זה קסאם לי: התקופה - תקופת עונות. זה בא וזה הולך. זה יוצא וזה נכנס. בעוד הזמנים משתנים, הממשלות מתחלפות, דבר אחד נשאר קבוע במציאות הישראלית של היום: גשם הקסאמים ממשיך ויורד. והנה, עולה השואל התמים ותוהה: הכיצד יתכן כי אדישות היא שתנצח ותחזק את ארגוני הטרור?
אל לנו כי נתבלבל. פעילות הטרור מרצועת עזה הולכת ומסלימה ככל שהברחות אמצעי הלחימה מתגברות, ותעשיית הנשק מתפתחת ויוצרת מלאי חדש ומתקדם של רקטות קסאם ומטעני חבלה. אין דבריי בניסיונות פחד. הרקטות נוחתות מידי יום בשטח ישראל ומאיימות על תושבי אשקלון. מידי יום. לא אחת ולא שתים. לא פעם ולא פעמיים. הירי נמשך, והמענה לא מענה.
ארגוני הטרור, שלא כפושע המסתיר ראיותיו, אומרים בפה מלא וגלוי: מטרתנו לפגוע בנקודות אסטרטגיות בשטח ישראל. הארגונים הפלשתינים מנסים בוקר ולילה, יום-יום, לבצע מגה-פיגוע טרור, בכך שהם יורים לכיוון תחת הכוח באשקלון. ולא רק מגה-פיגוע לנו, כי אם איום ממשי לפגיעה בנפש. ואצלנו? אצלנו - אדישות אין סוף.
רק לאחרונה הודיעו גדודי חללי אל-אקצה של הפת"ח על פתיחת מבצע צבאי חדש נגד ישראל תחת הכותרת "מבצע אבאביל", על שם "הציפורים האגדתיות שהשליכו אבנים על הכופרים". במסגרתו, מתוכנן בתקופה הקרובה שיגור של 200 רקטות קסאם לעבר ישובים ישראלים. להוכחת רצינות כוונותיהם, גדודי אל-אקצה שיגרו כבר השבוע את חמש הרקטות הראשונות לעבר שדרות ומעבר כיסופים.
מצב נפשי חדש
וכאן, האזרח התמים ישאל, אולי אף בצדק: "הכצעקתה"? בעיני רבים התופעה כנעלמת מן העין, כאילו לא הייתה. ואכן, זו עיקר מהות הבעיה. זו שורשה. המציאות הישראלית יצרה בידיה, בעידודה של הממשלה ומערכת הביטחון, "מצב נפשי" מיוחד, ולפיו ניתן לעבור לסדר היום, באם אין פגיעה בנפש. והנה, הבעיה חמורה עוד יותר. לא רק שמדינת ישראל מפקירה את תושביה, ובוגדת באמנה הבלתי כתובה שנכרתה בינה ובין אזרחיה, הרי שהיא מוכנה לקבל את "מציאות גוש קטיף" אשר ספג בעברו גשמים של רקטות, אך הפעם בתוך המציאות הישראלית של ממש. רחוק מהעין, רחוק מהלב?
ושוב, נזעק לו ומוסיף השואל: מהו, אם כן, מחיר הדמים? האם ייתכן כי היינו מוכנים לקבל מציאות דומה מול ארגון החיזבאללה בלבנון? האם אין אנו בשתיקתנו מעודדים ארגונים ערבים נוספים לפסוע על אותה הדרך של מדיניות תקיפה? שהרי בעוד בלבנון היה שהגבנו, הפעם אנו מפקירים את אזור הדרום. וזאת, אולי כי טרם נפלו נפשות בדמים.
אין לנו כאן עניין המפריד בין ימין ושמאל. אין זה סיפור טופוגרפי של המפה הפוליטית בישראל. ארגוני הטרור ממשיכים להתחמש ברקטות, ומטרתם אחת. לאחרונה, הוסיפו וחשפו גדודי אל-אקצה את תמונות הרקטה החדשה ארוכת הטווח שפיתחו. הרקטה "אל-אקצה - 207" מגיעה לטווח של 27 ק"מ המכסה מגבול רצועת עזה את כל שטח העיר אשקלון בואכה מבואות אשדוד. רקטה זו הינה פיתוח של רקטת אל-אקצה 107 שבידי גדודי אל-אקצה ואשר מגיעה לטווח של 18 ק"מ.
פיתוח הרקטה ארוכת הטווח החדשה, נועד לטענת גדודי אל-אקצה, לחזק את כוח ההרתעה הפלשתיני מול ישראל בדומה לחיזבאללה בלבנון. טכנולוגיית הרקטות עוברת בין ארגוני הטרור הפלשתינים ולפיכך סביר שרקטות דומות נמצאות בידי כלל הארגונים. משמעות הדברים - בידי ארגוני הטרור הפלשתינים יכולת צבאית לירי תלול מסלול לעומק ישראל באופן המאיים גם על יעדי תשתית אסטרטגיים.
המענה: יורים לשטחים ריקים
ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף ישראל זיו, הציג בעת יישום ההינתקות, מערכות אוויריות משוכללות שבהן, לדבריו, תהא לנו שליטה אווירית. וראו היום: צה"ל מגיב ויורה לכיוון שטחים ריקם. לשטחי רועים. מחטיא ולא פוגע. "לא חבל?", ישאל הישראלי. הישגם הרי, כהישגי עיוורים. ואכן, יש בכך בכדי להמחיש את חוסר האונים בו אנו שרויים. נראה כי בתקציבים האדירים של ירי הפגזים, אולי כדאי היה למגן את תושבי הערים הפגועים.
משהו קרה להרתעה הישראלית. ככל שהיא נחלשת, כך גם כוח האמונה של הציבור נחלש ונפגם. כך כוח האויב גדל. כך הוא מתחזק. תהליך ההתעצמות של ארגוני הטרור גלוי, חשוף, ומוצהר. תופעת ההתנערות מאחריות מוסיפה ומחלחלת במחוזותינו. בכך היא משגרת מסר ברור לאזרחיה: הארץ כבר אינה מקום בטוח. גם אם קודם לכן סכנה הייתה וריחפה מעל הרקיע, הרי שעתה אין לנו כל מענה. אין תשובה. אודה ואתוודה: קשה לי להבין. הכיצד מדינה שפיתחה את "מערך החץ" נגד סקאדים, את היירוט האווירי, ואת מערכות ההגנה המודיעיניות, אינה יכולה להתמודד מול קבוצות ברזל חלולות שמורכבות בתוך מרתפי מחנה הפליטים בבלטה.
נאמר ונזעק: נדרשת פעולה אמיתית ומיידית מצד הממשלה ומערכת הביטחון. נדרוש כי המנהיגים יהיו מספיק אמיצים בכדי לתת מענה, ובאם אין הם מסוגלים למצוא פתרון, הרי שיפנו את דרכם לאחרים. אל נא תסתירו את האמת מהציבור; אל נא תקיימו תעמולה על אזרחי המדינה; אל נא תוציאו "הודעות הרגעה" כאילו צה"ל פעל וירה כתגובה, כאשר אין פוגע, ואין מגיב. אל נא תסתירו את כישלון ההבטחות ערב ההינתקות ולפיהן הכרזות על שיפור רמת הביטחון. ולבסוף, אל נא נשכח: הארגונים הפלשתינים מנסים לבצע מידי יום מגה-פיגוע אסטרטגי, ומדינת ישראל - שותקת.