השופט מישאל חשין פרש מבית המשפט העליון בימים אלה ובקרוב יצטרף אליו הנשיא פרופ' ברק ואחריו מספר שופטים נוספים המתקרבים לגיל 70 - הוא גיל הפרישה הקבוע בחוק לשופטים. להזכיר, גיל הפרישה הקבוע בחוק למועסקים במגזר הציבורי, מוסדי, ממשלתי, הוא כיום 67 לגבר ו- 65 לאישה (ועד לפני כשנתיים זה היה 65 לגבר ו- 60 לאישה).
אין כל סיבה במצב החברתי כלכלי של מדינה מודרנית, שבה תוחלת החיים וכושר העבודה, לרבות כושר מנטלי ופיזי, עלה לאין שיעור בהתייחס לעבר, להיצמד לגיל הפרישה השרירותי שקבע החוק.
גם השופט פרופ' ברק וגם מישאל חשין, כמו הנשיא לשעבר שמגר ואחרים פרשו כשהם בני 70, אבל בשיא אונם המשפטי והיצירתי ועובדה שהם ממשיכים בפעילות ציבורית ומשפטית ברוכה גם לאחר הפרישה.
מובן, שאין צורך וחובה או הכרח ששופט שמגיע לגיל 70 ימשיך אוטומטית עד גיל 75 ויש להשאיר זאת לשיקול דעתו, ולשיקול דעת ועדת המינויים לשופטים, שתוסמך להאריך כהונת שופט המבקש להמשיך מעבר לגיל 70. עקרון זה יש לאמץ לגבי כל השופטים במערכת, ביחד עם עקרון נוסף וחדש, לפיו נשיא בית משפט בכל הערכאות, החל מהשלום, המחוזי, העליון, בית דין לעבודה, ימונו לתקופה קצובה של 7 שנים ולאחר מכן, אם ירצו יוכלו להמשיך בשיפוט באותן הערכאות לפי בחירתם.
עקרון זה, שאני מכנה "עקרון 7 השנים", כבר מאומץ בחלק גדול של תפקידי מפתח בחברה הישראלית, כמו בחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה, ראוי ורצוי לאמץ אותו גם במערכת המשפטית.
השר רמון, כמו שרת המשפטים לפניו הגב' ציפי לבני, מציבים סטנדרט חדש של שר משפטים, שלא מתכופף ומתבטל בפני נשיא בית המשפט העליון פרופ' ברק, שהוא איש כריזמטי, משפיע, ידען ובעל כושר שכנוע רב.
הגב' ציפי לבני, הוכיחה שאפשר גם אחרת והשר רמון עושה רושם ראשוני, שרוצה ללכת בעקבותיה ולנער את עץ המערכת, כדי לייצבו על אדני משפט חדשים, ערכיים משפטיים שלא כבולים למוסכמות, נורמות ומנהגים ישנים.
הליך בחירת נשיא בית משפט עליון, צריך לעבור שינוי, משופט בעל הוותק הרב ביותר או המבוגר יותר, בהתאם למסורת הקלאסית עד כה, לבחירה עפ"י כישורים, מנהיגות, ידענות ויכולת להוביל את בית המשפט העליון לגבהים חדשים.
יש לזכור כי במדינה כמו ישראל, שאין לה עדיין חוקה כתובה, אלא מספר חוקי יסוד, שיצטרפו בעתיד לחוקה, יש לבית משפט עליון, היושב גם כבג"צ (וללא בית משפט לחוקה, כמקובל באירופה), תפקיד לאומי ומשפטי חשוב, בעל השלכה לא רק על הצד המשפטי של החיים, אלא גם על הצד הערכי, החברתי, מוסרי והפוליטי.
בראש מוסד, מעין זה, צריך לעמוד מנהיג כריזמטי, המקובל על רוב העם, שהרי בית המשפט העליון קובע לרוב הציבור את ערכי הדמוקרטיה, חופש הדיבור, העיסוק והיצירה.
בית המשפט העליון בתקופת הנשיאים הכריזמטיים, כמו שמגר וברק, פלש לתחומים רבים, לטענת רבים הרבה מעבר לנדרש ומצופה מבית משפט עליון, כמו ביטול חוקים של הכנסת (אפילו ע"י שופטי שלום), ריב סמכויות עם יו"ר הכנסת ורבים מנבחריה, פלישה לתחומי מוסר, דת ומסורת, שאינם תחומים בלעדיים לבית המשפט העליון. ועל כך הגיבו והביעו עמדה שונה גם השופטים העליונים: המשנה לנשיא אלון, השופט טל, הנשיא לשעבר משה לנדוי וגם השופט מישאל חשין.
במיוחד נמתחה ביקורת קשה, על מה שקרוי "האימפריאליזם השיפוטי" של מדיניות ברק, או העיקרון שאומץ בתקופת ברק הידוע כ"הכל שפיט" - להבדיל מהתקופה הקודמת שבה הופעה בפני בג"צ היתה מחייבת הוכחה של locus standi, לאמור: זכות עמידה.
גם המינויים לעליון, אך במיוחד, אי המינויים לעליון, עוררו בצדק מחלוקת קשה בציבור ובקהילייה המשפטית. הפרסומים האחרונים המדברים על כך שהשופטת ביניש (הנשיאה הבאה), תסכים למינוייה של פרופ' רות גביזון (לפי הפרשנות), כדי לרכך את ההתנגדות למינוייה כנשיאה, הוא מצב בלתי רצוי ובלתי נכון. ומה לגבי פרופ' נילי כהן?
הרכב בית המשפט העליון חייב להיות מגוון, בעל דעות שונות, לרבות ייצוג הולם, לדעות ותפיסות עולם של החברה הישראלית, כדי לנטרל את הטענה של שלטון מיעוט אקדמי על הרוב.
יש לבטל את עקרון "הסניוריטי" במינויים, ועובדה שהעיקרון פועל יפה בבתי המשפט המחוזיים בחיפה ת"א וירושלים, ראה המינויים האחרונים לסגני נשיא.
יש לקחת דוגמא מארה"ב, שם יש לבית המשפט העליון הפדראלי השפעה עצומה על החברה, תפישת עולמה וערכיה, כמדינה דמוקרטית, מינוי שופטים עליונים הוא אחד ממוקדי הכוח החזקים והחשובים של נשיא ארה"ב. גם אם הטענה היא שהמינויים פוליטיים, שאכן רובם באים מהאגף הפוליטי של הנשיא, אין בכך כדי לפסול את התפישה וההליך הדמוקרטי.
הנשיא בוש מינה שופט צעיר בן 55, שלא היה שופט בצוות העליון ובוודאי לא הוותיק מביניהם, לנשיא בית המשפט העליון, כשלידו שופטת נוספת, צעירה יחסית, מחוץ לצוות, זאת לאחר שימוע שנעשה להם ע"י הקונגרס כמקובל לפי החוקה האמריקנית. לכן, לדעתי דברים טובים, אפשר לאמץ גם מהגויים, מובן שניתן לייהד אותם על-ידי הכנסת שינויים מתאימים לחוק ולחברה בישראל. ובאשר להתפטרותו של השופט אריה שרעבי, בגלל יחס המערכת לבקשתו לשבצו במסגרת נטיותיו וכישוריו, ראוי לציין, כי הוא לא הראשון שסובל מיחס תמוהה של מערך השיבוצים השיפוטי והיחס האישי.
זכור לי השופט, עו"ד אהרון לוי, שמונה לשופט שלום והתפטר כעבור כמעט שנה, משום שהיה מרצה באוניברסיטה למשפט צבאי. השופט אהרון לוי, שהיה אל"מ (מ), בעל ידע רב במשפט צבאי פלילי וציבורי, ומרצה מבוקש עוד לפני מינויו לשיפוט, לא נמצאה המשבצת המתאימה לשלבו גם בשיפוט וגם כמרצה באוניברסיטה, למרות שלימודים באקדמיה מוכרים ומאושרים ע"י המערכת.
גם השופטת מיכל שקד התפטרה על-רקע דומה וגם השופטת נירה לידסקי עזבה עם משקעים וכעס על הטיפול והיחס. מעניין שכל הדוגמאות לעיל הם מתל אביב, אבל יש לשער שגם במקומות אחרים יש מקרים דומים.
השופט אריה שרעבי צודק בדרישתו וצודק בכעסו על היחס שקיבל. ההנמקה שפרסמה הנהלת בתי המשפט, לפיו הוא משובץ בהתאם לכישוריו, היא גם מגוחכת וגם מטופשת. שהרי, שרעבי, שהיה עו"ד פלילי מנוסה ומוכר, שוחה בתחום הפלילי הרבה מעבר לשופטים צעירים אחרים ולכן שיבוצו במשפטים של עבירות בנייה וחנייה, כדי שילמד וישתבץ במערכת המשפט, היא יותר מאשר זלזול ופגיעה באינטליגנציה.
השר רמון - עושה מהלך נכון ונבון. אם אכן יתפטר השופט שרעבי, המערכת תפסיד לא רק שופט טוב אלא גם תדמית ותצטייר כגוף ביורוקרטי סגור ואטום.