בדברי הימים של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול הפך המסע העקר לחיפוש אחר הגביע הקדוש למשל ולשנינה. גם בישראל מתמשך המסע אחרי הגביע הקדוש, הוא האמצעי, תרופת הפלא אשר יביא את הערבים אל ההכרה כי השקט והשלווה, טיפוח החיים ואיכות החיים עדיפים על פני הג'יהאד.
עברנו בכל הדרכים שעלו על דעתנו. היפרדות לאורך הקו הירוק, שלטון נאור, הקמת צבא חילוני וישות חילונית להתמודדות עם הג'יהאד, מלחמה ישירה בחמושי הג'יהאד, משא-ומתן מכל סוג אופן וצורה. המסע אחרי הגביע הקדוש נכנס כבר לדור החמישי ובינתיים ללא תוצאות.
נראה שהגיעה העת להודות כי הגביע הקדוש איננו בנמצא. אין קובעת אשר ממנה ישתו הערבים ויהפכו את עורם להיות בני תרבות, על-פי הגדרה יהודית. אין דרך, אופן, או אמצעי אשר ישכנע את הערבים לזנוח את הג'יהאד כדרך חיים. לא מדובר בחמושים, במזויינים, ברעולי הפנים וערלי הלב. מדובר בכולם, שהרי לכל רעול פנים יש אמא, אבא, סבא, סבתא, דוד ודודה, שכולם מאששים את דרכו, מגבים את החלטתו להיות ללוחם ג'יהאד, ולכן גם הם חלק מן הגי'האד. כפי שאי אפשר לשחרר את גרמניה מתוצאות המשטר הנאצי, כך אי אפשר לשחרר את הערבים מאחריות למשטר הג'יהאד.
לכן הגביע הקדוש שלנו מצוי בניתוק הערבים מן הקרקע. העולם על-פי האיסלאם מחולק לשני חלקים. דאר אל איסלאם, שבו המוסלמים נלחמים זה בזה, ודאר אל חארב, שהוא כל מקום שבו מושלים הכופרים, וגבולותיו מדממים ממגע עם האיסלאם, עד שיהפוך לדאר-אל-איסלאם.
ארץ ישראל כולה, עדיף לה שתהיה לדאר אל חארב, מאשר מחולקת לשני חלקים ששניהם מדממים. האמצעי היחיד אשר עשוי לשכנע את הערבים לזנוח את הגי'האד הוא ניתוקם מאדמת ארץ ישראל לארץ גזרה. ארץ הגזרה היא עזה ותוצאותיה אל סיני.
לתכל'ס. כל חברי הפרלמנט הערבי בראמאללה יועברו מיד לעזה, אם תוך 24 שעות החייל איננו שב הביתה, כל בני משפחותיהם. עוד 24 שעות, כל חמולותיהם. וזאת ללא אף ירייה על עזה עצמה. וככל שנקדים את המהלך כך ייטב, כי המחיר בדם יאמיר ככל שנדחה.