השם אמאוס בא מהשם העברי חמת. היוונים התקשו בהגיית השם העברי ועשו אותו נוח ליכולתם הלשונית. היתה להם נטיה להוסיף לכל שם עברי מתורגם את האות 'ס' בסופו. כך עשו את יונה ליונס, את יוסף ליוספוס, את טבריה לטיבריאס ואת ישו ליזוס.
אמאוס נבנתה בשוליו המזרחיים של עמק איילון, כ- 35 ק"מ ממערב לירושלים, סמוך לצומת דרכים חשובה. הצומת שאליה מגיעה מדרום-מערב הדרך מעזה, ממערב - הדרך מיפו, ממזרח - שני דרכים מירושלים. מצפון - הדרך מראש העין הנמשכת למרגלות השומרון. לצומת חשיבות צבאית ומסחרית אדירה.
דרך אחת לירושלים עוברת בשער הגיא. השניה - עולה במעלה בית חורון ומגיעה לירושלים בצד קבר הנביא שמואל ובית חנינה. דרך זו היתה הדרך העתיקה לירושלים בטרם נסללה דרך שער הגיא. השולט בצומת זו שולט על אספקת סחורות ומזון לירושלים ועל תנועת ההולכים ובאים ממנה.
מן ההיסטוריה ידוע לנו שהמצביא היווני גיאורגיאס הקים את מחנה צבאו באמאוס. בשנת 166 כבש יהודה המכבי את המחנה ומשם המשיך והשתלט על בית חורון במעלה הדרך. בבית חורון ארב לצבאו של ניקנור. נצחונו על צבא ניקנור בבית חורון חיסל את השלטון היווני בארץ.
במאה השניה לספירה השתנה שם העיר מחמת ל - ניקופוליס, על שמה של אלת הנצחון ניקי. העיר אמאוס התקיימה כעיר גדולה עד הכיבוש הערבי של א"י (639). אחר הכבוש הערבי פרצה בה מגפת דבר קשה שבה מתו רבים מתושבי העיר.
החשש מפני המחלה הרחיק אנשים מהמקום. הקמתה של העיר רמלה כעיר הבירה של ארץ ישראל הורידה את חשיבותה המסחרית של אמאוס וזו היתה לכפר בשם אימוואס שהתקיים עד מלחמת ששת הימים. כפר זה נחרב מיד לאחר המלחמה. בניין יחיד השייך לכנסייה הפרנציסקנית נותר בשלמותו וכיום יש בו פנימיה נוצרית.
כמחצית הקילומטר מדרום לאימוואס נמצא מנזר השתקנים (טראפיסטים). על הגבעה מנגד למנזר הקימו הבריטים בניין משטרה ומחנות צבא. מחנות אלו נעשו מחנות מעצר ללוחמי המחתרת העברית ולראשי הסוכנות היהודית.
בקרבת המנזר היה הכפר לטרון. ומעל המנזר נראים שרידי חומת מבצר שנבנה ע"י הצלבנים. המבצר נקרא "טורון-דה שאבלייה", כלומר מבצר האבירים. אך במאה ה- 14 התחלף שם זה ע"י עולי הרגל הנוצרים בשם "בואנו לאטרוניס". שפירושו - הגנב הטוב. מכאן אנו למדים מנין נטלו הערבים את השם לטרון לכפרם.
שינוי השם בא להזכיר לנוצרים גנב בשם דימא (DIMAS) שהביע חרטה על מעשיו באזני ישו ונצלב לצדו למחרת היום. דימא הפך להיות קדוש לנוצרים ונקרא סנט-דימא.
מוזיאון השריון הוקם על גבעת המשטרה, אחר פינוי שרידי מחנות המעצר. המוזיאון הוא אתר מעניין לביקור. אתר נוסף מומלץ לביקור הוא פארק קנדה שתחילתו ליד אמאוס. באינטרנט ניתן למצוא דפי הסבר רבים אודות אתרים אלו ואין טעם לחזור עליהם.
חשיבותה האסטרטגית של הצומת בעמק איילון היתה סיבה עיקרית לקרבות הרבים שהתחוללו כאן. הקרב הראשון שבו נזכר עמק איילון הוא הקרב של יהושע על גבעת בית חורון. יהושע השמיע שם את קריאתו: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".
על ענין הירח והעמק כדאי להתעכב מעט. התנ"ך נוהג לשים דברים במקומם. כשם ששמשון הגיבור גדל בין צרעה לאשתאול שהוא המקום שבו צריך הגיבור להיות בכדי לחסום את הפלשתים כך גם הירח בעמק איילון.
במחנות המעצר של לטרון היו אנשים מכל הרבדים והשכבות של האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל. היו שם סטודנטים ובחורי ישיבה, חקלאים ופלמ"חניקים, אנשי אצ"ל ולח"י וההגנה. כולם חכמים וכולם בעלי דעה משלהם. היו שם חריפי שכל וחדי לשון, איפכא-מסתברה'ניקים שהיו מסוגלים להפוך בלשונם אדום לשחור ולילה ליום. הם היו מפולגים לחבורות וקבוצות סגורות שאנשיהם אינם מתחברים עם אנשי הפלג האחר. לוחמי מחתרת שלא יכלו לסלוח למי שהלשין עליהם, אף אם ישב אתם במעצר ואנשי הגנה שתיעבו את הרביזיוניסטים ושנאו את הפורשים.
בלילה יצא הירח. עצירי המחנות יצאו מההאנגרים וישבו בחוץ להסתכל. זה אותו ירח שראו גם בגליל ובירושלים, אך בעמק איילון היה בו קסם מיוחד ויופי רב. הוא השתיק את המריבות והוויכוחים וכולם ישבו להתבונן בו ולהתפעל.
אחר מלחמת ששת הימים תוקן הכביש העובר בו ושיירות של כלי רכב התנהלו עליו יומם ולילה. עצרתי את רכבי בקרבת תחנת המשטרה הנטושה ויצאתי להתבונן בירח. השיירות המשיכו לנוע על הכביש בשני הכיוונים ובזה אחר זה נעצרו מכוניות נוספות בשולים. נהגיהן יצאו מתוכן ועמדו להתבונן בירח. אכן יהושע ידע לאן לשלוח אותו.
בצומת שבעמק איילון יש בימינו שילוט. מי שיפנה לפארק קנדה לבטח יראה תוך סיורו במקום, מנהרות וצינורות אבן תת-קרקעיות להולכת מים. מפעלי המים הללו הן תגליות ארכיאולוגיות של השנים האחרונות והן מחזקות את דברי התלמוד אודות מימיה הטובים של אמאוס.
סביר להניח שהיו כאן גם מרחצאות חמים בעבר, כי אחרת קשה להבין מדוע קראו למקום בשם חמת, שהוא השם הניתן למקום מים חמים. המים היו אחת הסיבות לקרבות הקשים שהתחוללו כאן בימי מלחמת השחרור. הבריטים בנו בסמוך לצומת תחנת שאיבה למים, שהגיעו בצינור מראש העין. מים אלו "נדחפו" על-ידי משאבה זו לכוון שער הגיא שם היו משאבות נוספות שדחקו את המים לעלות במעלה ההר עד שהגיעו לירושלים.
הלגיון הירדני רצה להשלים את המצור על ירושלים על-ידי כיתורה סביב וניתוק כל מקורות האספקה אליה. לצורך זה השתלט הלגיון על המשאבה של לטרון וזו הפכה להיות הסיבה העיקרית לקרבות הקשים שם.
בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן שנעשו ברודוס בשנת 1949, נקבע שבעמק איילון יהיה שטח הפקר (No-man's-land) שיפריד בין הצד הערבי לצד הישראלי ובשטח זה עובר כביש ירושלים-תל אביב. הירדנים קיבלו את אזור לטרון עם תחנת המשטרה הבריטית והמנזר כמובלעת בתוך שטח ההפקר שניתן להגיע אליה בכביש בית חורון. משאבת המים נמצאה בשטח ההפקר.
למרות ההסכם פוצצו הירדנים את המשאבה יומיים אחר החתימה. משקיפי האו"ם שכבר היו בארץ מחו על כך. האו"ם נתן את חסותו למעבר שיירה של כלי רכב ישראלים בכביש שטח ההפקר. למרות החסות של האו"מ וההסכם החתום תקפו הערבים את השיירה ורצחו מספר נוסעים. מעשים אלה נועדו ככל הנראה ללמדנו איך לכבד הסכמים.
אחר שהארץ נרגעה מעט, נוצרה מציאות שונה בעמק איילון. חקלאים ישראלים מצד אחד של הכביש וחקלאים ערבים מצדו השני, עיבדו קרקעות בשטח ההפקר ללא התגרויות.
משהתייצבו היחסים בין החקלאים החלו קיבוצי הסביבה לסבול ממכת גניבות. הקיבוצים הראל, נחשון ושעלבים דיווחו על ראשי בקר וצאן שנגנבו, על צינורות, גדרות וציוד חקלאי שנעלמו. נשלחו כמה הודעות והתראות לממשלת ירדן. הקיבוצים עטפו עצמם סביב סביב בגדרות תיל. הגנבות נמשכו עד מלחמת ששת הימים.
לפני למעלה מעשרים שנה הקימו יהודים וערבים ישראלים יחדיו כפר בשם נוה-שלום - וואחת-אל-סאלאם כקילומטר אחד מדרום למנזר השתקנים. כפר זה מתואר כמקום שאנשיו החליטו להוכיח על בשרם שהדרך לשלום בין שני העמים היא דרך השיתוף, החינוך וההסכמה ההדדית.
שמה של אמאוס לא היה צריך להתפרסם בעולם יותר ממקומות אחרים אלמלא הסיפור שסופר אודותיה בברית החדשה. לפי סיפור זה הופיע שם ישו שלושה ימים אחרי קבורתו. הוא התייצב בפני שלושה אנשים, בשעה שאחד מהם תיאר בפני חבריו את צליבתו. ישו אמר להם שהוא האיש שנצלב והושיט את ידיו להראות להם את חורי המסמרים שריתקוהו אל הצלב.
סיפור זה עשה את השם אמאוס לשם מיתולוגי אצל הכנסייה הקתולית. בארצות הברית התפתח פולקלור של חזרה בתשובה של נוצרים המכנים חזרה כזו "הליכה לאמאוס". מאחר שאני איני מאמין בסיפור זה, הנחתי לתומי שמייסדי הנצרות הראשונים בחרו לעצמם בקפדנות רבה מקומות בעלי חשיבות מרובה בארץ ישראל כדי לבסס עליהם את הדת החדשה.
כך נבחרה בית-לחם, שהיא מקום הולדתו של דוד המלך, להיות מקום הולדתו של ישו ועל-ידי כך מרמזים על קשר בינו לבין משיח-בן-דוד. כך נעשתה הגבעה מעל יריחו למקום ההתבודדות שלו כדי לקשור אותו עם מקום הולדתה של התרבות האנושית וכך נבחרה חמת, מקום המלחמות המרובות והנצחון הגדול של המכבים.
אחר שנודעו לי תוצאות החפירה של פר ונסן באמאוס השתנתה התמונה מעט והסתבר לי שהבחירה באמאוס על-ידי הנוצרים מורכבת יותר.
בשנים 1924-5 חפרה המשלחת הארכיאולוגית של בית הספר הדומיניקני (Ecole biblique et archaeologique francaise) באמאוס. בראש משלחת החפירה עמד אבי המנזר הדומינקני, פר ונסן. הוא היה ארכיאולוג מכובד ונערץ שידע להבדיל ולהפריד בין אמונתו הנוצרית לעובדות המדעיות. מאחר שהעובדות המדעיות ענינם מדע והאמונה שייכת לרוח לא ראה מעולם צורך להתעלם מהעובדות שנתגלו לו. יש לו שורה ארוכה של גילויים ארכיאולוגיים בארץ ישראל. מחקרים מרובים מסתמכים על עבודותיו השונות ותלמידים לומדים את עבודתו ואת מסקנותיו.
אך ההשתייכות למנזר דומיניקני תובעת כללי משמעת קפדניים במיוחד וציות מוחלט לוותיקן. פר ונסן, שנתן הרצאות בפני כנסים בינלאומיים ובפני סטודנטים ומורים מכל האומות בנושאים שחקר, קיבל תחילה את אישור הוותיקן להרצות על כל נושא בנפרד. לכנסייה היתה בעלות מלאה על עבודותיו והוא צריך היה לקבל את רשותה לפרסום כל עבודה שעשה.
מקום החפירה שלו היה באמאוס סמוך מאוד לכביש היוצא לכיוון צפון, ממש מתחת לאותו בניין יחיד שנותר מן הכפר. ארכיאולוג אינו נוטה לספר על ממצאי עבודתו ומסקנותיו בזמן החפירה, כי דברים נוספים יכולים להתגלות ובטרם הסתיימה החפירה אי אפשר לקבוע דבר. אך התגלית הראשונה היתה ברורה לעין ולא היה טעם להתעלם ממנה. פר ונסן סיפר שבמאות הראשונות לספירה היה כאן ישוב שומרוני גדול.
אחר שסיים את החפירה של אותה עונה וסיכם לעצמו את ממצאיו ומסקנותיו, הכין פר ונסן חיבור ובו רשם כל שהתגלה לו בחפירה ומה היו מסקנותיו. את החיבור שלח לרומא וציפה לקבל את האישור. במקום אישור קיבל הזמנה לבוא לרומא ולהפגש עם הקרדינלים הרוצים לשוחח עמו. פר ונסן נסע לרומא ובמשך שנה לא הותר לו לשוב לירושלים.
אחר שנה שב למנזר. שלוש שנים ניסה להסתגר במנזר הירושלמי ולא לצאת כלל. אך הוא היה ראש המנזר ומנהל בית הספר ולכן נאלץ להפגש עם אנשים שונים בתוך כתלי בית הספר וכן לצאת לארועים רשמיים.
הוא שב להרצות וללמד אחר שלוש שנים ולהקשיב להרצאותיהם של חוקרים אחרים. הוא יכול היה לדבר על נושאים רבים ואתרים שונים ולרתק את מאזיניו בתיאור פרטים, שהצטברו יחדיו לכלל רעיון ומסקנה. אך על אמאוס לא אמר דבר ולא הראה את סיכומיו לאיש.
מה שהתגלה באמאוס יכול כל אדם לראות. מתחת לאותו בניין נחשפה חצר גדולה ומרוצפת היטב. שרידי מבנה מעוגל בצד אחד של החצר, שרידי חומת בית סביב. במבנה, שהחצר שייכת לו, נראות מחיצות ובין מחיצה למחיצה יש רצפה שונה. באחת מהן נראית מוזאיקה מן המאה הראשונה לספירה.
המבנה הגדול הזה נראה כשרידי בית אחוזה רומי. וילה עתיקה, שרק רצפת המרתף שלה נותרה וכמה שרידי קירות. את המחיצות השונות יש לבדוק בנפרד ולהשוות עם שרטוטי מבנים דומים כדי לעמוד על טיבה של הוילה. פר ונסן לא דיבר על חפירה זו ומלבדו לא היה איש מוסמך לספר אודות המקום.
בשנת 1960 הלך פר ונסן לעולמו והוא בן 90 שנה. על החפירה באמאוס לא דיבר. אחר מותו יכולים היו כמה מתלמידיו להסביר שהוותיקן אסר עליו לדבר על נושא זה וכל עוד לא קיבל אישור לא דיבר. כתביו, חיבוריו ועבודותיו שייכים למנזר הדומיניקני ומאחר שבמנזר יודעים על האיסור שהוטל עליו לדבר, אין הם שמחים לסייע לחוקר מן החוץ שירצה לעיין במה שכתב אודות חפירה זו.
בשנת 1969 ביקרתי במקום עם נזיר דומיניקני, שהיה תלמידו של פר ונסן. הוא הדריך אותי במקום והסביר לי שארבעת המחיצות יצרו קומת מרתף מחולקת לשישה אולמות קטנים. כל אולם כזה היה חדר תפילה של בני דת שונה. בעל הווילה היה כנראה סוחר גדול, שקבע את משכנו ליד הצומת החשובה ואליו הגיעו סוחרים מיוון וממצרים, מצור ומירושלים, מסוריה ומבבל. לכל סוחר היתה דת משלו ובעל הווילה סיפק לו תנאים נוחים לתפילה.
אך הממצא החשוב ביותר היתה רצפת המוזאיקה ושרידי האולם שלה. אולם זו היתה כנסייה נוצרית. עודני זוכר את התרגשותו של הנזיר כשאמר: "זו הכנסייה הקדומה ביותר בעולם". שתק רגע והוסיף "הראשונה".
התברר שהמוזאיקה אינה מהמאה הראשונה אלא מהמאה האחרונה לפני הספירה. בנקודה זו נראה לי, שיש כאן איזה בלבול. הספירה הנוצרית מתחילה בשנה הראשונה (ויש אומרים בשנה הרביעית) להולדתו של ישו. הדת הנוצרית החלה להיווצר רק אחר מותו, כעבור שלושים ושש שנים. אם כן איך הוקמה כאן כנסייה בטרם נולד?עבור הנזיר הדומיניקני לא היה כאן בלבול. הוא אמר, שיש לנו טעות. הספירה החלה אחר מותו של ישו וכל סיפור חייו ומותו התרחשו לפני כן.
טוב, מה שבעיני נראה כתירוץ נראה בעיני אחרים כהסבר מתקבל על הדעת ועל-פי הסבר זה עלינו לבטל את הסיפור ההיסטורי המוכר לנו ולראות את ישו ואת הדת הנוצרית כהתפתחות, שהחלה לפני הכבוש הרומי של הארץ.
שאלתי, למה אסר הוותיקן על פר ונסן המנוח לדבר? על כך לא ידע הנזיר להשיב במלים, רק לחייך חיוך של מבין דבר. אחרי שיחה זו נראו לי הדברים מסובכים פי כמה. כנסייה נוצרית קדומה בתוך ישוב שומרוני גדול זו תערובת, שלא הייתי מעלה על דעתי.
מאז עברו שנים רבות. השתקתו של אחד מגדולי הארכיאולוגים על-ידי הכנסייה לא נשכחה ממני ולו רק משום שעד עצם היום הזה שולח הוותיקן הזמנות לכמרים שונים ברחבי העולם ואלה באים בצייתנות ואינם רשאים לחזור. מרביתם נחשבים לבעייתיים. דהיינו כמרים סוררים, שהביעו דעה אישית הנוגדת את עמדותיה המסורתיות של הכנסייה הקתולית. אחרים, כמו הכומר קפוצ'י, נמצאים שם תחת חסות הוותיקן והכנסייה מגוננת עליהם אחר שהואשמו במעשי חבלה או מעשים פליליים.
בשנים שעברו מאז הפכה ישראל את גבעת המשטרה של לטרון למוזיאון השריון. פארק קנדה ניטע על הגבעות המתרוממות מעל עמק איילון. פינוי הריסות הכפרים הערביים חשף את מפעלי המים הגדולים של העבר וגילה שרידים ארכיאולוגיים רבי ערך המלמדים על אוכלוסית המקום בעבר וקשריה עם העולם.
לפני כשנה התגלתה רצפת כנסייה עתיקה מהמאה השניה לספירה בבית הכלא מגידו. כנסייה שחשיבותה המדעית עצומה. הגילוי עורר התלהבות מרובה והיה מי שקרא ברוב התלהבותו שזו הכנסייה הקדומה ביותר בעולם.
זכורני ששלחתי הערה לקביעה חפוזה זו משום אותה כנסייה באמאוס. לפני כשבועיים נתקלתי בכתבה אודות חשיפה נוספת של כנסייה בעמק איילון. הכתבה סיפרה שילדי בית הספר בישוב נוה-שלום-וואחת-אל-סאלאם הם העוסקים במלאכת החשיפה. צורפה גם תמונה של קטע הרצפה ובקטע זה ניתן לראות צלב זהוב.
הצלב על הרצפה מלמד, שרצפה זו נבנתה לפני אמצע המאה השלישית. מאמצע המאה השלישית לספירה נאסר לצייר צלב על רצפת כנסיה. הצלב נעשה קדוש. לא מן החשש שידרכו על הצלב נאסר הדבר אלא מהטעם הפשוט שלא היו לאנשים תחתונים בימים ההם. הם היו עטופים בגלימה ואם עמדו על הצלב נראתה ערוותם עליו.
בשנת 1963 השתתפתי בחפירות ההצלה בטבריה. היו שם תגליות רבות והיו רמזים למכמנים ואוצרות מדעיים הטמונים שם אך לא בכך עסקינן. בחפירות הללו גיליתי כנסייה שאינה ידועה. אני רואה עצמי רשאי לאמר "גיליתי" (לא "התגלתה") משום שתגלית זו היתה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת, שהארכיאולוג הממונה עלי סירב להאמין למראה עיניו. יתר על כן, למחרת היום התקיים באתר ביקור של הפרופסורים מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה. הם פרצו בצחוק למשמע התגלית.
הסיבה לאי האמון כרוכה בתיעוד של העבר. את הכנסיות העתיקות בארץ ישראל ואת אתריה הנוצריים תיעד נזיר בשם אאוזביוס (Eusebius). הוא היה יליד קיסריה של המאה הרביעית והספר שכתב נקרא "אונומסטיקון" שפירושו - "רשימת אתרים".
הכנסיות השונות שהתגלו בחפירות בארץ רשומות בספר זה והארכיאולוגים יודעים על פיו היכן עליהם לחפש ומה צפוי להתגלות.
אתרים מקודשים שנבנו אחר האונומסטיקון מתועדים היטב גם הם. אין כל תיעוד של כנסייה בטבריה. משום כך פרצו הפרופסורים בצחוק. אך לא ניתן להתעלם מרצפת פסיפס שכולה צלבים ושרידים בקרקע של בסיליקה בעלת שלוש גומחות (אבסיס) עליהם נמצאה הרצפה.
החפירה שנערכה לאורך הקירות ומתחת לרצפה חשפה יסודות באורך 6 מטרים ופירוש הדבר שגובה המבנה מעל היסודות הוא 18 מטר. דהיינו בניין גבוה הנראה היטב לעין ואינו ניתן להסתרה. אם זו רצפת צלבים הרי זו רצפה שלפני אמצע המאה השלישית. אך הפסיפס העדין והמדויק שייך למאה הראשונה לספירה. עבורי היתה זו הכנסייה הקדומה ביותר שנתקלתי בה. עבור הארכיאולוגיה זו תעלומה. והתגלית נחשבת איפוא לכנסייה שאינה קיימת.
תגליות אלו אינן נעימות לאוזני הוותיקן. על-פי ההיסטוריה הכנסייתית היו במאה הראשונה התכנסויות של מאמינים בישו. לפעמים בחורשות ובשדות ולפעמים בבתים פרטיים מחמת הרדיפות של הרומאים הפגאנים. רק במאה השניה הופיעו כנסיות של ממש, אחר שקיסרים ומושלים רומאים נתפסו בעצמם לאמונה זו. תגלית של כנסייה אחת מהמאה הראשונה תערער את ההיסטוריה המסופרת.
יש לזכור, שהיסטוריה זו היא ההיסטוריה שהעולם מכיר והיא ההיסטוריה שהאפיפיור בכבודו ובעצמו למד. גם הוא אינו מכיר היסטוריה אחרת וגם הוא יחוש שלא בנוח אם יתברר, שאינה אמת. אך האם ניתן לקבל את הכתוב בספרי ההיסטוריה כעובדה? התשובה היא כמובן, שאי אפשר. לא היינו משקיעים מחקרים ומאמצים בלימוד ההיסטוריה אילו היינו מתייחסים כך אל הכתוב. אך כל עוד אין בידינו עובדות והוכחות הסותרות את הכתוב אין אנו רשאים להתכחש להם.
זה נאמר ביחס להיסטוריה הכללית. ביחס לתנ"ך שונה הדבר. בתנ"ך מרשים החוקרים לעצמם להתכחש ולטעון שנכתבו בו הבלים, למרות שאין בידיהם בדל של הוכחה.
ידוע לנו על ממלכות ואימפריות שמחקו מההסטוריה שלהם זכרונות בלתי נעימים. מרבית פסליו של נבוכדנצר רוסקו לרסיסים כדי להשכיחו.
הרומאים, שניהלו רישום מדויק של מלחמותיהם, ניהלו גם מחיקה רבתי של כל הקרבות בהם הובסו. לא די בכך, גם את הלגיונות שנוצחו מחקו מארכיוניהם ולמזלנו התגלו שרידים וסמלים של לגיונות אלו בארצות נכר.
כך למשל הלגיון הרומי העשירי, שכבש את ירושלים ושלח לרומא את המנורה הקבועה עד היום בשער טיטוס. לגיון זה נמחק מההסטוריה הרומאית. אלמלא כתב יוספוס פלויוס אודותיו לא היינו יודעים על קיומו.
הלגיון הזה נשלח להלחם בשבטים הגרמניים ובדרכו הסתבך בארץ השפלה באזור שכולו ביצות ואגמי מים. אזור זה נקרא כיום הולנד. כתוצאה מהסתבכות זו טבעו רבים מחיילי הלגיון או נתקעו בבוץ בגלל מלבושם הכבד וציודם. הלגיון אבד וההסטוריה הרומית מחקה את שמו.
בהסטוריה המודרנית ידועה ברית המועצות כמי שמחקה פרקי הסטוריה רבים ואפילו שינתה את קני המידה של מפות שונות כדי להצדיק את מדיניותה. ראיתי פעם אטלס עולמי סובייטי, בו היה לכל מדינה דף נפרד. מדינת ישראל הופיעה שם כמדינה גדולה כפליים מהולנד ובלגיה גם יחד. עם זאת היתה המפה מדויקת. רק קנה המידה היה שונה מהמפות האחרות.
הצלב הוא סמל נוצרי קדוש אך אין זה הסמל של הנוצרים "הראשונים". מן הדוגמאות המעטות הללו ניתן לראות, שאין להסתמך על פרסומים רשמיים ואפילו אין ראיות לאי נכונותם כדאי לקבלם בפקפוק.
הכנסייה חינכה דורות של נוצרים להאמין לדבריה ללא כל פקפוק. הכנסייה חינכה לאמונה. הפקפוק הוא חוסר אמונה. בעולם נבער וחסר ידיעה של המאות הראשונות לספירה לא היו מפקפקים ולא מהססים. העונש על אי אמונה הוא מוות. העולם הנבער הזה קיבל את הצלב כסמל קדוש.
אך הצלב לא היה סמלם של הנוצרים הראשונים. אותם נוצרים נרדפים, שנאלצו להסתיר את אמונת מפני הקלגסים הרומאים, אימצו את הדג לסמל.
צלב הוא ציור פשוט שכל ינוקא יכול לצייר. נער יכול לצייר בלילה אחד צלבים על מחצית בתי העיר. זהו סמל שכל אחד מכיר ואין רואים בו כל מעשה אמנות או אומנות.
סמלים כאלה מתפשטים במהירות ואנשים מאמצים אותם כחלק מזהותם. זו אחת הסיבות לפופולריות, שהיתה לצלב הקרס בגרמניה. סמל קל לציור ומתאים לאופי הפסקני של הגרמני הממוצע למרות שסמל זה מקורו בהודו העתיקה והרומאים נהגו לציירו על רצפות בתיהם.
הצלב הנוצרי פשוט יותר ולדעתי השתמשו בו אנשים כאורנמנט דקורטיבי שנים רבות לפני שהגיעו הנוצרים לעולם. משום כך אין לראות ברצפה שצלבים חקוקים בה רצפה נוצרית. אך שונה הדבר כשרצפה כזו היא רצפה של בית תפילה. אם בקצה מצוי מזבח הרי זה בית תפילה. כזו היא הרצפה בווילה הרומאית באמאוס. מתוך כך עולה שהיתה בימים ההם דת, שהצלב היה חלק ממנה. אין אני מכיר דת כזו מלבד הנוצרית. האם יתכן שנצרות היתה קיימת לפני ישו?
הדברים שהעליתי כאן יכולים להיות מטרה למחקרים ולחיפושים בתעלומות מן העבר ואלמלא עסקנו בכפייתיות בחיים ומוות, שחיתות של מנהיגים ושנאת אחים יכולים, היינו לחשוף עבר עלום ומרתק שאיש אינו מכיר.