את רחל המשוררת אין צורך להציג. ספר שיריה הפך לספר פולחני. על קברה בנוף המשקיף לכנרת הצמידו את הספר באזיקים. השאלה היא מדוע הקבר הפך לאתר עלייה לרגל ומדוע אין לרחל המשוררת בית שבו יוכלו לבקר ולצפות בתמונות חייה, לעיין במכתביה, למצוא משהו ממנה כדי לחוות מעט ממה שהיה סביבה.
לא, אל תלכו לחפש, אין לרחל המשוררת בית שאפשר לבקר בו, מלבד מפעל ההנצחה של בן הדודה אורי מילשטיין לא תמצאו מקום שייחד פינה לרחל המשוררת. אם תסעו לבקר בעולם הגדול תמצאו מקומות רבים שבהם חולקים כבוד למשוררות ולסופרות תוך הקדשת נקודות ציון בביוגרפיה שלהן מבחינה גאוגרפית.
בטיילך ברחוב ווינצ'סטר בדרום אנגליה תוכל לראות את אחד מבתי הכפר שהתגוררה בהם הסופרת האנגליה גי'ן אוסטין, מחברת רומאנים כמו גאווה ודעה קדומה, אהבה וגאווה, תבונה ורגישות. היא התגוררה בבית לתקופה קצרה בלבד ואף על-פי כן יש תיעוד.
לביאליק קיים מתחם ביאליק, כשחלקו של הבית שהוקדש למניה ביאליק כמעט נעלם מעינינו עם השנים. אם מכריזים על אירוע ספרותי בבית ביאליק שוכחים לציין שהבית היה בית ביאליק ומניה ביאליק. בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי קיים שנים רבות ברחוב קפלן והוא בית הסופר ולא בית הסופרים והסופרות. הבית כל כך אימץ לעצמו תדמית גברית בעיצוב זהותו, עד שכאשר אני באה לבקר באולם האירועים אני מנסה למצוא את המשוררות או הסופרות הגדולות שלנו ואיני מוצאת.
על קירות הבית מתנוססים פורטרטים של סופרי עבר והווה ואין תמונה של משוררת או סופרת ידועה. באולם האירועים הקטן ניתן למצוא את ביאליק, את טשרניחובסקי בזכות פסל מהודר. את מאיר עוזיאל על תצלום קיר באחד מפרסומי אירועי העבר אשר הנחה בבית הסופר. את משה שמיר. ואין תמונה של אישה.
שלטון הגברים? אולי אני טועה? ביום שלישי הקרוב (6.6.06) אני עורכת ערב מחווה למשוררת יונה וולך בבית הסופר וביני לבין עצמי אני תוהה, האם יונה וולך זכתה בימיה להיות מקובלת בבית הסופר? האם ראתה בבית הזה ביתה? האם משיקולים שאינם אמנותיים לא מצאה את מקומה בין הגברים בבית הסופר?
זאת, אף שדווקא אחד מיושבי הראש התייחס ליצירתה בהערצה גדולה, הלוא הוא גבריאל מוקד שגילה אותה יחד עם מקסים גילן בשנות השישים. ביום שלישי הקרוב אני אשמח לעשות תיקון לתדמית הבית באמצעות פורטרט של המשוררת יונה וולך שצייר בני, אלירן ויג, כדאי לבוא לראות את הציור. לטעמי הוא יוסיף אור מיוחד לבית הסופר.
לאורי צבי גרינברג, משורר שלא ממש זכה להאדרת שמו בחייו, יש בית בירושלים ששמו בית מורשת אצ"ג. באמת את בית מורשת אצ"ג הקים מיליונר אמריקני שאוהד את שירתו של אצ"ג. גם בזכות ראש עיר אוהד, אהוד אולמרט, שהקצה מבנה עירוני לטובת העניין. לאצ"ג היתה עדנה לאחר שבגין עלה לשלטון ועלה קרנו כמשורר בעל אג'נדה מאוד לאומית ימנית.
אפשר למנות בתי מורשת נוספים, כבית זאב וילנאי בירושלים. בתוך המשרדים של החברה להגנת הטבע הקימו איזה אגף אירועים על שמו של זאב וילנאי ואחת לשנה מנציחים את פועלו. הבתים מהווים מוזיאונים קטנים ליצירות תרבותיות, מהווים נכס רוחני לתרבות העברית. אולם עם כל הכבוד ניתן למצוא שאין מידת רחמים כלפי הנשים.
קחו לדוגמה את הניסיון להקים לאהוד מנור הפיזמונאי בית מורשת לשירתו ולפזמוניו. איני שומעת שמנסים להקים בית מורשת לנעמי שמר. כך לגבי דליה רביקוביץ. ואין טעם שאפרט את הרשימה. יוצרות רבות הלכו לעולמן בלא שיקדישו להן פינה קבועה בעולמנו. אנו יונקים מיצירות הנשים ומעט גומלים להן.
למען ההגינות אציין שלחנה סנש קיים מרכז בקיבוץ שדות ים. חנה סנש שנתפסה בעינינו גם כגיבורה לאומית זכתה לאחר מותה למרכז הנצחה ובו מעלים מסכות והצגות שיש להם טעם כדי לשמר את זכרה ואת מורשתה הרוחנית. משוררת שכתבה מעט שירים אך הותירה עולם ומלואו.
מדוע ללאה גולדברג אין מתחם? ומדוע לדבורה בארון אין לפחות אגף קטן להנצחת הסיפורים הקצרים? מדוע לאסתר ראב אין בית? ושלא לדבר על רחל המשוררת... אוי, ארצי, מולדתי...
אֶל אַרְצִי-רחל
לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,
וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,
בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;
רַק עֵץ - יָדַי נָטְעוּ
חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.
רַק שְׁבִיל - כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.
אָכֵן דַּלָּה מְאֹד -
יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,
אָכֵן דַּלָּה מְאֹד
מִנְחַת בִּתֵּךְ;
רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל
בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,
רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים
עֲלֵי עָנְיֵךְ.