עכשיו, כשהוא שוכב, תשוש וסיעודי, במוסד שבו חוסים אנשים שחייהם נגרעים ואוזלים כנר, במלאות ארבעים שנה לטיסתו ההיסטורית, הנחשונית והנועזת - אם יש לכם מלים אחרות לתיאור היותה כה תקדימית, בבקשה - זה הזמן, אולי האחרון, להגיד תודה רבה, גדולה ועמוקה, לאייבי נתן, עליו השלום (רשום בטאבו).
בדמדומיו הוא חש, אולי, אבל לא יודע, בוודאי, עד כמה המדינה הזו אינה ראויה לאדם כמוהו. אי אז - היו זמנים - כשהוא היה בשיאו, מסעדן תל אביבי עשיר ונהנתן, רבים חילו את פניו, קדו לו ואף שמו עצמם, מפאת כבודו ובגלל התבטלותם, מרמס לרגליו. כיום - איפה הוא, איפה הם ואיפה השלום, עליו השלום.
אייבי טס למצרים לפני דור (חסר עשור), אז ארץ אויב אסורה ועוינת, תוך גילוי אומץ לב, אשר נכון היה להגדירו, בשעתו, לא רק "הרהבת עוז" אלא אף כ"חירוף נפש". בהימור שלו נמהלו מידה ברורה ועצומה של סיכון עם שיעור זעום וזעיר של סיכוי. הוא יצא אל עורף האויב ללא שום ערובה ושום ביטחון שישוב ממנה בשלום - חי בכלל.
הטיסה שלו לא חוללה מפנה. הוא הקדים את זמנו, את זמננו. הוא לא יצר תנועה. האבן הקטנה שהשליך אל מי הנהר האדומים מדם הרוגי המלחמות הסתמיות, המיותרות, לא חוללה בהם אף לא מעגל שקט וזעיר של תנודת-שלום. הוא נותר "יחיד כה ורפה", כמאמר המשורר. שליחותו מטעם עצמו נותרה בזיכרון הקולקטיבי שלנו כהרפתקה של "ספן השלום" הזוי, שפוי שהשתגע; אדם שהתחרפן לפתע; איש שהטיף לשתיית מים ובעוד הוא ממלא פיו מים, גרונו ניחר משיכר; אדם שיותר מאשר רודף שלום נתפס כרודף שמלות ופרסום.
זה לא חשוב עכשיו. מה שחשוב - עצוב. תש כוחו של האיש התשוש, הזקן, החולני. הנרי אלקסלסי ממשיך, בדבקות מעוררת השתאות, לחמול עליו ולסעוד אותו וממשיך לרוץ אל כל מקום שאנשים השרויים במצוקה קיומית מחפירה משוועים בו לסיוע. איש לא ממשיך את שליחותו ההיסטורית, ההרואית. נותרנו עם ספקנותם המזהירה של רואי השחורות, של סותמי הגולל ושל מנבאי הקץ. אין עוד מטורף שפוי כמוהו, כמו האיש ההוא, יא חביבי אייבי, שמוטל מותש עכשיו, מייבב את אחרוני ימיו. לו יהי זיכרו קצת פחות עצוב מכפי שהוא.