אין מרכז מפלגה מושחת, יש אנשים מושחתים. האם נאמר כי הכנסת מושחתת, כאשר נמצאו בה ח"כים מושחתים? האם נאמר כי עיתון מושחת כאשר נימצא בו עיתונאי מושחת?
נזקה של ההכללה לשחיתות היא בכך שאינה יוצרת הבחנה בין אנשים ישרים לבין מושחתים ובכך רק מגינה על האנשים המושחתים, במקום לתקוף אותם אחד אחד.
ביום חמישי האחרון שמעתי ברדיו ויכוח על נושא בחירת המועמדים לתפקידי שרים במפלגת העבודה. על הפרק עלו האפשרויות של בחירה בידי יו"ר המפלגה לבין בחירה בידי מרכז המפלגה. המראיינת, בזלזול שהפך נפוץ בתקשורת, הביעה דעתה כי אין הבדל, שהרי ממילא מרכז מפלגה הינו מושחת ואינו מביע את עמדות הציבור.
כעסתי לשמוע זאת. שתי קדנציות הייתי חבר מועצת (מרכז) מפלגת שינוי. ישבו אתי כמאה ושבעים חברים, אנשים ישרים, כולם פעילים ללא תמורה, רק עם השקעה רבה, של זמן ואכפתיות. יש עוד מפלגות עליהן לא שמעתי ולו סיפור אחד של שחיתות, כגון המפד"ל, מרצ ואחרות. כלומר, האמירה המזלזלת שהפכה לסלנג נפוץ אצל עיתונאים, אינה אלא הוצאת לשון הרע על הרבה אנשים ישרים.
חמור מכך, ההכללה שעושים העיתונאים בהתייחסות כזו, הינה מזיקה לעצם העניין, ובעקיפין העיתונאים רק מגוננים כך על השחיתות והמושחתים, בכך שההכללה יוצרת מעין לגיטימציה, בחזקת אם כולם עושים זאת, אז למה לא אני? וגם בציבור נפוצה ההרגשה שאם זה הכלל אז כנראה אין מה לעשות.
ויש מה לעשות. אני מצפה מאבירי המלחמה בשחיתות בתקשורת להכריז מלחמת חורמה על המושחתים, אחד אחד, ולא לרדת מהנושא. כי לא כלל מרכזי המפלגות מושחתים, אלא בתוך חלקן יש אנשים מושחתים.
ופן נוסף לעניין. השחרת פניהם של כלל הפעילים הפוליטיים בכלל המפלגות מרתיע אנשים טובים וישרים מלפעול בתחום, ובכך יוצא שכר הפעילות נשאר פתוח באמת רק לאותם אנשים שלא היינו רוצים לראות שם. בכל שיחת חברים בנושא שאלה קבועה לי: ומה אתה עושה בנידון? מקיטורים במפגשים חברתיים אין כל תועלת. מי שאינו עושה ולא כלום, אל לו להלין.