1. זיהוי כל אנטנה. החברות הסלולריות נוהגות להסוות בחלק מהמקרים אנטנות שמוצבות הערים. אם החברות מסוות את האנטנות הרי שברור כי לציבור יש אינטרס לדעת על קיום האנטנות. פתרון פשוט לנושא: חיוב חוקי שכל אנטנה תישא בראשה שלט זיהוי תיקני וברור שמזהה את קיום האנטנה והחברה האחראית לה. אנטנה מהוה מוקד זיהום סביבתי של קרינה, שגם אם הוא עומד בתקנים וברישוי, יש לציבור זכות לדעת על קיומו. אז שיעצבו את האנטנות כעציצים, דודי שמש או פנסי רחוב, העיקר שתמיד ישאו שלט מזהה.
2. בניית תקן זיהום קרינה סביבתי. קיימים תקנים שמגדירים עוצמות שידור ותדרים של כל אנטנה בנפרד. נדרש לבנות תקן שלוקח בחשבון את כלל התדרים והעוצמות המסתובבים באוויר, בדומה לתקני זיהום אויר. מרגע שיהיה כזה תקן, נדרוש הקמת מערך ניטור, עם דיווח תקופתי פומבי על רמת הקרינה בכל אזור ואזור, ובפרט ליד מוסדות חינוך.
3. גביית אגרת זיהום מהחברות הסלולריות. חברה שבמהלך עסקיה, ולצורך רווחיה, מייצרת זיהום סביבתי כלשהו צריכה לממן את עלות הטיפול בנושא. האגרה תהיה בעבור כל אנטנה ולפי עוצמת השידור שלה. התקציב זה יממן את מערך הניטור, מימון מחקרים על נזקי קרינה ומימון שיכלול התקינה בנושא. היתרה תיתרם למימון תרופות לחולי סרטן ומערך הטיפול הרפואי בחולים אלו. אם החברות הסלולאריות יכולות לשלם עד כ- 2,000 שקלים לחודש בעבור הצבת אנטנה(1), אין כל סיבה שלא ישלמו עוד סכום בעבור ניטור הזיהום הסביבתי שאנטנה זו גורמת, ומימון טיפול רפואי.