השבוע - שטרם הסתיים - נורו 40 קסאמים על ישראל. כמה זמן יידרש להשמיד את תשתיתם של הטילים העתידים להיירות לעבר ישראל - 40 שנה?
באחרונה תוקף צה"ל את "מרחבי השיגור" - מונח צח ממכבסת המלים המלוכלכות - מהאוויר, מהיבשה ומהים. מהיכן עוד נותר להתקיפם - מהחלל החיצון? מהירח? ממאדים? מה טרם נוסה - קרני ראמים? קרני לייזר?
גם מי שאינו "ביטחוניסט" מבין כי משהו בסיסי לקוי כאן משורש הדברים. ככל שמענים אותם אם פורצים. ככל שמסכלים, הם נותרים באוניהם, ממצים את יכולותיהם, שוקדים על שכלולים, על ירי מדויק יותר, אולי מונחה. מה צה"ל אמור לעשות כדי להפסיק את הירי הבלתי מתקבל על הדעת, הבלתי נסבל, על אזרחי ישראל?
הדברים נאמרים ונכתבים, בתדירות גבוהה, על כל הקירות, בכל לשון ובכל תחביר, בכל סוגי האותיות, אבל צה"ל - שבוי בתפיסות יסוד מופרכות - בשלו: יורה ויורה ויורה. לפעמים - פוגע. לפעמים - מחטיא. תוצאות אקראיות של מי שפועל בכוונת מכוון אבל לא תמיד פוגע.
אף כי ספק אם שימוש בכוח צבאי הוא האמצעי הנכון והיעיל לפתרון הבעיה שמחולל מדי יום ירי הקסאמים התכוף, אבל ברור כי בהעדר שיג ושיח עם מחוללי הירי, על צה"ל לפעול באופן חריף וממוקד בתגובותיו לירי. עליו לישים קץ לירי המעליב, הכמעט משפיל, אשר גם פגיעות ברכוש וגרימת נזק חומרי שהוא גורם צריך להיחשב לתוצאה שישראל אינה יכולה להשלים עמה.
אפשר כי השתכללו אמצעי התגובה של צה"ל ותוחכמו שיטותיה, אבל בשורה התחתונה, מבחן התוצאה מראה כישלון רועם ומהדהד. הם עושים מאתנו צחוק. צחוק מר.