נולדתם עם תקווה לכולנו. נולדתם על-מנת לחיות. נולדתם כי ביקשנו ואתם מותרים.
אנחנו עומדים ומביטים בכם גוועים, נפגעים, כואבים.
מבטכם המשווע לאהבה ולהגנה, אינו מניח לרואה אותו... על כן נוח להתעלם מכם.
סליחה שהותרנו אתכם, ילדים יפים וטובים,
לרעב
למחלה
לניצול מיני
לחטיפה
לעינויים
לפציעה
לשינאה
להרג
לרצח
סליחה על שקולכם העדין לא נשמע, סליחה על שדמעותיכם אינן מרטיבות את כתפינו, סליחה על שאיפשרנו את הרג ואת רצח הוריכם והותרנו אתכם ביתמותכם, מותרים לידיו של הרוע.
סליחה על ששיקרנו לכם והקמנו גופים וארגונים על-מנת לעזור לכם, זה סתם כדי להקל על התחושות שלנו. אתם יודעים, בעצם אתם לא יודעים, אני אספר לכם: לפעמים גם לנו יש מצפון, הוא די מכביד על תחושות השובע שלנו... אז מצאנו דרך להיפטר מהתחושה הקשה וגם להשאירכם רחוק מאיתנו.
כי אם באמת היינו רוצים לעזור לכם, יכולנו לעזור. היינו הופכים את החברה על פניה, מביאים אתכם אלינו, מאכילים אתכם כאן - בבית שלנו, מלינים אתכם במיטה נקייה אחרי אמבט חם, אוהבים ומחבקים אתכם, היינו מפסיקים לנצל את הוריכם וכך יכלו הם לפרנס ולחנך אתכם בכבוד. ואם היינו רוצים מאוד, היינו גם מפגינים בהמונינו ברחובות...
אבל אתם שם, במסך הטלוויזיה. מספרים לנו כל מיני דברים מסביב ואתם קיימים בפריים רק על-מנת לסחוט כמה דמעות.
אתם שם, מפוחדים, רועדים, מוזנחים... סליחה לא תעזור. זה כל כך כואב.
מידי פעם עשיר זה או אחר, מחסן אתכם. אחר שולח אורז. חיילי האו"ם מנצלים אתכם מינית בעבור מנות מזון. רופאים טובי לב מגיעים לטפל בכם. ראשי ממשלות מפקירים אתכם כי אתם לא באחריותם. הבנתם, ילדים? אתם לא באחריותו של איש. אז תלמדו לחיות עם הבילבול הזה:
יש אנשים טובים מאוד, יש אנשים רעים מאוד ויש כאלה שפשוט לא אכפת להם...
כדי שתוכלו להנות מחסות השפע, עליכם לא להיות זרים או שונים... ומכיוון שכולנו זרים ושונים, אז זה לא ממש הולך להיפתר בקרוב.
הבינו, הכאב שלכם מחזיק תעשיה שלמה ואנשים מתפרנסים מזה.
אז בינתיים ילדי העולם שסובלים, למרות שאתם בפתח ביתו של כל אחד מאיתנו, אתם עדיין מופקרים לירי, למלחמה, לעוני, למחלות, לרעב, לאונס, לעבדות...
אני מבקשת סליחה. סליחה שאני לא מחבקת ולא דואגת. אני כמו כולם - "עושה כמיטב יכולתי".