מדי ערב רואים את פניהם המיוסרות, ועיניהם מביטות בנו ממסכי הטלוויזיה. קולם מאשים: "מדוע מפקירים אותנו למות? מדינה נאורה אין לה זכות לנהוג כך כלפי אזרחיה".
הנושא טעון, עוסק בדיני נפשות ממש. יש לטפל בו בדחילו ורחימו, מקווה שאינני חוטא לכך בהתייחסותי.
דרך קבע חורצת המדינה דין חיי-אדם, באין-ספור החלטות. היא עושה זאת באשרה פעולות צבאיות, בקובעה עדיפויות לאומיות. היא עושה זאת כאשר היא מקצה התקציבים לבניית כבישים, למיגון ישובים, למלחמה בפשע ובסמים, אפילו לסיעוד ולחינוך. היא עושה זאת טוב או רע, מתוך שיקול דעת ענייני או ממניעים פופוליסטיים, אפילו עקב שחיתות אישית של ראשיה - כמו בהחלטה על "עסקת טננבאום" המופקרת ועל ה-"התנתקות".
בדרך כלל גזר דין המוות מטעם המדינה הוא כלפי אנשים אנונימיים, חסרי שם. השונה במקרה של חולי סרטן המעי הגס הוא, שמדובר בבני-אדם מזוהים, בעלי פנים ועיניים וקול, אותם ובני משפחותיהם למדנו להכיר אישית בשבועות האחרונים ולהזדהות עם סבלם.
האם עקב כך ההתייחסות כלפיהם צריכה להיות שונה? האם כדי לא לשאת באחריות למותם צריך לנהוג כלפיהם גישה מיוחדת? האם צריך להעדיף חולי סרטן המעי הגס, שאולי ממילא תוחלת החיים של רובם קצרה, על חללים עתידיים של תאונות דרכים, יתכן שרבים יותר?
הטענה, כי המדינה מבזבזת מיליארדים, והפניית חלק זעום מהם לטובת החולים תציל חיים רבים, היא נכונה - אך אינה רלוונטית. צריך להפסיק בזבוז המיליארדים בכל מקרה - והם כנראה ימשיכו להתבזבז, ללא קשר למצוקת החולים.
החלטות המדינה צריכות להתקבל על בסיס מחקרים ושיקול דעת, לא כניעה פופוליסטית לרגשות, ללחץ החולים והתקשורת. צריך לבדוק, האם הגדלת הקצאה לתרופות היא בראש סדר העדיפויות הלאומי. אם כן, האם התרופות לסרטן המעי הגס עדיפות על תרופות למחלות-לב, לאסתמה ולעשרות מחלות אחרות. ומה על ניתוחי השתלת-איברים שעולים מאות אלפי דולרים, ובהעדרם מתים אלו הנזקקים להם?
ועדת סל התרופות עשתה כבר בדיקה זאת, וקבעה שתרופות אלה אינן מצילות חיים אלא מאריכות חיים, ואף זאת בשיעור ממוצע של חודשים ספורים בלבד. אין לזלזל בכך - אך האם צריך להעדיף תרופות אלה על אחרות, שבאותה עלות עשויות להביא תועלת רבה יותר?
בהתאם לשיקוליה - מקווה שענייניים בלבד - מיקמה הוועדה תרופות אחרות רבות לפני האווסטין והאורביטוקס. האם ראוי להכתיב לה סדר עדיפויות שונה? בהתחשב בגורליות הנושא, סביר שיש מקום לשיקול דעת נוסף, ומהיר, מצדה - ולייחל לכך שהחלטתה תהיה עניינית, משוחררת מלחצים.
אסור שממניעים פופוליסטיים תעקוף הממשלה את ועדת התרופות, ותעדיף קבוצת חולים אחת, מתוקשרת היטב, על פני קבוצות אחרות שקולן לא נשמע.
שינוי העדיפויות הלאומיות עקב מראה החולים המתייסרים, איננו ראוי. גם כאן, יש ודאי מקום לשיקול דעת נוסף, ומהיר - אך שיקול דעת ענייני, לא היענות ללחצים.
כפי הנראה, זה בדיוק מה שעתיד לקרות - העדפת חיי קבוצה אחת על חיי אחרים; כניעה ללחץ, תוך התעלמות מסדר העדיפויות האמיתי של הציבור.
כמו במקרים רבים אחרים...