כאשר פרצה האינתיפאדה האחרונה בספטמבר 2000 היה שיעור הצמיחה הכלכלית הפלשתיני כ- 7% בשנה, המהיר במדינות ערב ומהמהירים בעולם. ללא גבול ממשי בינינו לפלשתינים, שהו בארץ באופן קבוע מעל ל- 100 אלף פלשתינים וריבוי נשים פלשתיניות בישראל הפך לתופעה נפוצה.
כשנה אחרי פרוץ האינתיפאדה, בוועידת האו"ם לזכויות אדם בדרבן דרום אפריקה, שננעלה ב- 06/09/2001, פחות משבוע לפני פיגוע התאומים בניו-יורק, נחשפה מידת חוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל בדעת הקהל העולמית, לעומת התמיכה הרחבה לה זכה הטרור הפלשתיני, במה שנתפס אז כמאבק לגיטימי בכובש.
למעשה, היו הפלשתינים ערב האינתיפאדה קרובים מתמיד, לאורך ההיסטוריה הקצרה שלהם, למדינה עצמאית בעלת חיות כלכלית לגיטימית בין האומות, תוך מימוש זוחל של זכות השיבה. יתר על כן, הנשיא קלינטון התחייב לגייס משאבי עתק של כ- 40 מיליארד דולר ב- 10 שנים לשיקום החברה הפלשתינית. העתיד הפלשתיני נראה מבטיח וצל הוטל על קיומה של מדינת ישראל, בעיקר כמדינה יהודית.
איננו יודעים בוודאות מה היו מטרות האינתיפאדה, אם בכלל היו כאלה במוגדר. כנראה ראה ערפאת באלימות אמצעי לסחוט עוד ויתורים ולכרסם עוד בלגיטימיות המתערערת של מדינת ישראל. יש גם סימנים רבים שהאינתיפאדה איבדה כיוון ושליטה ואת הזיקה ההכרחית בין הכוח למדיניות.
כך או כך, תוכנית ההתכנסות של אולמרט בקוויה הכלליים מותירה בידנו את בקעת הירדן, מדבר יהודה, רוב ירושלים וחלה רק על כ- 60% משטחי יו"ש. השטחים האלה, יחד עם מעמד המקומות הקדושים בירושלים והמעבר הבטוח בין עזה לגדה, הם הנכסים שאתם ניתן יהיה לבוא בבוא הזמן לדון על הסדרי הקבע.
אם שליטה על שטח מצטבר של כ- 65% ממה שעמד על הפרק ערב האינתיפאדה, אובדן הלגיטימיות הבין לאומית וחיזוק מעמדה של ישראל באומות, הרס הכלכלה, אנרכיה מתפשטת ובלתי נשלטת, בלימת השיבה הזוחלת לתחומי ישראל, תלות מוחלטת במדינות העולם ונסיגה דמוגרפית ביהודה ושומרון כתוצאה מהגירה רחבה החוצה, בעיקר לירדן, נחשבת כהגשמת מטרות האינתיפאדה הפלשתינית או כהתקדמות משמעותית בהשגת המטרות, כי אז המסקנה העגומה היא שמטרתם הלאומית של הפלשתינים היא התאבדות קולקטיבית.
במזרח התיכון, שכרגע הוא המקום האלים בעולם, אין אפשרות להתבודד מתחלואי העולם בכלל והאזור בפרט. זו גם לא מטרתה של ההתכנסות. כמו שהנסיגה מלבנון לא בודדה אותנו מהחיזבאללה. תוכנית ההתכנסות היא שיפור עמדות, לדעתי חיוני להמשך קיומנו, ושיפור יכולתה של ישראל להתמודד בעתיד ולשרוד בתנאים סבירים סכסוך שימשך, כנראה, עוד זמן רב.
לא חשבנו על זה קודם כי תמיד, למרות הכישלון המתמשך מאז תחילת הסכסוך, האמנו בשלום. האמנו באפשרות שלמרות שהציונות הגשימה עצמה חד-צדדי על חשבון עם הארץ היושב כאן דורות רבים, יתרצו לבסוף ערביי פלשתין לוותר על רוב נכסיהם למעננו. טיבעה של ההיסטוריה שהיא מלאת תפניות ויוצרת גם רעיונות חדשים שכן! לא חשבו עליהם קודם. אולי השינוי הוא שהתפכחנו להבין את עומק הבעיה. יתכן שהלכי הרוח האזוריים של הג'יהאד המוסלמי האנטי מערבי עזרו לנו להבין שפלשתין אינה רק בועה בינינו לפלשתינים אלא חלק מבעיה הרבה יותר גדולה שסופה טרם נראה באופק.
אתה כותב, לדעתי בניגוד מוחלט לעובדות, שתוכנית ההתכנסות מתעלמת מהפלשתינים. אכן הציונות מראשיתה, בלי להיכנס לדיון מוסרי, אכפה את עצמה על המציאות הפלשתינית והגשימה את עצמה בהתייחסות מזערית לערביי ישראל לאורך התהליך. מאז 1967 ההתנחלויות הם התעלמות מוחלטת מהמציאות הפלשתינית ושאיפותיה. דווקא ההינתקות, למרות שביצועה אינו מותנה בפלשתינים, היא המתחשבת ביותר עד כה בזכותם של הפלשתינים לנהל את חייהם, למרות הטרור, אפילו במסגרת מדינתית ואפילו תוך שמירת חזון בוש - מדינה זמנית עד הסכם הקבע - כאופציה אפשרית כל הזמן.
הרשות הפלשתינית מאז הקמתה ב 1994 וגל פיגועי ההתאבדות הראשון, ענתה בצורה מלאה לתיאור שאתה מתאר את מדינת החמאס העתידית. עוינת, חסרת נחת, אלימה, שהאתוס המכונן שלה היה " ניצחנו את הציונים באבן, ננצח אותם בצומוד (עמידה איתנה) ובשוהדא (הקרבה)", ושלעולם לא הסירה את זכות השיבה מסדר היום.
רשות שהיתה מקור לאי יציבות בלתי פוסקת במזה"ת ושהיתה מצוידת במשטרה חמושה, שגם כלי נשקה וגם היקפה חרגו מכל הסכם. למעשה, מראשית הסכם אוסלו, ההתחמשות הפלשתינית היתה מאזן בלתי פוסק של כושר ההברחה והגניבה שלהם ויכולת הסיכול שלנו. בדיוק מה שאתה חוזה עם החמאס כבר התקיים בפועל עם הפת"ח.
לנו וגם לירדנים קל להתמודד מול עוצמה צבאית סדירה של הפלשתינים, מאשר מול טרור המתאבדים. בדיוק כמו שצבא ארה"ב התגבר בנקל על צבא עירק הסדיר ושקע בבוץ מול הגרילה וטרור המתאבדים.
נכון שיהיו גורמים שבתוך העוני והמצוקה הפלשתינית יראו ניצחון. אתוס נוסף לאינתיפאדת האבנים, הנכבה, יום האדמה, השאהידים ומורשת בן-לאדן. סביר שקשיי היום יום ישחקו את האתוס עם הזמן. אתוס גרוש צה"ל מלבנון הסתיים במאבק הישרדות של החיזבאללה על הלגיטימיות שלו בחברה הלבנונית ומצעדי הניצחון בעזה הפכו כעבור חצי שנה בלבד למפח נפש קשה.
האחים המוסלמים היום הם התנועה החזקה והמעצבת ביותר בחברה המוסלמית ובחברה הערבית במזה"ת, שפלשתין היא חלק ממנה הרבה יותר מאשר חלק מישראל. מתוך שפע הגורמים שהביאו את החמאס לשלטון ברשות הפלשתינית אפשר למנות את גל הג'יהאד העולמי, השחיתות ברשות, חזון הדמוקרטיה הערבית של הנשיא בוש ואולי גם ישראל.
בכל מיקרה "מדינת החמאס של אולמרט", ביטוי המעיד על מטען אישי, מתייחס לחברה הפלשתינית כנטולת חזון שהכוח המעצב הבלעדי שלה זה ישראל ואולמרט אישית. עם כל הכבוד לנו ולאולמרט, התרבות הערבית העשירה בכלל, מורשת האחים המוסלמים, המלחמה בעירק והגרעין האירני משפיעים הרבה יותר.
גורמי אי היציבות במזה"ת הם, נכון לעכשיו, משבר הגרעין עם אירן, המלחמה בעירק, הג'יהאד העולמי וחזון בוש לדמוקרטיה ערבית. הם משפיעים הרבה יותר מישראל על יציבות ירדן, סעודיה ומצרים כמו גם על דבקות החברה הפלשתינית בממשלת החמאס. בכל מקרה החמאס משקף את החברה הפלשתינית ברובה ולא הסקתי מדבריך שאתה ממליץ שישראל תעצב לפלשתינים ותאכוף עליהם ממשל לנוחיותה. נראה שהחמאס הוא נתון שאיתו נצטרך לחיות שנים רבות.
אכן תוכנית ההתכנסות מלאת בעיות וסיכונים, אבל כמו שאמר צרצ'יל, בהתחשב באלטרנטיבה, היא סבירה למדי. ממילא תוכנית כזו יוצרת מצבים והזדמנויות חדשות שכרגע קשה לחשוב עליהם. בביקורתך על ההתכנסות לא הצגת שום אלטרנטיבה מעשית טובה יותר, לבד מהמשך הקיפאון שאת גורמיו היטבת לתאר. אם יש דבר שמסכן את קיומה של מדינת ישראל, שהוא מבחינת התחלת סוף הרי זה הקיפאון הקיים עצמו.
בהערכה,
דני רשף.