של המפרסם, והאם סבר בעת הפרסום כי הפרסום הנו אמת אם לאו. כמו-כן, יכול המפרסם להוכיח את אמיתות הפרסום באמצעות כל ראיה המאמתת את הפרסום, בין אם היה מודע לקיומה בעת הפרסום ובין אם לאו (שם, עמ' 222). 18. יודגש, כי נטל ההוכחה מוטל על המפרסם. הנתבע הוא שצריך להציג ראיות ממשיות להוכחת אמיתות הפרסום. לעניין מידת ההוכחה, הרי שהנתבע יידרש להציג כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות הדיבה. לשון אחר, שעה שפרסום מייחס לנפגע האשמות חמורות במיוחד, או-אז, יידרש הנתבע, המעלה טענה של "אמת דיברתי", להציג ראיות משכנעות יותר מכפי שנדרש במשפט אזרחי רגיל. בנושא זה קבע בית המשפט העליון בע"א 670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון הארץ (פ"ד מא(2) 169) כלהלן: "הכלל הוא שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן הסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה... ... מוסכם על הכול, כי הטענה שפלוני משמש כ'אחת הדמויות המרכזיות של הפשע המאורגן בארץ', כמו הטענות האחרות המופיעות בקטעים המהווים נשוא לערעור היא חמורה מאין כמוה לפיכך היא מחייבת הבאת כמות ראיות רבה יותר מהנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים כדי להוכיחה ..." (עמ' 186-187) 19. במקרה דנן דעתי הנה, כי אין כלל מקום להיכנס לבחינת התשתית הראייתית העומדת מאחורי הפרסום, לצורך הגנת "אמת דיברתי", וזאת משתי סיבות: האחת, פרקטית; השניה, עקרונית. מבחינה פרקטית, עובדה היא כי הנתבע עצמו אינו מתיימר להציג בפני בית המשפט תשתית ראייתית שיהיה בה כדי לתמוך בהגנת אמת בפרסום. גישת הנתבע בעניין זה עברה למעשה מהפך מוחלט מן הקצה אל הקצה, ואם בעבר עוד התיימר לטעון כי בכוונתו להציג עובדות אמת אודות התובע, הרי שבשלב מאוחר יותר כבר הצהיר, כי אין הוא מתיימר יותר לקבוע עובדות בקשר לתובע אלא להציג שאלות בלבד. כך למשל, בפרסום עצמו, היינו - בספר, שזורים ביטויים שונים, שיש בהם ללמד כי טענות הנתבע, כפי שהן משתקפות בספר, הנן טענות עובדתיות אמיתיות. להלן תוצגנה מספר דוגמאות לכך: בכריכה האחורית של הספר מציין הנתבע כלהלן: "הספר שלפנינו הוא פרי של מחקר רציני שהתפרש על פני שנים וכלל עיון מדוקדק במסמכים היסטוריים, בעדויות ובחומרים מקוריים." בעמ' 15 מציין הנתבע בספרו כלהלן : "החלטתי להביא כאן עובדות בלבד. אספתי אותן טיפין-טיפין תוך שאני מברר ידיעות סותרות, מצליב סיפורים של מספרי זכרונות שונים בספריהם, ובראש וראשונה - סיפוריו של הגיבור בכבודו ובעצמו." (ההדגשה הוספה - צ' ס') בהמשך מציין הנתבע כלהלן: "כעת נטלתי על עצמי משימה לא פשוטה, שאני רואה אותה כשליחות: להעמיד את הדברים על דיוקם לגבי מיתוס אחר - אגדת שצ'רנסקי." (עמ' 16; ההדגשה הוספה - צ' ס') בפרק הסיכום מציין הנתבע כלהלן: "מיתוס ושמו 'שצ'רנסקי' ממשיך להלך קסמים על הכל. עדיין מעטים הם המבינים כי תופעת 'שצ'רנסקי' זו היא עוד אות וסימן לתהליכי ההרס-העצמי המתחוללים בישראל. חשיפת האמת עלולה לאכזב ולהכאיב מאוד. אולם רק ידיעת האמת, ללא כחל ושרק, ותהיה קשה ככל שתהיה - מאפשרת להעריך באופן מציאותי אנשים, מאורעות והסכנות הנובעות מהם. משוכנע הנני, כי הזמן למיגור האלילים השולטים בחיינו - הגיע." (עמ' 310-311; ההדגשה הוספה - צ' ס') 20. גם עיון בכתב ההגנה שהוגש על-ידי הנתבע מלמד, כי בכוונתו לנסות להוכיח את אמיתות הפרסום לגופו. כך למשל טען הנתבע, כי כל פרט וכל עובדה המובאים בספר הנם אמת צרופה, וכי קיים ענין ציבורי בפרסום (סעיף 16 לכתב ההגנה). גם בגדרו של מוצג ת/7 - הוא מסמך המתקרא "קול-קורא", אשר הופץ על-ידי הנתבע במהלך שבוע הספר בשנת 2000 - נטען, כי "הספר 'שרנסקי בלי מסכה' עוסק בחשיפת האמת שמאחורי המיתוס על 'הגיבור הלאומי' " (ההדגשה הוספה - צ' ס'). יוצא אפוא, כי לכאורה ביקש הנתבע - בעבר - להתגונן בטענת "אמת דיברתי". 21. דא עקא, שהן במהלך ניהול פרשת הראיות והן בסיכומי הנתבע ניתן היה להתרשם, כי הנתבע בחר למעשה לזנוח את טענותיו בענין הגנת "אמת דיברתי" ולהשליך את יהבו על הגנת "הבעת הדעה". עמדה חדשה זו ניתן היה למצוא בתשובתו לשאלת בא-כוחו, בנוגע לקשריו של התובע עם סוכנויות ביון שונות, עת הצהיר כלהלן: "קודם כל אני רוצה להדגיש , שכך אני שאלתי, זה היה שאלה רטורית, והבעת תמיהה שלי ושל אולי אחרים ששמעתי, אבל הבעת דעה, לא עובדות ולא קביעת עובדות ולא שהוא כן סוכן ושהוא לא סוכן הבעת דעה." (עדות הנתבע מיום 28.1.02, עמ' 62; ההדגשה הוספה - צ' ס') גם המשך הדברים מלמד, כי הנתבע, למרות הנטען על-ידו בספרו ובכתב הגנתו, אינו מתיימר לקבוע עובדות בספרו. תוך שהוא מנסה להציג את עיקרי אמונתו במלוא תפארתם, נאחז הוא בהם כבקרנות המזבח, עת אמר את הדברים הבאים: "אני ראיתי סכנה למדינת ישראל שהאיש ממשיך בלי זה שאנחנו נגלה את האמת, וחשבתי שהאמת תתגלה אחרי דיון מסוים ושהוא יענה לי לשאלות שאני שאלתי בספר. לא קבעתי עובדות בספר, רציתי שיענה לי לשאלות פומבי יותר, כמו קלינטון ענה למישהו שכתב שהוא היה סוכן ק.ג.ב. משנות ה-70" (עדות הנתבע מיום 28.1.02, עמ' 106; ההדגשה הוספה - צ' ס') לשון נוספת, הנתבע עצמו העיד (אף שחזר בו מכך בהמשך הדברים), כי אין הוא מבקש לקבוע כעובדה כי התובע אכן שימש או משמש כיום סוכן ק.ג.ב. 22. גם בחקירתו הנגדית, עת נשאל הנתבע בנוגע לדברים שכתב, המייחסים לתובע את היותו סוכן "סי.איי.אי", או סוכן "ק.ג.ב.", או סוכן "מוסד", או סוכן של שלוש סוכנויות הביון הנ"ל גם יחד - הוא הודה, כי אין בידיו כל תשתית ראייתית להיות התובע סוכן של שירותי הביון בארה"ב או של ה"מוסד". די בעפעוף קל על פתיתי עדותו בנדון, כדי ללמוד כיצד בתשובות לשאלות שנשאל על-ידי בית המשפט בנדון, התהרהר לפתע בהתקדרות רגעית, אך ניסה לצאת מן הסבך במעין הארה, כלהלן: "בית המשפט: ... חשבת על סמך הדברים שסיפרת עכשיו שבעת ובעונה אחת הוא היה סוכן של שלושת אלה, כן או לא? ת. אני אומר שיכולתי לחשוב. ש. לא מה יכולת לחשוב, השאלה הייתה מה חשבת, העדת בשבועה, תקשיב, העדת בשבועה. ... ת. לא, חשבתי. ש. חשבת? ת. חשבתי. ש. יפה. ת. למרות שהיום אני יודע שהוא סוכן ק.ג.ב רק. ... בית המשפט: רגע, אתה אמרת שהיום אתה חושב שהוא רק סוכן של ק.ג.ב ת. סתם, לא במסגרת של זה בית המשפט: תשמע, אני לא יודע, אתה צוחק כאן? ת. לא, זה לא במסגרת. לא שאלו אותי אז אני סתם אמרתי את זה. בית המשפט: סתם אמרת? ת. לא עניתי על זה. בית המשפט: אתה בבית המשפט, אתה לא בחוץ ת. אז היום אני יודע בית המשפט: היום אתה יודע בוודאות שהוא רק סוכן ק.ג.ב.? ת. כן, ק.ג.ב בית המשפט: והוא לא סוכן מוסד ולא סוכן של CIA? ת. אני חושב שלפי ההצטברות של הדברים שיש לי אני חושב יותר לכיוון הזה. בית המשפט: זאת אומרת שטעית מה שכתבת בספר? ת. אז לא טעיתי, אז חשבתי את זה ואז זה ישנו. ... ת. אני זרקתי את זה אני חוזר בי, על ההערה הזאת" (עמ' 156-157 לפרוט' מיום 28.1.02; ההדגשה הוספה - צ' ס') 23. הנה-כי-כן, אף שהנתבע עצמו חזר בו מדבריו, הוא הודה בשלב מסוים, במלותיו שלו, כי לא "הצטברו לו דברים" המעידים על היות התובע סוכן "סי.איי.אי" או סוכן "מוסד". דא עקא, שעדיין גם אז לא נראה שחש את כאב הסתירה שבין גרסאותיו המובאות לעיל. 24. בסיכומיו, כך כאמור ניתן היה להתרשם, זנח הנתבע כמעט לחלוטין את הגנת "האמת בפרסום" - אם משום שלא צלחה דרכו להניח ידו על בדל הוכחה, אם משום שאולי גם ללהט יש תוחלת חיים מוגבלת, ואם משניהם גם יחד - ובחר, חלף זאת, להתמקד ביסודות הגנה אחרת, היא הגנת "הבעת הדעה". אין כמובן בטענות ההגנה המשתנות של הנתבע כדי לכבול את בית המשפט. ההכרעה בשאלה האם פרסום מסוים נופל בגדר "הבעת דעה" או תחת טענה עובדתית, הנה עניין לבית המשפט לענות בו, וזאת על-פי מבחני סיווג אובייקטיבים. בשלב זה, אין בכוונתי להיכנס לשאלת הסיווג האמור, בה אדון בהמשך. עם-זאת, אין ספק כי להתייחסות המפרסם לשאלה האם מדובר בקביעת עובדה, או דילמא הבעת דעה גרידא, יש משקל בעת הבחינה האם הצביע הנתבע על תשתית ראייתית מספקת. בעניין זה, אמירותיו של הנתבע עצמו במהלך עדותו בבית המשפט, כמו גם טענותיו שהועלו בסיכומיו, מצביעות על כך שאין בידיו תשתית ראייתית, לא-כל-שכן לפי הנטל המוגבר המוטל עליו, העשויה להקים לו הגנה של אמת בפרסום. 25. כמודגש לעיל בראשית פסקה 19, גם שיקול עקרוני תומך באי כניסתו של בית משפט זה לשאלת קיומה או אי קיומה של הגנת אמת בפרסום. בענייננו מזדקרות להן מספר שאלות, אשר בעיקרן נוגעות הן לאמת היסטורית, אשר התשובות עליהן יכולות, אם בכלל, להינתן במסגרת מחקר היסטורי כולל, אשר יבחן את כלל המסמכים והעדויות מאותה תקופה. מחקר כזה אינו מתפקידו של בית המשפט ואף אין ביכולתו לעורכו במסגרת דנן. 26. כך למשל השאלה, האם העובדה כי התובע שימש במשך מספר חודשים בתפקיד של "ניוולני" (היינו: תורן צריף במחנה בו היה כלוא, שהוא תפקיד קל יותר במחנה, ואשר ניתן בדרך כלל לאנשים הלוקים בבריאות רופפת, או לאנשים ששלטונות הכלא חפצים בייקרם), מעידה, היא עצמה, על כך שהתובע שימש מלשין של שלטונות הכלא - היא שאלה, אשר היסטוריון שיחקור את התקופה יוכל אולי להשיב עליה. בהקשר היות התובע "ניוולני" מן הראוי לציין שניים אלה: האחד - עובדה זו נלמדה על-ידי הנתבע מספרו של התובע עצמו, שלא טרח להסתיר זאת. התובע עצמו טען בעניין זה, כי הק.ג.ב, כדרכו, רצה להשליט אוירה של חשד בין האסירים, ואחת הדרכים לכך הייתה מינויו כ"ניוולני"; השני - הנתבע בחר שלא להעיד אף לא אחד מן האסירים, אשר שהו עם התובע בכלא או במחנה (לתירוציו בנדון עיינו בעדותו מיום 30.1.02 עמ' 2-12). במצב דברים זה, משלא הוצג בפני בית המשפט כל נתון אובייקטיבי לאישוש טענות הנתבע, שהסתמך, כך הסתבר, רק על "דעות רווחות" לכאורה בקרב מספר אסירי ציון לשעבר אשר העידו בבית המשפט, מבלי שטרח להציג ולו בדל של ראיה אודות אדם ששהה במחנה בצוותא עם התובע - לא עמד הנתבע בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו. יצוין, כי אין המדובר בהשמטה מקרית או בטעות הנובעת משכחה, אלא בדברים בגו, וההימנעות מכך במסגרת המתחייבת נובעת כנראה מן הטעם הפרוזאי בהרבה, שהוא האמת, לפיה לא היו לנתבע כל תימוכין לגרסתו העומדים במבחן הקבילות. 27. מסמכים נוספים שעליהם ביקש הנתבע להסתמך הנם חלק קטן ממסמכי החקירה והמשפט שנערך לתובע בברית המועצות, אשר הועברו לתובע במהלך ביקורו הרשמי ברוסיה, כעשרים שנה לאחר משפטו שם, על-ידי ראש סוכנות הביון של רוסיה דאז (הנשיא דהיום) פוטין (ייקראו להלן" "מסמכי פוטין"). הנתבע מבקש להסיק מתוך מוצג נ/34, שהוא אחד ממסמכי פוטין בתיק החקירה הנ"ל, ושעיקרו בקשת התובע להשלמת חקירה, כי התובע שיתף פעולה עם רשויות החקירה הסובייטיות ומסר להן שמות אנשים שהיו מעורבים בפעילות הסירובניקית. 28. אף אם יש בראיות אלו כדי להעלות לכאורה השערה, לפיה התובע "נשבר" בחקירתו ומסר שמות - עובדה שאני רחוק מאוד מלקובעה - ספק בעיני אם יש בכך כדי לבסס אחת מהדיבות בגינן הוגשה התביעה דנן. כאמור, מסגרת התביעה היא הגודרת את נושא הדיון דנן. על-כן, טיעונים החורגים ממסגרת זו אינם רלבנטים (וכאלה, ראוי לציין, היו לא מעטים במשפט, גם בנושאים אחרים, ובשל כך נדרשתי למאמץ כדי לברור את המוץ מן התבן; עיינו, להתרשמות הקורא בלבד, לאורך חלקים נרחבים בפרוטוקול). למעלה מן הצורך אציין, כי גם עניין זה הנו נושא לבחינתו של היסטוריון, אשר בידיו קיימים כלים רבים לבחינת העדויות והמסמכים הרבים בנושא, שמרביתם כלל לא הוגשו לבית המשפט. הנתבע בחר להגיש מספר מסמכים מצומצם ביותר מכלל מסמכי פוטין. מנגד לכך הגיש התובע מסמכים, אשר הופצו על-ידי פעילי העלייה בשנות השבעים של המאה שעברה, לצורך העלאת המודעות ברחבי העולם כולו לבעיית הסירוב, ואשר בהם הופיעו גם שמות רבים של אנשים המבקשים לעלות לארץ (ת/8(2), ות/10). התובע עצמו, בספרו במהדורה הרוסית (ת/9א), הזכיר את בקשתו זו (שנוסחה ב-נ/34) עת טען, כי השמות הנזכרים באותו מסמך היו של אותם אנשים מוכרים, שכבר הופיעו בחומר החקירה שהיה מצוי עוד מקודם בידי חוקרי הק.ג.ב., כך שהשאלה אם איזכור מחדש של אותם שמות בנסיבות האמורות סיכן במשהו את חייהם של אותם אנשים שאוזכרו, אף היא שאלה למחקר היסטורי בעניין. כל זאת כאמור אף למעלה מן הצורך, כיוון שאין במסמכים האמורים כדי להוות הגנה באחת מעילות התביעה כנגד הנתבע. 29. לעיל כבר ציינתי, כי ככלל ראוי שבית המשפט יימנע ככל האפשר מלהיכנס במלוא נבכיו של הפולמוס ולדון בשאלות היסטוריות, שעה שהוא מחוסר כלים לדון בהן. ליבון סוגיה זו על-ידי בית המשפט, ככל שיהא מלומד וקפדני - עלול להיות גורף ועל כן גם שגוי. כאמור, אין זה מיכולתו של בית המשפט ואף אין זה מתפקידו לקבוע אמת היסטורית של מאורע מסוים. על בית המשפט להגביל את הכרעתו למה שניתן להסיק מן הראיות המובאות בפניו, ומהן בלבד. אין לבית המשפט כלים מתאימים, כל-שכן נוכח העובדה כי הנתונים שבאמתחתו אינם מספיקים, כדי לקבוע אמיתות היסטוריות. בעניין זה פסק לאחרונה בית המשפט העליון (בעניין ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן תק-על 2002(1), 158 עמ' 163), כלהלן: "אליבא דידי, קביעת 'האמת ההיסטורית' - ככל שיש קיום למושג זה - הנה עניין להיסטוריונים ולא לבית המשפט, וככל שישכיל בית המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב... אכן קביעתה של אמת היסטורית הנה, במידה רבה, נושא להערכה, העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן. בהביאו דוגמאות בולטות להמחשת הקושי הכרוך בקביעת 'אמת היסטורית' על ידי בית המשפט, הטעים השופט גויטיין בפרשת גרינוולד: דברי ימי עמנו ודברי ימיהם של עמים אחרים משקפים יפה עד כמה אין יציבות דעה בשאלות שצביונן הערכתי יותר מאשר עובדתי. האמת של אתמול עשויה להיות לשקר של היום, ואין זה נדיר שמחר תחזור ותיהפך להיות אמת (ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2312) יתר על כן: גם כשבית המשפט אינו מוצא מנוס מלהידרש למחלוקת המתייחסת לאירוע היסטורי, עליו להיות ער למגבלות שבגדרן הוא פועל; עליו להגביל את הכרעתו למה שניתן להסיק מן הראיות המובאות לפניו במשפט, ואל לו להתיימר להכריע בדבר האמת ההיסטורית לאשורה או במלוא היקפה". (סעיף 11 לחוות דעתו של כב' השופט מצא) הילכך, גם מנימוק עקרוני זה אל לו לבית המשפט למצוא עצמו מכריע בשאלות היסטוריות, שעה שכלל הנתונים אינם מצויים בידיו, ואלה בוודאי אינם מצויים בידיו. למעלה מן הצורך יובהר, כי בכל מקרה, גם אם אתעלם מן הנימוקים הפרקטיים והעקרוניים דלעיל, הרי הנתבע לא הציג תשתית ראייתית, לא כל שכן כזו המַסְפֶּקֶת, שבחוּבָּה אצורה אפילו ראשית ראיה, ממנה ניתן ללמוד אודות אמיתות הפרסום בקטעים הנ"ל. יודגש שוב, כי הנתבע לא יוכל ליהנות מהגנת "אמת בפרסום" באמצעות הטענה, כי האדם אותו הוא ציטט אכן אמר את הדברים, אלא היה עליו להוכיח בעצמו את אמיתות ההשמצה עליה חזר. 30. בכל הקשור לטענה כי התובע שימש סוכן של ה-ק.ג.ב., הרי שגם כאן לא הונחה כל תשתית ראייתית שתהווה תימוכין לטענה זו, וזאת להבדיל מהשערות וספקולציות שהציג הנתבע למכביר, כגון: העובדה שהרשויות בברית המועצות הסכימו שאחי התובע יוכל להיות נוכח באולם בזמן משפטו של התובע, וכי זמן קצר לאחר עלייתו ארצה בחר אותו אח להגר לארה"ב ובהמשך אף פתח משרד מסחרי כלשהו במוסקבה (יצוין בהקשר זה, כי הנתבע כלל לא טרח לשוחח עם אחיו של התובע קודם לפרסום; ראו: עדותו מיום 30.1.02 בעמ' 39); העובדה שלא נותקו הטלפונים בביתה של אמו של התובע; העובדה שבעת שהייתו בכלא, שעה שהתובע שבת רעב בבוקר, ידעו על כך בלונדון כבר בשעות אחר הצהריים של אותו יום (על כך למד הנתבע מספר שקרא, אך לא דאג להציגו כלל כראיה במשפט ומחברו גם לא הובא לעדות); העובדה שבתפקידו כשר בישראל, נפגש התובע עם ראשי הממשל ברוסיה, ובין היתר עם שר החוץ דאז, מר פרימקוב, ועם ראש שירותי הביון הרוסים דאז, מר פוטין, שמסר לו את מסמכי החקירה והמשפט שלו; ובעיקר מבקש הנתבע להוכיח את הטענה כי התובע שימש סוכן ק.ג.ב. באמצעות העובדה, כי התובע שימש במשך חודשיים במהלך מאסרו כ"ניוולני", תפקיד שכאמור התובע עצמו טוען בספרו שלו שהוא קל יחסית ואשר ניתן בדרך כלל לאנשים בעלי בריאות רופפת, או לאנשים שה-ק.ג.ב. חפץ בייקרם מסיבותיו שלו (ראו: עדות התובע מיום 16.7.01 בעמ' 77). 31. לסברתי, ובכל הכבוד הראוי, אין בהשערות אלו, אשר חלקן מהוות למעשה פרשנות מבית היוצר של הנתבע לעניינים שונים בספרו של התובע, כדי להוות תשתית ראייתית כלשהי, לא-כל-שכן תשתית ראייתית בעלת משקל ראוי המתאים לרצינות הדיבה. הנתבע בחר, מטעמיו הוא, שלא להזמין לבית המשפט עדים או להציג מסמכים, אשר לטענתו מהווים את התשתית עליה הסתמך בקביעותיו. ראש לכל בחר הנתבע, כמבואר לעיל, שלא לזמן לעדות אף לא אחד מן האסירים אשר ישבו עם התובע במחנה המעצר או בכלא הסובייטי. עם חלק מהאסירים עליהם ידע הנתבע הוא אף לא טרח לשוחח טרם כתיבת ספרו (באשר לסיבות השונות למחדליו בעניין זה עיינו שוב בעדותו מיום 30.1.02, עמ' 2-12). נגזר מכך, כי הנתבע גם לא יכול היה להצביע על אסירים פליליים עימם ישב התובע ואשר בקשרים עימם טמון, כך אליבא דטענתו, כוחו של התובע (ראו: עדות הנתבע מיום 28.1.02, עמ' 332-333). גם את הקלטת השיחות, אשר לטענתו נערכו עם חלקם, בחר הנתבע שלא להגיש לבית המשפט (ראו: עדותו מיום 30.1.02, עמ' 2). בנוסף, הנתבע לא מצא לנכון להציג תיעוד כלשהו לראיונות שערך לטענתו עם איש הק.ג.ב. סובורג, אשר יש בהם - ושוב לטענתו - כדי לתמוך בטענותיו (ראו: עדות הנתבע מיום 28.1.02 בעמ' 173). הימנעות כאמור, לא-כל-שכן כה גורפת, רואים אותה כמחזקת את הראיות העומדות לחובת הנמנע - הנתבע - ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גרסתו [י' קדמי, "על הראיות" (חלק שלישי), 1999, עמ' 1391; ע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ' א' ברזני ואח', פ"ד נ"ב(2), 269, 284, מול א' ב']. 32. גם בכל הקשור לטענה, כי התובע מייצג את האינטרס הערבי או הפלשתינאי לא הצליח הנתבע להניח כל תשתית ראייתית מספקת. בעניין זה ביקש הנתבע להסתמך על פגישה חשאית שערך התובע, בתפקידו הפוליטי, עם אחד מראשי הרשות הפלשתינאית, אבו מאזן; על העובדה כי במצע התובעת 2 נאמר, כי אחת ממטרותיה היא הקמת מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל, ועל פגישתו של התובע עם השר הרוסי פרימקוב, אשר ידוע - כך אליבא דטענת הנתבע - כחסיד גדול של העם הפלשתינאי. בוודאי שבכל אלה אין כדי להקים תשתית ראייתית מספקת לטענת הנתבע, לפיה התובע מייצג בחשאי את האינטרס הפלשתינאי, אלא מדובר בהשערות גרידא, אשר בינן לבין ראיות קבילות בעלות משקל ממשי אין ולא כלום. 33. גם בכל הקשור לדברים המייחסים לתובעים קשרים עם המאפיה הרוסית לא עמד הנתבע בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו. הנתבע כלל לא הוכיח במשפט זה - בדרך הראויה, המקובלת והמספקת - אם קיימת בכלל מאפיה רוסית בארץ; ואם כן - מיהם אותם אנשים המשתייכים אליה. כל שהוכח הוא, שהתקבלה תרומה מגרגורי לרנר בסך 300,000 ₪ לעמותת "עולמי", שהתובע עמד בראשה והודה בעצמו בקיומה (ראו: עדות התובע מיום 16.9.01 בעמ' 11), ושאף נרשמה ברישומי העמותה (ראו: עדות רו"ח הנדלר מיום 25.11.97, בעמ' 227). הנתבע גם לא הוכיח, כי אותו גרגורי לרנר אכן משתייך למאפיה הרוסית, להבדיל מן העובדה הידועה לכל, כי הלה הורשע בעבירות חמורות ונידון למאסר. בנוסף, לא נסתרה גרסתו של התובע, לפיה, משנודע לו על החשדות הקיימים כנגד גרגורי לרנר הוא ניתק עמו מיד כל מגע (עדות התובע מיום 16.9.01, עמ' 11). בנוסף, הנתבע גם לא הוכיח כי התובע קיבל ממר לוצ'אנסקי תרומה בסך של 100,000 דולר, אשר גם לגביו נטען - אך לא הוכח במשפט - כי הוא משתייך למאפיה הרוסית. לא-זו-אף-זו, תרומה זו אף לא נרשמה כלל בספרי העמותה (ראו: עדות רו"ח הנדלר בעמ' 227). האדם היחיד שהעיד אודות התרומה כאמור היה העד קוזניצוב, אשר בצד ההערכה לה הוא זכאי בתוקף עברו המפואר - ועל כך סבורני אין איש שיחלוק - לא טרח כלל להסתיר את עוינותו הבולטת כלפי התובע (כנראה בשל תחושתו הסובייקטיבית העזה, שאין בידי הכלים המספיקים לקבוע אודותיה ממצא מוּכח, לפיה פיטוריו ממקום עבודתו נגרמו עקב מעורבותו של התובע), ואף להודות, ברוב הגינותו, כי חש לגבי התובע "רגש של בחילה קלה", וכי "היו הרבה דיבורים על כך שצריך לעצור את שרנסקי" (ראו: עדותו מיום 8.11.99 בעמ' 205). לדברי מר קוזניצוב, לו עצמו לא היה כל מידע ישיר אודות התרומה האמורה, אלא אך מפי השמועה. בהקשר זה יצוין, כי דברי מר קוזניצוב בנדון יכולים להיחשב בגדר "עדות כבושה", שכן הוא שימש במשך מספר שנים כעורך עיתון בשפה הרוסית, ובחר, מטעמים השמורים אך עמו, שלא לפרסם בעיתונו דבר אודות קיומה של התרומה הנ"ל, אלא להזכירה לראשונה רק במהלך עדותו במשפט זה. לא-זו-אף-זו, אף שהמחלוקת בעניין התרומה הנ"ל היתה ידועה לנתבע זה מכבר, שהרי התובע כפר בכך לחלוטין (עמ' 133-136 לפרוט'), הוא בחר להגיש בקשה לצירוף תצהירו של מר לוצ'אנסקי (בגדר בש"א 1043/02) רק לאחר תום שמיעת הראיות והגשת סיכומי התובע. בקשה זו, אליה צורף התצהיר האמור של מר לוצ'אנסקי בטרם הותר הדבר, נדחתה כאמור עקב השיהוי הרב בהגשתה. גם מסמכים נוספים, אשר עליהם לכאורה הסתמך הנתבע בקביעותיו, כלל לא הוצגו לבית המשפט (ראו: עדותו מיום 28.1.02 בעמ' 96). בנסיבות אלו, אין במצבור הטענות דלעיל דבר להוכחת הנטען על-ידי הנתבע, אשר לא הצליח להרים את הנטל המוגבר המוטל עליו גם בעניין זה. אעבור עתה לדון בשאלה, האם ניתן לקבל את טענת הנתבע בדבר התקיימותה של הגנת "הבעת הדעה". הגנת "הבעת הדעה" 34. לעיל צוין, כי הנתבע ביקש בעדותו בבית המשפט, ובהמשך - בסיכומיו, להשתית את הגנתו על הגנת "הבעת הדעה" הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, ולפיה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". 35. להגנת "הבעת הדעה" שני יסודות: האחד - יסוד הבעת הדעה אודות התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או אודות אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו; השני - יסוד תום הלב. נטל ההוכחה לקיומה של ההגנה מוטל גם הוא על הנתבע. 36. בכל הקשור ליסוד הראשון - אין די בטענת הנתבע, כי הפרסום מהווה הבעת דעה. שאלת סיווגו של הפרסום, בין כהבעת דעה ובין כעובדה, היא שאלה הנתונה להכרעת בית המשפט על-פי מבחנים אובייקטיביים. פרסום דעה משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי, וזאת להבדיל ממציאות אובייקטיבית. דעה יכולה לתאר מצב עובדתי-אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. דעות המתארות מציאות עובדתית הן למעשה מסקנות. השאלה האם מדובר בדעה או בעובדה אינה פשוטה כלל ועיקר. המבחן הראוי לסיווג האמור הנו מבחן השכל הישר וההגיון. בסיווג האמור יש לבחון את מובנו הרגיל והטבעי של הפרסום, כפי שאדם סביר היה מבין אותו. וכך נאמר בהקשר זה בע"א 323/98 הנ"ל, ובפסקי הדין שצוטטו בגדרו: " 'השאלה אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והנה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת' (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 49, 55). במישור העובדתי, 'על בית המשפט להסיק את מסקנתו על פי השכל הישר וכללי ההגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה' (שם). המבחן העיקרי הוא מבחן ' הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני 'הקורא הסביר' או 'האדם הרגיל' (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ (פ"ד מט(2) 843, 857)... ככלל על מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר, יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת... השימוש במבחן זה יאפשר, לעתים, להבחין ללא קושי בין קביעת עובדה לבין הבעת דעה, אך לעתים ההבחנה עשויה לעורר ספק". (סעיף 16 לפסק דינו של כב' השופט מצא) וראו בנדון גם את דברי כב' השופט א' גולדברג בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ (פ"ד מט(2) 843): "בסיווג האמרה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפשת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית. הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה. לא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה". (עמ' 856-857) 37. מילות הפרסום הן המשמשות נקודת מוצא בסיווגו של הפרסום כהבעת דעה או כעובדה. כדי שהפרסומים יסווגו כהבעת דעה מוגנת, צריכים הם להיות מנוסחים בנוסח ברור כביקורת או כהבעת דעה. היותה של טענה מסוימת מסקנה סבירה ומסתברת מעובדות ידועות לא תהפוך את הטענה למסקנה העולה מאותן עובדות אלא אם תוצג ככזו. כך למשל, ניסוח טענה באופן קטגורי מלמד על כך שמדובר בעובדה; מנגד לכך, פרסומים המציבים סימני שאלה בדבר אפשרות מסוימת, או פרסומים המעלים טענה תוך שימוש בסגנון של ויכוח, יסווגו בדרך כלל כדיעות. דא עקא, ששימוש בנוסחים זהירים, כ"נראה לי", לא יגרור בהכרח סיווג הטענות המועלות לאחר מכן כדעות, אם מהפרסום עולה בכלל משמעות אחרת (ראו: שנהר, עמ' 312). 38. ככלל, פרסום יחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צוינו על ידיו עובדות האמת, שעליהן סמך את דעתו; אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו, ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן (ראו: ע"א 323/98 הנ"ל, שם, סעיף 18 לחוות דעתו של כב' השופט א' מצא). 39. בעניין ע"א 323/98 (שרון), סבר כב' השופט א' מצא, כי בסיווגה של אמירה כהבעת דעה או כעובדה יש להביא בחשבון גם שיקולים של מדיניות משפטית. באותו עניין דן בית המשפט בשני שיקולים עיקריים: האחד - נוגע לעקרון חופש הביטוי, בעיקר בהתייחס לאנשי ציבור ולפרסומים הנוגעים לעיסוקם ככאלה; השני - נוגע לכך שהפרסום עוסק באירוע היסטורי, שבית המשפט נעדר כלים הדרושים לבירורו. משמתקיימים שני השיקולים דנן יעדיף בית המשפט, במקרה של אמירה שסיווגה אינו חד-משמעי, לראות בה הבעת דעה ולא קביעת עובדה. כב' השופט א' מצא מציין, כי הפרסום נשוא אותו עניין שייך לתחום האפור של אמירות, שניתן לסווגן הן כקביעת עובדה והן כהבעת דעה. במקרה שכזה סבור כב' השופט א' מצא כלהלן: "יש לבסס את סיווגה של הטענה - כקביעה עובדתית או כהבעת דעה - על שיקולי מדיניות משפטית. דעתי היא, כי בנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו, ההכרעה בסוגיית הסיווג ראוי לה שתיגזר משני שיקולים מרכזיים: האחד, כי המדובר במאמר פובליציסטי המותח ביקורת על מהלכיו של שר במילוי תפקידו הציבורי, וכי הטענה נושא התביעה הובאה בו, אגב אורחה, כחלק מהנמקת המחבר להצגתו של השר כבלתי ראוי לאמון. והשני, כי הטענה נשוא התביעה מתייחסת לאירוע היסטורי, שבית המשפט אינו מהווה זירה נאותה לבירור קורותיו העובדתיות. כל אחד משני השיקולים הללו תומך בהעדפת הפרשנות שלפיה תסווג הטענה נושא הדיון כהבעת דעה" (סעיף 19) 40. אומנם, לעמדה הנ"ל, שהייתה דעת יחיד, לא הצטרפו שני השופטים האחרים באותו דיון, אך מוכן אני לצאת מנקודת הנחה הנוחה לנתבע ולאמץ גישה מרחיבה זו גם בענייננו. עם-זאת עלי להבהיר, כי אימוץ שכזה אינו מובן מאליו, שכן לעיל כבר צויין, כי הנתבע עצמו, בשלבים מוקדמים יותר, התייחס לפרסומיו שלו כאל קביעות עובדתיות אמיתיות ולא הסתפק בהצגתן כהבעות דעה. לא-זו-אף-זו, אף שבפרסומים עצמם שזורות טענות בצורת הצגת שאלות ומלות פתיחה, כגון "יש האומרים..." , "אחרים טוענים...", "יש דעה מיוחדת...", כמו גם הסתמכות על דעותיהם של אנשים שונים, כגון מחקרה של הגב' דינה סגל (יפורט להלן) ואסיר ששהה עם התובע בבית הסוהר, מר אלטוניאן - עדיין לא הייתי קובע, כי ניסוח שכזה די בו, כשלעצמו, כדי לסווג את האמירות הנ"ל כהבעות דעה בלבד. אף שמוכן אני כאמור לצאת מנקודת הנחה הנוחה יותר לנתבע ולבחון את הפרסומים באספקלריה של מבחני הבעת הדעה, ניתן עדיין לקבוע כי הנתבע אינו עומד גם במבחנים אלה, מכיוון שלמצער היסוד השני לתחולת ההגנה דנן, הוא יסוד "תום הלב", על מרכיביו השונים, אינו מתקיים בענייננו, ונעבור להלן לדון בו. 41. ביחס ליסוד השני - הוא יסוד "תום הלב", נקבעו בסעיף 16 לחוק חזקות שונות בדבר קיומו או העדרו. חזקות אלו ניתנות לסתירה ונוגעות לנקודת המוצא שממנה נבחנת שאלת תום הלב המהותי. חזקות אלו קובעות כללים ראייתיים, אך אין בהן כדי לפטור את בית המשפט מלהתייחס לתום הלב המהותי של הנתבע (שנהר, עמ' 255-256). תום-לב מהותי נבחן על-ידי מידת הסבירות של הפרסום, מידת אמונתו של המפרסם בפרסום ומידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות (שם, עמ' 256). המועד הקובע לבחינת תום הלב של הנתבע הנו מועד הפרסום (שם, עמ' 261). הילכך, מידע שהועבר לנתבע לאחר מועד הפרסום אינו רלבנטי בבחינת שאלת קיומו או אי קיומו של תום-לב. אחת האינדיקציות המרכזיות לקיומו של תום-לב מצד המפרסם הנה אמונתו של המפרסם באמיתות הדברים. במקרה דנן הוכח לגבי חלק גדול מהפרסומים, כי גם הנתבע עצמו אינו מאמין באמיתותם. כך למשל, מצא הנתבע לנכון לפנות ביום 11.10.98 במכתב לתובע, וזאת כחמישה חודשים טרם פרסום הספר, תוך שציין בו, כי לדעתו האישית האמירות לפיהן התובע הנו סוכן של אחת או יותר או של כל סוכנויות הביון, היינו: הסובייטית, האמריקאית והישראלית גם יחד, אינן תואמות את המציאות. אין טוב יותר מאשר לצטט את דברי הנתבע עצמו בהקשר זה: "לפי דעות מסוימות, היית יכול להיות סוכן של הק.ג.ב, לפי דעות אחרות - של שירותי הביון אמריקאים, לפי דעה שלישית - של 'המוסד', ולפי דעות אחדות - אף של שלושתם גם יחד. מה תגובתך לטענות אלה, אשר לפי דעתי האישית - אינן תואמות את המציאות?" (נ/5; ההדגשה הוספה - צ' ס') 42. מחקירתו הנגדית של הנתבע עולה, כי העובדות עליהן הוא הסתמך לכאורה בכתיבת הספר בכל הקשור להשתייכות התובע לסוכנויות הביון השונות, הגיעו אליו בתקופה של בין שלוש שנים לחצי שנה טרם כתיבת הספר (ראו: עדותו מיום 28.1.02, עמ' 132- 150). משכך, מרבית העובדות שהיו בידיו בעת כתיבת הספר כבר היו באמתחתו בעת משלוח המכתב נ/5. העובדה כי הנתבע הסתייג מפורשות מאמיתות הטענות מצביעה לכאורה על כך, כי לא האמין בדברים האמורים עוד מלכתחילה. משנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית לפשר אותה הסתייגות, השיב תחילה כי מדובר בצורת כתיבה עיתונאית (עמ' 165); לאחר מכן טען, כי ביקש ליתן לתובע "קרש הצלה" (עמ' 166); לאחר מכן כבר שינה הנתבע את דעתו עת טען, כי אסף חומר נוסף בחצי השנה האחרונה (עמ' 167). בסופו של דבר הוא הודה כלהלן:

60. טרם יינעל פרק האחריות שנידון בהרחבה לעיל אבקש לייחד לבאי-כוח הצדדים מספר מילים. תיק זה אופיין באמוציות טעונות עד בלי די, שנגזרו ראש לכל מטבעה המורכב לכשעצמו של הפלוגתא, בגדרה ביקש כל צד מבית המשפט להעדיף את ערך ה"אמת" הטבוע בגרסתו על-פני זה של חברו. למותר לציין, כי שני הצדדים גם יחד ביצרו את עמדותיהם בקנאות ובאמונה, משוכנעים בצדקת דרכם, כל שכן - ביעדם. היות ובסופו של יום המדובר היה בפרשנות היסטורית מן המעלה הראשונה לא נותר לבית המשפט אלא ליישם את הדוקטרינה המשפטית לבדה תוך הותרת משימות לבר-משפטיות אל מחוץ לזירת ההכרעה. יודגש, כי חרף עוצמות הרגש שכאמור פיעמו בלבבות הצדדים וששיוו לא אחת לדיון המשפטי נופך אנושי עמוק ורב-מימדי, הרי שמידת יכולתם להתעלות עליהם, מאמץ שאף כמעט וגובש עד לכלל פשרה, היא שאפשרה להביא את השלב הנוכחי, מהר עד כמה שרק היה ניתן לאור הנסיבות, לכלל סיום. 61. כאן המקום לציין, כי חרף בקשת ב"כ התובעים לזרז את המעבר שבין שלב קביעת האחריות, הוא כאמור זה שהוכרע כעת, לבין זה המתרגם את התוצאה האמורה למונחי סעדים זמניים ברי-קיימא, כפי שפורטו בתום סיכומי התובעים, הרי שנבצר ממני להיעתר לה (ראו: בקשת התובעים לצו המחייב את הנתבע לפרסם את ההחלטה דנן; וכן לצו האוסר הפצה נוספת של הספר, ומורה על החרמת כל עותקיו, לרבות השמדתם; סיכומי התובעים, עמ' 48) . יוזכר, כי הצדדים עצמם הם שהסכימו עוד מלכתחילה לפצל את המשפט דנן לשני פרקים מובחנים, שיידונו בנפרד על-פי סדרם: האחד - מהותו בשאלת האחריות, היא כידוע תנאי מקדמי והכרחי לכל קביעה נוספת בדבר הנזק; השני - עניינו קביעת הנזק עצמו, הוא הפרק החותם למעשה את המשפט כולו ומהווה את התוצאה הסופית. זאת ועוד, נדמה כי אין כיום סיבה מובחנת חדשה המצדיקה מתן סעד זמני מן הסוג המבוקש. המדובר בספר שהוצא לאור זה מכבר ואין ככל הנראה דווקא כעת כל דחיפות יוצאת דופן להפוך את היוצרות המוסכמות על הצדדים רק לשם מתן עיגון סופי וממשי לתוצאת ההכרעה בסוגיית האחריות. אין להקדים את העתים. לא-זו-אף-זו, סעיף 9(א) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, פותח במלים, כהאי לישנא: "נוסף לכל עונש וסעד אחר..." (ההדגשה הוספה - צ' ס'), היינו: תוספת הסעד המבוקש כעת תיתכן רק בנוסף לכל עונש וסעד אחר, שכידוע טרם נידונו או נקבעו. יוטעם בהקשר זה, כי אף ב"כ הנתבעים עצמו לא התייחס כלל בסיכומיו לשאלת הסעד המבוקש כבר עתה, אפילו עשה כן מן הטעם הפשוט, שלא חפץ להחליש דווקא מיוזמתו את עוצמת סיכומיו בתוספת כלשהי היוצרת זיקה אפשרית לסיכוי שגרסתו תידחה לחלוטין, המגולמת בהתייחסות מפורשת מצדו לבקשת התובעים האמורה, שכן גם הוא סבר ככל הנראה כי עדיין לא נולד יומה. עוד יוּסף, כי ממילא אין בבקשת הסעד האמורה כדי לאיין את קיום הספר דנן, שכבר נמצא על-גבי מדפי הספריות הציבוריות והארכיונים, כמו גם ברשות הפרט (שם, סעיף קטן ב'), שהרי אין בצו החרמה עסקינן. יוער, כי קיימת זיקה מובנית של הדין הפלילי לתביעת לשון הרע, המוגדרת ומעוגנת כאופציה ריאלית לכל נפגע רלבנטי פוטנציאלי, זאת יש לציין - מעבר למסלול התביעה האזרחי הרגיל, ומשכך, כשם שבהליך פלילי לא תידון או תוכרע כלל סוגיית העונש טרם יסתיים השלב הדיוני, בגדרו יישמעו הטיעונים לעונש, הרי שגם כאן לא תידון בקשתם האמורה של התובעים בקונסטלציה המוסכמת האמורה דווקא כעת (ראו: התוויית האופציה להגשת קובלנה; שם, סעיף 8). משכך, דין הבקשה דנן למתן סעדי-ביניים להידחות, והיא נדחית בזאת.

62. בנסיבות אלו אני קובע, כי שאלת החבות הוכחה והנתבע אחראי כלפי התובעים בעילת לשון הרע. שקלתי בכובד ראש אם לחייב את הנתבע בהוצאות בגין הליך זה כבר כעת; משהבאתי בחשבון שיקולים שונים ואינטרסים מנוגדים ביחס לסוגיה האמורה באתי לכלל דעה ומסקנה, כי שאלת ההוצאות בגין ההליך דנן תוכרע במאוחד עת ייערך הדיון בדבר היקף הנזק. אני קובע ישיבת קדם-משפט בנושא הוכחת היקף הנזק לאחר שובי מהשבתון, ליום 27.5.03 שעה 12:00. ניתן היום, ג' באלול תשס"ב (11 באוגוסט 2002), בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. _____________ צבי סגל, שופט

6. כאמור, התובעים בחרו למקד את עילת תביעתם בלשון הרע בקטעים מסוימים בלבד ולא לבסס את תביעתם על הספר בכללותו. זאת לטענתם, כדי שלא להרחיב את היריעה יתר-על-המידה. ואכן, הלכה היא, כי עומדת לתובע הזכות שלא לתבוע את חברו בשל כל הפרסומים שיש בהם משום לשון הרע, אלא לתבוע בשל פרט אחד בלבד או יותר, הכל על-פי בחירתו. אין בכך כמובן כדי לפגוע בזכותו של הנתבע לדרוש, כי הפרסום כולו יהיה לנגד עיניו של בית המשפט, וזאת על-מנת להעלות את ההגנה, לפיה דבריו נשוא התביעה משתמעים אחרת לאור מכלול הפרסום [ראו בעניין זה: ע"א 34/71 פרידמן נ' חן (פ"ד כו(1) 524)], בו נקבע כלהלן: "אין אדם חייב לתבוע את חברו בשל כל הפרסומים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע עלבונו בשל פרסום מעליב אחד הכלול במכתב, ולהתעלם מן היתר...זו כאמור, זכותו של תובע, והמערער - הנתבע לא נפגע על ידי כך, שכן אם אין לו הגנה כלפי הפרסום נושא התובענה, עשה מעשה נזיקין כאמור בסעיף 7 לחוק, ואין בכך ולא כלום שחלק אחר של מכתבו, שלא שימש עילת התביעה אינו מטיל עליו אחריות, משום שכלפיו עומדת לו הגנת החוק. צודק המערער באמרו, כי מקום שהפרסום נושא התביעה משתמע לכאן ולכאן, או שיש בשאר הדברים שפירסם כדי ליתן מצביונם לאותו פרסום, הרשות בידו לדרוש כי הפרסום במלואו יובא בפני השופט... אך זכותו של נתבע שהמכתב במלואו יהיה כנגד עיני בית המשפט, דבר אין לה עם טענתו שכלפי הדברים שאינם נושא התביעה יוכל להתגונן בהגנה שלא ניתנה בידו כלפי עילת תביעה גופה." (שם, עמ' 529) בענייננו, צורף הספר כנספח לכתב התביעה, וממילא יכול היה בית המשפט להתרשם מטענות אלו ואחרות שהעלה הנתבע, נוכח העיון בפרסום בכללותו. יחד-עם-זאת, כלל הוא, כאמור, כי התובע הוא הקובע את עילות תביעתו בלשון הרע, ואין לטענות הנתבע, הנוגעות לנושאים אחרים בפרסום אשר אינם מהווים חלק מעילות התביעה, כל רלבנטיות לתביעה עצמה. 7. אעבור עתה לפירוט הקטעים המהווים את עילות התביעה, על-פי סדרם בכתב התביעה. הקטע הראשון אליו מפנים התובעים הנו קטע מפרק הפתיחה לספר, בו נכתבו על התובע הדברים הבאים: "מהו סוד דמותו? יש האומרים שהוא סוכן שירותי-הביון של ארצות-הברית, הסי.אי.אי., ואחרים טוענים שהוא סוכן של הק.ג.ב. ושירותי-הביון של רוסיה, ויש גם המשערים שהוא סוכן של המוסד, או אפילו של שירותי- הביון בשלוש המדינות האלה כאחת. ואם אינו סוכן - אזי לפחות הוא קשור עם כל השירותים החשאיים הללו." (עמ' 12 לספר( הנה-כי-כן, האמור לעיל מזמין ומכין אפוא את הקורא לקבל את היסדקות, שלא לומר התרסקות דמותו הידועה והמוכרת לכל של התובע, תוך ניסיון לערום עליה תִּלֵי תִּלִים של פרטים מביכים. בהמשך הדברים מציין הנתבע בספרו: "יש האומרים כי הוא מייצג את חוגי הימין הדתי הקיצוני בישראל ויש הטוענים כי להפך, הוא מייצג בחשאי את האינטרס הערבי, את האינטרס של הפלשתינאים." (עמ' 12 לספר; ההדגשות הוספו - צ' ס') ובהמשך: "אומרים שכוחו של שצ'רנסקי טמון בקשרים שיצר במהלך שהייתו במחיצת פושעים פליליים במחנות-מאסר ובבתי-סוהר." (עמ' 12 בספר( קטע נוסף, אשר לטענת התובעים מהווה לשון הרע, מופיע בעמ' 112 לספר: "זמן קצר לאחר-מכן התפנה מקום בבית-החולים ואנטולי הועבר לשם. נתנו לו חלב, בשר, חמאה, סוכר, לחם לבן. הירשו טיול בן שעתיים, עשו זריקות, נתנו ויטמינים. לאחר שטיפלו בו בבית-החולים שבו והעבירו אותו לתא הכללי. הוא שוב סירב לצאת לעבוד, ושוב נשלח לצינוק. כך חזר הדבר על עצמו פעמים אחדות. אנטולי סירב לעבוד - וכאמתלה לסירוב שימשה הדרישה להחזיר את ספר התהילים. לגבי שהייה תכופה בצינוק יש דיעה מיוחדת לכמה אסירים-לשעבר. הם טוענים כי לעיתים קרובות הנהלת הכלא הייתה מכניסה לצינוק את האנשים 'שלהם', כדי להרחיק אותם מעימותים עם שותפים-לתא, ושומרת עליהם בדרך זו מפני עשיית שפטים בהם." קטע נוסף מופיע בעמ' 133: "לאחר חודשיים בתפקיד של מלשין בכיר, הועבר שצ'רנסקי להיות חרט במפעל." קטע נוסף מופיע בעמ' 152: "אל הגשר הוצא שצ'רנסקי ראשון מבין המוחלפים. לקראתו הלכו סוכני הגוש המזרחי - בני הזוג קחר, סמליאקוב, קשמריק, ואחריהם גם שרפנוט. המכנסיים עמדו לצנוח מהמנהיג-לעתיד של מפלגת 'ישראל בעליה', כי הם ניתנו לאדם ממוצע, והנותנים לא שיערו שהגיבור קטן כל-כך. לאחר שעבר על גשר גליניקה לתוך מערב-ברלין - הובא לבסיס צבאי אמריקאי. הוא מציין בהנאה כיצד החיילים האמריקאים מצדיעים לו. מהבסיס הצבאי האמריקאי שצ'רנסקי טס במטוס מיוחד לפרנקפורט על-מיין כשהוא מלווה על-ידי שגריר ארצות-הברית בגרמניה. כאשר נודע לשצ'רנסקי כי השגריר הוא בן שלושים ותשע בלבד, הוא אומר לו: ' כה צעיר וכבר עשית קאריירה כזאת?' עונה לו השגריר: ' נו, הלא אתה, שצ'רנסקי, גם כן עשית קאריירה לא רעה.' 'אבל לי עזר הק.ג.ב., כך שזה לא מפליא', מגחך שצ'רנסקי 'והרי לך אני מקווה, הם לא עזרו.' צחוק-צחוק, אבל כמה שזה רציני!" (ההדגשה הוספה - צ' ס') ובעמ' 229: "לגבי תפקיד התורן-אחראי, שמילא שצ'רנסקי במשך תקופה מסוימת, העיר אלטוניאן: ' אינני יודע למה הוא קיבל את התפקיד. לדעתי, תורן - אחראי - הוא תפקיד של הק.ג.ב. ." ובעמ' 230-231: "לפני זמן קצר בלבד הצלחתי לשוחח עם עמיתי, רופא צבאי בעל דרגה בכירה, המתגורר בסנט-פטרבורג, וכשביקשתי ממנו לאתר כמה אנשים בסנט-פטרבורג, שהיו קשורים בעבר עם שצ'רנסקי, וזאת לפי המספרים שמסר לי פוריש, העיר עמיתי כדלהלן: 'מה יש לכתוב עליו, על שטטיורקה קאגבשנייה (על בוגד-מלשין המשרת את הק.ג.ב.)'. כשהתחלתי לשאול אותו במפורט על סמך מה הוא קובע זאת - הוא הסתמך על שתי נשים שלמדו יחד עם שצ'רנסקי במכון (בית-ספר גבוה), היום אחת מהן מתגוררת בסנט-פטרבורג ואילו השניה בארצות-הברית, והשתיים אמרו לו כי כך כינו את שצ'רנסקי במכון לפיסיקה ולטכנולוגיה שבו למדו. כשפניתי לאחת הנשים האלה, שלמדו פעם עם שצ'רנסקי וביקשתי לאשר או להכחיש את מה שסיפר עמיתי - היא ענתה לי, מבוהלת: 'אף פעם לא אגיד את זה שוב. תראה איזו סביבה קרימינאלית אצלנו. אתה יודע שלא מזמן רצחו כאן את סטרובויטובה." ובעמ' 294: "בנתחה את הכוחות שהביאו את שצ'רנסקי לכנסת, מציינת דינה סגל: 'קיימת דעה, שהמאפייה הרוסית ניצלה את תנועת הדיסידנטים שהיגרו בהמשך, כדי להכניס את אנשיה לכנסת'". ובעמ' 306: "ברור כשמש כי בראש ובראשונה יצרו את שצ'רנסקי השלטון הסובייטי, שירותי-הביטחון של ברית-המועצות, הק.ג.ב., וזאת לאחר שנוכחו לדעת, מייד עם מעצרו, שהוא עשוי לשמש 'חומר טוב', 'סחורה לחליפין' לצורכי הפגנת 'רצון טוב' של ברית-המועצות כלפי המערב. וכך הם טיפחו אותו, גידלו אותו, תיחזקו אותו היטב בבתי-הסוהר, לא הניחו לו להיפגע מתנאי מאסר קשים או ממעשי הסובבים (פושעים וסוהרים). הק.ג.ב. והביון של ברית-המועצות בנו על-כך שיוכלו להמשיך לנצל את האסירים-לשעבר גם בהמשך, לאחר שאלה יהגרו לארצות-הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לגרמניה, לניו-זילנד ולישראל." כך, לאורך כל הספר, התרוצץ המספר - הנתבע - ותיאר באיזו פדאנטיות אובססיבית ובארשת של חשיבות את דמותו המאוסה, שלא לומר שנואה של התובע, על חמדנותו, יהירותו, התרפסותו ונכלוּליותו, ועוד כהנה וכהנה, מבלי לקמץ אפילו בתיאור פוגע עד מאוד במראהו החיצוני, כשהוא מותיר לקורא את מלאכת הפרדת העיקר מן התפל. 8. אם נסכם את המקובץ בקטעים אלה, הרי שמובאים בהם דברים המייחסים לתובע פעילות כסוכן שירותי המודיעין האמריקאיים, הרוסיים, הישראליים, או כולם ביחד. בנוסף עולה הטענה, כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו/או הפלשתינאי; כי "כוחו" של התובע נובע מקשריו עם פושעים פלילים, כאלה שנוצרו בעת שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר. כמו-כן, נכללים דברים המייחסים לתובע - לפי הנטען - שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא בברית המועצות ועם שירותי הריגול הסובייטים (הק.ג.ב.). עוד משתמע מן הקטעים, כי התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיסיקה; כזה, שמי שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו עלול להיות קורבן למעשה רצח; כי התובע טוּפח, גוּדל ותוּחזק היטב על-ידי הק.ג.ב., אשר שמר עליו לבל ייפגע בבית הכלא; כי התובע מנוצל בידי הק.ג.ב. למטרותיו אף לאחר עלייתו לישראל, וכי לתובעים קשר עם המאפיה הרוסית, המבקשת להכניס מטעמה אנשים לכנסת. הנה-כי-כן, בנטיות ובהדגשים משותפים אלה מותר, כמדומה, לראות את המאפיינים או הסימפטומים של הכיוון הכולל שבו עוסק הספר, כמעין קרן שמש המפלחת את אבק האפלולית ומאירה באור שונה לחלוטין את התובע. בפרטים אלה מתנאה הנתבע בספרו. 9. אין, לטעמי, ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הקטעים המצוטטים לעיל מהווים לשון הרע כנגד התובע, כפי הקבוע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), כיוון שהדברים עלולים לבזות, להשפיל אדם בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצדם, ולפגוע במשרתו הציבורית של אדם. המבחן לפרשנותו של פרסום הנו מבחן אובייקטיבי. לעניין זה, לא הבנת קורא פלוני מסוים היא המכריעה (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג(2) 333, 337). בית המשפט מיישם בנושא זה את הכללים הרגילים בדבר פרשנות הפרסום בעיניו של הקורא הסביר ויפרש את מלות הפרסום במובנן הטבעי והרגיל (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מ"ו(5) 555, 562 מול ב'-ה'). הילכך, אין ליחס כל חשיבות לשאלה מה התכוון המפרסם להביע, אלא, כאמור, פרשנות הדברים הנה אובייקטיבית. המבחן להוצאת לשון הרע אינו "על-פי רגישותו האישית של התובע הרואה עצמו נפגע, אלא על-פי השקפתם של 'כלל החברה של בני האדם ישרי המחשבה' " [א' שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת "נבו" 1997 (להלן: "שנהר"), עמ' 109-110). הילכך, אין די בכך שמההיבט הסובייקטיבי סבור אדם, כי הדברים שפורסמו אודותיו משפילים אותו או פוגעים בו. זו גם גישת ההלכה, כפי שהובאה במאמרם של ש' אלמוג וא' בן-זאב "לשון הרע במבחן הבריות", ממשל ומשפט ב' (תשנ"ד), 235, 238, מתוך מאמר של ח' ה' כהן "לא תלך רכיל בעמך - מקצת רכילות ולשון הרע מהלכה ואגדה", רכילות, אהרון בן-זאב ואבינועם בן-זאב - עורכים, (1993), 96, כלהלן: "לא תחושת האדם הנעלב היא אמת-המידה, אלא הסבירות האובייקטיבית שהעלבון יביא לידי אחת התוצאות או ההשלכות כפי שפורטו בחוק. 'סבירות אובייקטיבית' זו אינה שאלה שבעובדה, לאמור, האם אמנם קרתה אותה תוצאה או האם טעונה היא הוכחה, אלא היא שאלה שבדין, לאמור, האם לפי הפירוש שהשופט נתן לדברים שנאמרו או נכתבו, עלולים היו לגרום לאותן תוצאות". והמחברים ש' אלמוג וא' בן-זאב מוסיפים על כך במאמרם הנ"ל: "ואכן, אין צורך להביא ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחס לפרסום, שלגביו נטען כי יש בו משום לשון הרע." יצוין, כי יש המהרהרים אחר נכונותה של ההלכה, לפיה משמעות הפרסום צריכה להיבחן אך לפי אמת-מידה של מבחן אובייקטיבי טהור, היינו: לפי מבחן "האדם הסביר", או למירב - כזה הנמנה על הציבור אליו משתייך התובע. ברוח זו סבורים המחברים אלמוג ובן-זאב במאמרם הנ"ל, כי ניתן לאמץ את "מבחן התחושה האישית", הכולל גם אמות-מידה לקביעת זהותם של הבריות, בעיניהם רואה עצמו בעל התחושה נפגע. הגישה השיפוטית המוצעת על-ידם, המשלבת יסודות אובייקטיביים עם יסודות סובייקטיביים, מחייבת עריכת איזון משתנה בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה (עמ' 237 ובסיכום בעמ' 254). 10. דברי לשון הרע יכולים להתבטא גם באופן מסויג. כך, למשל, יכול המפרסם לציין, כי העובדות אינן בהכרח נכונות, וכי הטענה המובאת הנה רק אפשרות אחת, או להציג את הטענות בצורת שאלות. משכך, יש לבחון האם יש בדברי ההסתייגות לכאורה כדי לשלול את מהותו המשמיצה של הפרסום [שנהר, עמ' 114; וכן השוו: ת"א (ת-א) 22815/85 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פס"מ נ(3) 9, 19), מאת כב' השופטת ה' שטיין ז"ל]. 11. גם בענייננו מציג הנתבע חלק מטענותיו בצורת שאלות. עם-זאת, הצגת השאלה הכללית בדבר סוד דמותו של התובע, שעה שלאחריה מוצגות שאלות כגון, האם התובע משמש סוכן "ק.ג.ב.", או סוכן "סי.איי.אי.", או דילמא סוכן "מוסד", ואולי אף סוכנן של שלוש סוכנויות הביון גם יחד, אין בה כדי להקהות כהוא זה את האופי המשמיץ של הדברים. כך גם בהצגת התובע, בדרך של הצגת שאלה, כמי שמייצג את האינטרס הערבי בחשאי. ההפך מכך, יש בדרך זו משום הצבת שאלות רטוריות, אשר משתמע מהן, כי אחת או יותר מאותן שאלות הן למעשה טענות עובדתיות של ממש. 12. אין גם מקום לקבל את הטענה, לפיה האמירה שיתכן והתובע הנו סוכן "המוסד" או סוכן של ה"סי.איי.אי." כלל אינה מהווה לשון הרע, כיוון שלא ניתן לראות באמירה אודות אדם המשתייך לסוכנות ביון ישראלית או לסוכנות ביון של מדינה ידידותית, משום לשון הרע. תדמיתו של התובע מושתתת על ההנחה, כי מדובר באסיר מצפון לשעבר. משכך, קביעה כי מדובר למעשה במרגל או סוכן ביון יש בה בהחלט משום לשון הרע. 13. אין לקבל גם את הטענה, לפיה כאשר ציין הנתבע בספרו, שהתובע היה בתפקיד מלשין בכיר, הוא כלל לא התכוון לקבוע כי התובע אכן הלשין בפועל, אלא רק שהחזיק בתפקיד של מלשין - הוא התפקיד של "ניוולני", היינו: תורן צריף במחנה. כאמור, בבחינת קיומה של לשון הרע אין מייחסים חשיבות לכוונתו של המפרסם, אלא למשמעות האובייקטיבית של הדברים. מן הדברים האמורים משתמע, כי התובע שימש מלשין בכיר; זוהי המשמעות הרגילה של הדברים וכך יש להתייחס אליהם. אין גם מקום לקבל את טענת הנתבע, לפיה שעה שציין בספרו כי התובע טוּפח, גוּדל ותוּחזק על-ידי הק.ג.ב., הוא התכוון, למירב, כי הק.ג.ב. התייחס אליו כאל "סחורה" שיש להשביחה, על-מנת שניתן יהיה להחליפה בעתיד תמורת מרגלים רוסיים. כמבואר לעיל, אין משמעות לכוונת הנתבע בפרסום אלא יש לייחס משמעות לפרשנות הרגילה העולה מקריאת הדברים, ממנה עולה מפורשות הטענה, כי הק.ג.ב. טיפח את התובע, על-מנת שיוכל לנצלו לצרכיו לאחר הגירתו לישראל. לסיכום חלק זה, אין ספק כי הקטעים המשמשים עילות תביעה מהווים כולם לשון הרע אודות התובע.

14. שאלה נוספת שעלתה לדיון הנה, האם למפלגת "ישראל בעליה" - היא התובעת 2 - קיימת עילת תביעה עצמאית כנגד הנתבעים. התשובה לכך הנה בחיוב. סעיף 1 לחוק קובע מהי לשון הרע על אדם. "אדם" מוגדר כיחיד או תאגיד. כיוון שגם מפלגה פוליטית הנה תאגיד הכשיר לכל חובה, זכות או פעולה משפטית, לפי סעיף 13 לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992, הרי שגם מפלגה פוליטית רשאית להגיש תביעה אזרחית בגין עוולת לשון הרע. לצורך כך עליה להצביע על פגיעה במפלגה עצמה, כאשר גם השמצת עובדים או אורגנים של תאגיד בתור שכאלה עשויה להתפרש כהשמצת התאגיד עצמו [שנהר, עמ' 160; השוו גם: ת"פ (ת"א) 5116/89 מולדת נ' חנה זמר, (פס"מ נב(4) 45, 49)]. בת"א (י-ם) 1999/86 שולמית אלוני נ' שבועון "המחנה החרדי" (תק-מח 90(3) 524), נקבעו בהקשר דנן הדברים הבאים: "זכותה של ר"צ לתבוע את מי שנקט נגדה בלשון הרע, אינה נופלת מזכותם של יחידים לתבוע, אם ר"צ סבורה כי הפרסומים פגעו בה, בין כעמותה, בין באמצעות פגיעה בראשיה, או במי שמזוהה עמה וגרמו לה נזק." (שם, עמ' 4; ההדגשה הוספה - צ' ס') 15. במקרה דנן, אחד הקטעים המהווים את עילת התביעה נוגע במישרין למפלגה, כיוון שמשתמע ממנו, כי המפלגה משמשת כלי בידי המאפיה הרוסית להכניס אנשים מטעמה לכנסת. בכך יש בוודאי משום דברי לשון הרע ישירים כלפי המפלגה. לא-זו-אף-זו, התובע משמש יו"ר המפלגה ומנהיגה מאז הקמתה. לסברתי, אין ספק כי המפלגה זוהתה ומזוהה במידה רבה עם דמותו ותדמיתו של התובע. הילכך, דברי לשון הרע כלפי התובע, שעה שהוא משמש כמנהיג המפלגה ומזוהה עימה באופן ברור, פוגעים במישרין ובעקיפין גם במפלגה עצמה. אין גם להתעלם מן העובדה, כי הספר פורסם במהלך שנת 1999, חודשים ספורים טרם קיום הבחירות לכנסת, ומכך גם ניתן ללמוד אודות הכוונה לפגוע במפלגה עצמה בתקופה קריטית ביותר, היא תקופת מערכת הבחירות. אשר-על-כן, יש לטעמי במקרה זה עילת תביעה גם למפלגה,היא התובעת 2, הן לנוכח הדברים המפורשים שנאמרו ביחס אליה והן לנוכח הדברים העולים מן הספר לגבי מנהיגה של המפלגה, שמזוהה עמה כאמור לחלוטין. משקבעתי כי יש בקטעים המשמשים עילת תביעה משום לשון הרע הן כלפי התובע והן כלפי התובעת גם יחד, נותרת עתה השאלה, האם קמה לנתבע אחת ההגנות הרלבנטיות הקבועות בחוק, היינו: הגנת "אמת דיברתי" ו/או הגנת "הבעת הדעה".

3. לאחר הגשת כתבי הטענות מטעם שני הצדדים, הגישו התובעים, באמצעות באי-כוחם המלומדים, עוה"ד ד' אבי-יצחק וד' רובינס, בקשה למחיקת סעיפים שונים מכתב ההגנה, שהוגש מטעם הנתבעים. בית המשפט קיים מספר קדמי-משפט, במטרה לסייע לצדדים להגיע להסדר פשרה, זאת לאור עצם הבעתם נכונות לכך. הוקדשו לכך שעות רבות, הוחלפו טיוטות שונות, כדי לנסות ולהתגבר על כל מכשול שהערים צד אחד על רעהו, כמעט בכל תג וסיג. את הנתבעים ייצג תחילה עו"ד ח' סיטון, ואליו הצטרף בשלב מסוים גם עו"ד י' שפטל. שניהם שיתפו פעולה באופן מלא וראוי להערכה עם ב"כ התובעים, לגיבוש הסדר פשרה. דווקא בשלב בו נדמה היה שקרב קיצה של המחלוקת העיקרית והסכם הפשרה רקם עור וגידים, עד כי הבשיל לכלל חתימה, החליטו הנתבעים, כנראה בניגוד לעצת באי-כוחם, לסגת מכך. הדבר הוליך מיידית לבקשת עו"ד ח' סיטון להתפטר מן הייצוג, אשר נענתה על-ידי בית המשפט בחיוב. גם עו"ד י' שפטל בחר עקב כך להיעדר באופן הפגנתי מן הישיבה שהתקיימה בסמוך לאחר מכן. כתוצאה מכך נעתרתי לבקשת הנתבעים, לאפשר להם לשכור לעצמם שירותיו של עורך-דין שלישי, כדי לייצגם בתובענה העיקרית, עובדה אשר גרמה לשיהוי בהמשכו של ההליך. הצדדים גם קיבלו שהות נוספת, כדי להודיע לבית המשפט את עמדתם הסופית לעניין הפשרה המוצעת, אך הנתבעים, מטעמים שלא נתבהרו דיים, בחרו שלא להגיב על-כך. משלא התקבלו הסדרי הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בבקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה. בהחלטתי מיום 30.3.00 התקבלה בחלקה בקשת התובעים, בגדרה הוריתי על מחיקת סעיפים 14, 18.5-18.7, 24 ו-34 מכתב ההגנה (ראו: בש"א 3818/99). בהחלטתי הנ"ל קבעתי, כי בסעיפים 14 ו-24, אשר עסקו בין השאר במצבו הכלכלי ובמעמדו האישי של התובע, כמו-גם בנושא העמותות ובקשריה הנטענים של התובעת לערוצי התקשורת השונים, לא היה דבר העשוי לקשור אותם לטענות הדיבה של התובע, והיה בהם תוכן העלול להשפיל ולבזות את התובעים. גם סעיף 18.5, שהתייחס רובו ככולו לחייו הפרטיים של התובע, מבלי שיש לכך כל רלבנטיות להגנת הנתבעים, וסעיפים 18.6-18.7, אשר כללו "עדות אופי" פוגענית, לא היו רלבנטים להגנת הנתבעים ועל כן נמחקו. סעיף 34, אשר התייחס לקטעים מן הספר, אשר לא נכללו בכתב התביעה וגם בגדרו יוחסו לתובע עניינים מבישים, נמחק אף הוא. בית המשפט העליון (כב' השופט א' ריבלין), שדן בבקשת רשות ערעור על החלטה זו, לא מצא מקום להתערב בה, למעט בעניין אחד בו הורה על השבת סעיפי ההגנה 14 ו-18.6 על כנם. 4. נסיונות הפשרה בין הצדדים נמשכו גם לאחר חילופי עורכי הדין ומינויו של עו"ד י' מושקט, אשר הסתייע רבות בעו"ד ש' שפינט ממשרדו, כבא-כוח הנתבעים. ביום בו נערכו הבחירות, 6.2.01, מועד נוח שנבחר על-פי יומני ב"כ הצדדים, הגיעו הללו (4 במספר - 2 מכל צד) לבית המשפט, לצורך ניהול מו"מ לפשרה בסיוע בית המשפט. לאחר מו"מ שנמשך מספר שעות, ולאחר שבסופו של יום היה נוסח ההסכם מקובל לחלוטין על ב"כ התובעים והנתבעים כאחד, תוך הסתייגות מובנת לפיה יהיה עליהם לקבל תחילה את אישור שולחיהם לכך, החליט הנתבע, שלא נכח בדיון זה, שלא לקבלו. כפי שניתן היה להיווכח - אז וגם בהמשך המשפט - גם הדקלומים הנמלצים ביותר אודות הצורך בפיוס, וההטפה הממשית ביותר לתרבות אחרת של ויכוח, לא היה בהם כדי לשנות את יצר לב האדם. משהתרשמתי שהמאבק לקראת הגעה לכלל פשרה היה לֵאֶה, נקבע התיק להוכחות. 5. שלב הראיות בתיק החל ביום 15.7.01, מועד בו גם הוּדְעה לבית המשפט החלטת בית המשפט העליון שניתנה יום קודם לכן, אשר איפשרה כאמור להשיב על-כנם את הסעיפים 14 ו-18.6 האמורים לכתב ההגנה, עובדה אשר הוליכה מטבע הדברים למתן אפשרות נוספת ונרחבת לנתבע להציג ראיות נוספות מטעמו, ואכן כך אומנם גם היה. בין השאר, זימן הנתבע לעדות לא רק את התובע עצמו אלא גם את אשתו, הגב' אביטל שרנסקי. בעקבות כך נאלצתי לחוות מעין מסע חניכה מזורז, בגדר חקירתה של הגב' שרנסקי על-ידי ב"כ הנתבע, בניסיון לחשוף באמצעותה משמעויות נסתרות אודות גורל נישואיהם ה"מפוקפק" - כטענתו - תוך נבירה לתוך נבכי ההיסטוריה המשפחתית של השניים, לרבות אותנטיות הכְּתוּבָּה, ואפילו תוך שרבוב שמה של אישה נוספת, שהיה מלווה לצערי בניסיון ל"טאטא" את מה שהיה ידוע עד כה לציבור הרחב כמסגרת חיים תקינה והרמונית בין התובע לרעייתו, לאחר שנים כה רבות של ניתוק כפוי בין השניים כתוצאה משהיית התובע בכלא הסובייטי. לטעמי, כיוון זה של חקירה ביטא עיוורון מוחלט לנפתולי המימד האנושי ויש להצטער על כך. בית המשפט הקציב מראש מספר ימי דיונים לשמיעת כל הראיות, שנשמעו לעתים עד לשעות הערב המאוחרות. דא עקא, שמשהגיע תורו של הנתבע להעיד -על-פי בחירתו, כעד אחרון מטעמו - והיה זה אכן בשעת ערב מאוחרת של יום דיונים ארוך ומפרך, שנקבע מראש בידיעת הצדדים לסיום ראיות הנתבע, ולאחר שמיעת סדרה ארוכה של עדים, סרב הנתבע להעיד בטענה כי הוא חש ברע. במהלך הדיון ביקש הנתבע לפטר גם את עורכי דינו הנוכחיים ואף הצהיר על כך בפרהסיה, על-אף המאמץ הרב והבלתי נלאה שהשקיעו השניים כדי לספק לו הגנה ראויה, אך חזר בו מכך בסופו של דבר. באותו מעמד ביקש הנתבע גם לפסול את בית המשפט (בפעם הרביעית בתיק זה), אך בקשתו נדחתה (שלוש בקשות קודמות של הנתבע לפסילת בית המשפט נדחו אף הן, וגם ערעורים שהוגשו בנדון נדחו על-ידי נשיא בית המשפט העליון). בסופו של דבר הסכימו ביניהם ב"כ הצדדים, ובית המשפט אימץ את הסכמתם זו, לפיה תידחה שמיעת עדותו של הנתבע ליום המחרת, ובכך גם יבוא שלב הראיות בתיק מטעם שני הצדדים לסיומו. דא עקא, שההסכמה המפורשת והחד-משמעית דלעיל, אשר המְנַסֶה כיום לפקפק בתקפותה או לערער אודותיה פועל בדרך בלתי ראויה, לא מנעה מהנתבע לנסות גם בשלב שלאחר תום שמיעת הראיות ולאחר שהתקבלו כבר סיכומי התובעים, להגיש בקשה להבאת ראיה נוספת, על דרך של הגשת תצהירו של מר גרגורי לוצ'אנסקי. בקשה זו, שהוגשה כאמור תוך שיהוי ניכר, בטרם אושר הדבר על-ידי בית המשפט, תוך שאף צורף אליה תצהירו של מר לוצ'אנסקי, נדחתה ביום 26.3.02 (לנימוקים לכך עיינו בבש"א 1043/02). לאחר תלאות רבות, שרק מקצתן פורטו לעיל, לרבות מתן החלטות אין-ספור בבקשות ביניים שהציפו ללא הרף את בית המשפט חדשות לבקרים, בָּשֵל כעת התיק להכרעה בשאלת האחריות.