מחסומים ללא גבול

דבריי בקריאת קטעים משירה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה (בתרגומו הנפלא של רפי ויכרט): ילדי התקופה אנחנו ילדי התקופה התקופה היא פוליטית. כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו שלכם הם מעשים פוליטיים. תרצה או לא תרצה לגנים שלך עבר פוליטי לעור גוון פוליטי לעיניים הבט פוליטי כך או אחרת לכל דבריך הדהוד לכל שתיקותיך השתמעות פוליטית המעשה הלא ראוי שעשה כבוד ראש העיר טרנר באלצו אותנו שלא לפתוח את התערוכה מעיד יותר מכל על קלות הלחיצה על הדק, גזילת זכויות אדם בסיסיות, זכויות כמו חופש ביטוי, חופש תנועה. כל אלה הם בניית מחסומים בפני בניית חברה אזרחית וחופשית, זה מתחיל בשטחים וזוחל אלינו. התערוכה הזאת - רב השיח הזה, הוא קריאה פוליטית להפסקת הכיבוש. עמונאל לוינס, פילוסוף יהודי שקורא קריאות תלמודיות דיבר על ראיית האחר - לראות את האחר זו לקיחת אחריות. אחריות שקוראת לפעולה, לדו-שיח, לקיום בין שווים. בובר דיבר על יחס שמחייב כל אחד ואחת מאיתנו לראות בזולת - עולם ומלואו. ומה אנחנו בדורנו אחרי 37 שנות כיבוש עושים בשם הציונות, בשם היהדות ? מתנתקים, מתכנסים, מתעלמים, בונים חומות, גדרות, מחסומים, חסימות, תלוליות עפר ועוד שפע אמצעים בירוקרטיים כדי להעלים את האחר - כדי לומר שהוא לא קיים, הוא איננו. אנחנו מסירים את האחריות מעצמנו ומוסרים אותה בקלות רבה לממסדיים שמדברים בשמנו ומתכסים בעלי התאנה של הביטחון. אנחנו נשות ארגון מחסום ווטש באות כל אחת ממניעים אחרים. חלקנו בשם יהדות אחרת, חלקנו בשם ישראליות אחרת, חלקנו בשם ציונות אחרת, חלקנו בשם ערכים אוניברסליים והומניים ואומרות: אפשר גם אחרת - אפשר להסיר את המחסומים ולסיים את הכיבוש. אנחנו יודעות שהאמת מורכבת והצדק אינו נמצא בכיסו של צד אחד בלבד ואף על-פי כן עלינו, בצד שלנו לעשות כל שניתן על-מנת לשמור על רמה מוסרית, ומוסר וכיבוש אינם יכולים להתקיים בד ובד. האלימות וגזלת זכויות אדם אינה נעצרת בצידו האחד של הקו הירוק. החברה הישראלית משלמת ותשלם גם בעתיד מחיר כבד על עובדת היותה חברה כובשת ובכך היא ממשכנת את עתיד הדורות הבאים. אנחנו באות אל החברה הישראלית עם ה"קול האחר" - הקול הנשי - קול שאינו מושמע במקומות בהם מתקבלות החלטות ביטחוניות. אנחנו אומרות: זכויות אדם הן חלק בלתי נפרד ואינטגרלי מכל תפיסת ביטחון באשר היא. אנחנו שומרות על זכויות האדם. לא בהפרחת סיסמאות גדולות אלא במעשה רקמה התנדבותי של משמרות יומיומיות, וצופות ביותר מ-30 מחסומים בגדה המערבית, רובם בעומק שטחי הגדה ולא על הקו הירוק כפי שרבים טועים לחשוב. אנחנו שם כי אנחנו לא ניתן בשם הביטחון לרמוס עם שלם. אנחנו מאמינות שעצם נוכחותנו במחסומים מקדמת את דו הקיום והשלום ולו בגלל העובדה שהפלשתינים רואים ישראליות מזן אחר ולא רק ישראלים במדים שמכוונים אליהם רובה ומתנחלים שגוזלים את אדמותיהם ומתנכלים להם. אנו מתעדות יום יום את מה שעינינו רואות ומפיצות לכל מי שרק רוצה לראות ולשמוע (וגם למי שלא), על-מנת שהציבור לא יוכל יותר להגיד – לא ידענו ולהמשיך לנהוג כמנהג בנות יענה. התערוכה הזאת היא חלק מהמאמץ שלנו לחשוף את המציאות בפני הציבור, ואולי כך, גם לשנות את המציאות. תמונות התערוכה אינן מספרות את הסיפור כולו, הן מביאות הצצה חטופה אל חיי היומיום הנוראים של הפלשתינים ואולי מספיקה הצצה חטופה זאת כדי לשכנע את כל אחד ואחת מכם, לא לתת יד לתהליך ההתקרנפות ולעשות כל מאמץ לסיים את הכיבוש ולחזור לשפיות בתוככי הקו הירוק.