הפולקלור העממי מכיר את ה"חכם בלילה", המנהל משא-ומתן מייגע והולך לביתו שמח וטוב לב לאחר שהשיג הסכם, אך בהיותו בחדר המדרגות הוא טופח על מצחו וצועק: "עיקר שכחתי, ואת הדבר הכי חשוב לא הזכרתי בהסכם". זהו החכם של חדר המדרגות, הנזכר בחלק החשוב של ההסכם רק לאחר שההסכם נחתם ללא אותו חלק.
כך גם ממשלת ישראל, לדורותיה. במשך חודשים, אולי אף יותר מכך, אנו שומעים על החשש שמבוקשי יריחו, לרבות רוצחי השר זאבי, ייצאו מכלאם בבריחה או בסיוע הרשות הפלשתינית. העניין הגיע ממש לרתיחה, לאחר נצחון חמאס בבחירות ובמיוחד לאחר שאבו מאזן הבהיר, כי לא ימנע שחרור המבוקשים. מנהיגינו החכמים והנבונים, במיוחד שאול מופז, כבר איימו לא אחת, כי אוי ואבוי יהיה אם הנבלים ייצאו מהכלא, וכל העם האמין כי מאחורי אותו "אוי ואבוי" מסתתרת תוכנית ערוכה בקפידה, בדבר העמדת הנבלים לדין בישראל או כליאתם במעצר מינהלי כלשהו. לא מעטים הבינו, כי "אוי ואבוי" פירושו חיסול הנבלים ברגע שהמזל"ט או האמצעים האחרים יבחינו בהם מחוץ לכתלי הכלא.
אומנם פרשת ההינתקות וההכרזות של הדרג המדיני והרמטכ"ל, כי יהיה "אוי ואבוי" אם הערבים יירו אפילו יריה אחת לעבר ישראל, לימדה אותנו כי ראוי לומר "אוי ואבוי" רק על כהונתם של מנהיגינו ועל יצר הפטפוט והרהב של מפקדינו, אך מי שהבין כי ההינתקות בוצעה ממניעים שונים מאלה שהוצגו בציבור, לא התפלא.
כל בר-דעת היה בטוח, שכתבי האישום כבר הוכנו נגד מבוקשי יריחו, שמעשיהם ידועים, וכי גם אם יכחישו כי אי-פעם התקרבו לגנדי ז"ל – לא יהיה משקל להכחשתם לגבי עצם ההעמדה לדין.
כעת, לאחר שצה"ל סיים מבצע צבאי רב-מחיר, שלמזלנו הסתיים ללא נפגעים ישראלים, אך ככל מבצע צבאי היה עלול להסתבך ולהחזיר חיילים שלנו פצועים או חלילה הרוגים, הגיעה שעתם של אנשי הכליאה, החקירה, המשפט, אכיפת החוק והמדינאות.
והנה, באופן מדהים ומזעזע, שמענו בחדשות כי היועץ המשפטי מזוז טרם החליט האם הללו יועמדו לדין. הודעה זו היא הודאה בחפיפיות, ברשלנות, בניהול עניין חיוני של המדינה בפחזנות רבתי ובהעמדת חיילינו בסכנת-חיים שייתכן כי היתה לשווא.
מדוע לא נבדק העניין לפני זמן רב, ומדוע תוצאותיה של בדיקה כזו לא הובאו לידיעת הדרג המדיני המחליט ואף לידיעת הדרג הצבאי המפקד? הרי לרשות היועץ המשפטי עומד מנגנון משפטי מסועף, המעסיק מומחים בכל תחומי המשפט – לרבות מומחי משפט בינלאומי. מדוע העניין נבדק ונשקל רק לאחר סיום המבצע והבאת האנשים הללו לישראל?
כל משפטן יודע, כי נאשם במשפט פלילי רשאי לטעון טענות מקדמיות אחדות, לרבות הטענה כי "הורשעתי (או זוכיתי) במקום אחר", טענת "סיכון כפול" (כלומר, העמדת האיש לדין פעם נוספת לאחר שכבר נשפט על אותה עבירה), וטענות אחרות. האומנם לא ניתן לבחון טענות אפשריות כאלו במהלך החודשים האחרונים, בעוד אנשים כמו סעדאת ושובאכי מבלים בכלא יריחו? כיצד ייראה פרצופה של המדינה, וכיצד ייראה פרצופו האישי של היועץ המשפטי, אם בית המשפט יקבל טענה מקדמית כזו ויורה לשחרר את הנאשמים? ככלות הכל, המבוקשים עלולים לטעון – בצדק רב - כי לא עשו מאומה להימלט מכלאם, אלא סוהריהם הם שנטשו וצה"ל ממש כפה עליהם לצאת מן הכלא, ולכן אין להעמידם שנית לדין בישראל אלא אדרבה, יש להחזירם ליריחו, אל הכלא הטוב והשמור כראוי של אבו מאזן...
אילו הודיע היועץ המשפטי לממשלה, בעוד מועד ולאחר בדיקה מקצועית מקיפה, כי יש חשש שלא יהיה אפשר להעמיד לדין את המבוקשים, היה מידע כזה עשוי להפנות את מאמצי צה"ל לעבר הרס הבניין על יושביו ולהחזרת המבוקשים כשגופם במצב מאוזן, בעוד נשמתם תועה בהרמון הבתולות.
ומדוע נאשים רק את היועץ המשפטי? היכן היה הדרג המדיני, שלא דרש לדעת מראש את מלוא האפשרויות המשפטיות, בטרם הוזז חייל אחד? כעת רק חסר, כי העניין יובא אל בית המשפט הבינלאומי בהאג או בפני פורום עוין אחר.
בשנת 1992 גירשה ישראל 400 אנשי חמאס ללבנון, במטרה להיפטר מהם לנצח, אך גם באותו עניין לא טרחו מומחי המשפט של הממשלה לבדוק את העניין בעוד מועד ולפני הגירוש. בית המשפט העליון אילץ את הממשלה להשאיר את ה-400 בקרבת גבול ישראל, מעברו הלבנוני, ולבסוף אילץ בג"צ את הממשלה להחזיר את ה-400 לישראל, לאחר הליכים מסובכים שגרמו לנו בזיון עצום ומפח-נפש לאומי של ממש. לא בדקתי, אך אני משוכנע, כי גם באותה פרשה אמר מישהו את המילים הצפויות כל-כך: "הפקנו לקחים והדבר לא יישנה". עאלק.
ד"ר סמוך והגברת רשלנות הוכיחו לנו, בפעם המיליון, כי בישראל הם נוחלים הצלחה רבתי.