מזה זמן שאנו חושדים שמרבית האינטלגנציה של העם היהודי אינה נמצאת דווקא במולדתנו.
לאחרונה, בשיחות עם קולגות המרבים בנסיעות לחו"ל, התחזק אצל כותב שורות אלו הרושם הבא:
בפגישה ראשונה עם אחד מבני עמנו בגולה הדוויה, מאת אחינו את קצב דיבורו הרגיל ומתחיל להדגיש מילים מסויימות במשפט.
מעין שילוב של דיבור עם ילד דיסלקטי או מפגר הקל.
לשיחה יש גם גוון של חביבות, בשילוב עם רפיון אינטלקטואלי של עכבר העיר, שאינו רוצה לפגוע ברגשותיו של עכבר הכפר.
אין ספק שתגובה ראשונית מותנית זו נובעת ממפגש תכוף עם חלק מנציגיה הרשמיים של מדינת ישראל.
יש לשער שעם חזוק הקורפוס הדיפלומטי שלנו, עם כשרונות מסוגה של מרת איציק התקשורת עם הפזורה, תעבור לשפת הסימנים.
מכוון שהסיכוי להחזיר את שליחינו קטן מהסיכוי להחזיר את חללית הוויאגר ממסעה למאדים, לא נותר לנו אלא (כמובן) להפעיל את התעשיה הצבאית שלנו.
מכשיר מסוגו של מפליקטרון יוצמד לחלק החושב של נציגינו באחורי מכנסיו.
בכל עת שנציגינו יפלטו שטות יופלקו אחוריו הפלק רב.
את ניסוי האלפא והביתא של המכשיר אפשר לבצע בפרלמנט שלנו מייד לכשיחזור מפגרתו.
אומנם, בגלל אופיו הבלתי קטלני של המפליקטרון אין להניח ששליחינו יחזרו למולדתם האוהבת מרצונם.
ברם, זיהויים על-ידי משלם המיסים, יהיה קל יותר כשנראה אותם מקפצים מצד לצד תוך צווחות קטועות על מדרכות ניו יורק לונדון ופריז.