למה אני שואל שאלות קשות

כן, הנהגה הנמדדת בעיקר על-פי הקברניט, זה היושב ליד ההגה, ואני בכלל בכלל לא מאמין ביכולות, בכישורים, ובעיקר באישיותו של אהוד אולמרט. לדעתי הוא לא מסוגל להוביל מדינה. הוא יכול להוביל מערכת כלכלית, הוא יכול להוביל, במגבלות, משרד כלכלי, אבל מדינה, בייחוד מדינה מורכבת כמו ישראל, זה הרבה הרבה מעבר לכישוריו.

שלטון מחויב הן על-ידי הציבור והן על-פי חוק, לקבל החלטות שקולות. או נאמר אחרת, אסור לו לקבל החלטות בלתי שקולות בעליל. המבחן של אותה דרישה הוא בכך שהמחליט, חייב לפרוס בפני עצמו את כל הנושאים הרלוונטיים לגבי אותה החלטה, לתת לכל נושא משקל ראוי, לשקלל ואז לקבל את ההחלטה (מעוגן בהחלטות רבות של בית המשפט העליון, ומהווה עילת פסילה להחלטות מנהליות רבות). את נושא המשקלים קשה לבקר (זה גם נושא מאד אינדיווידואלי, וזה בדיוק מישור ההשפעה של ה"מדיניות") אך אם שיקולים בעלי משמעות ענקית מוזנחים כליל, ולא עולים כלל על השולחן (ומקבלים בעצם משקל אפס) קל מאד להבין שההחלטות פסולות מן היסוד, בשל חוסר שיקול דעת.

מטבֱּע לשון ישן נושן של שמעון פרס, המסבירן הלאומי התורן. עד כמה שזה מצחיק, דווקא בלבנון הצלחנו לראות סימנים של מת"ח עד שבאו נסראללה ואולמרט, והחליטו שנמאס להם מהשקט. אנחנו יודעים שתשתית של צינורות עם חומרים נפיצים היא תשתית שקשה מאד להלחם נגדה. אנחנו יודעים שעל-מנת לצמצם למינימום את יכולת הירי אנחנו חייבים לשלוט בשטח, ואז ימותו לנו חיילים, ומסתבר כבר הרבה שנים שמדינת ישראל וצה"ל רגישים הרבה יותר לחייהם ולשלומם של החיילים מאשר של האזרחים (מוזר לא?), ולכן אפשרות כזו בכלל לא נשקלת. אז אנחנו לא נשלוט שם, ומי כן ישלוט?, צבא לבנון? אין כזה דבר, כוחות בין לאומיים? אסון!, צבא סוריה? יש לו טילים המכסים את כל הארץ. האויב הגדול ביותר של חיזבאללה בגיזרה הוא לא ישראל אלא התשתית האזרחית, וחיי הרווחה של תושבי לבנון. לא, עדיין חיזבאללה יותר חזק, אך לו היינו קצת סובלניים יותר, ומכים יותר ויותר נקודתית בחיזבאללה עצמו ופחות ופחות בתשתיות האזרחיות של לבנון, היינו משרתים באופן ישיר ומיידי את האינטרסים של ישראל, בעוד שהשמדת תשתיות אזרחיות בהיקפים הניבטים אלינו ממסכי הטלוויזיה משרתת באופן מובהק וברור את האינטרסים של האיסלאם הקיצוני מאחר שהרס כזה מנציח את הסכסוך, ומאבד ל 10, 20 30 שנה קדימה את האויב העיקרי של החיזבאללה בגזרה. אז שמעון פרס כבר לא במת"ח - ואפשר סוף סוף לסגור את מרכז פרס לשלום, ובכסף (הרב) אפשר לקנות עוד פצצות על-מנת להרוס עוד גשרים בלבנון.

כן, בפעם הראשונה בהיסטוריה, העולם החופשי (האנטישמי בחלקים ניכרים ממנו), בראשות אמריקה של הנשיא בוש, לא רק תומך בנו, אלא נראה אף שמעודד אותנו, יש יגידו שנראה על-פי הנחישות שהם גם קובעים לנו ת'מטרות (תרתי משמע). גם אצלנו, שרים בכירים מתבטאים כאילו אנחנו משרתית את אינטרסים של כל העולם במלחמתנו. מישהו חכם אמר פעם שהכתפיים של בנו החטוף קטנות מידי בכדי לשאת עליהן את כושר הרתעה של צה"ל, ועל אותו משקל אני אומר שכתפי כל החיילים שלנו קטנות מלשאת עליהן את האינטרסים הגלובאליים של אמריקה וה0 8-G. אתם יודעים, האינטרסים של מדינות העולם הם דבר נזיל, עובדה שרק לפני כמה שנים הם היו נגדנו. ואחרי כל הר יש בקעה, אחרי כל שיא יש שפל, בואו נחשוב לרגע קט מה יקרה ברגע שיתהפך הגלגל, היכן נמצא עצמנו כאשר הנשיא האמריקני יקום על צד שמאל, או שיתחלף. בל נשכח שאנחנו והערבים תקועים האחד בתחת של השני, ואמריקה יושבת באמריקה. בסופו של יום אנחנו נצטרך לחיות עם החיזבראללה והג'יהאד והחמאס - אולי בניהם, נכדיהם או ניניהם - איש תחת גפנו ותחת תאנתו, האמריקנים - יברחו בעוד זמן קצר מעירק, ואולי הם מתכוננים לעשות זאת תחת המסווה של המלחמה הזו, וישאירו אותנו עם הבוץ מעבר לצוואר. בל נשכח שמדובר במלחמת עולם בין המוסלמים לבין העולם החופשי, אמריקה הייתה במוקדו עד לפני שבועיים עם צבאה בעירק, אנחנו מצליחים בחוסר אחריות מרובה של מנהיגינו, להוציא את עירק מהפוקס, ולהחזיר אותנו למרכזו.

לא נעים לחיות תחת הקטיושות והטק"ק הזה, מסתבר שהחץ לא נותן מענה לטילים האלה, אבל עובדה אפשר כך לחיות, לתקופה קצרה, אפשר. בואו רק נזכור שהארסנל הזה על כל היקפו קיים בלבנון שנים, ולא הופעל עד כה בהיקפים האלה. ודאי שמידי פעם יש לטפל בו, לעכב את התפתחות, וההזדמנות האחרונה ודאי הייתה טובה לכך, אך הטיפול חייב להיות מידתי, וממוקד. בכל מקרה זה לא האיום האמיתי. לסוריה יש ארסנל טילים קוריאניים, המכסים את כל שטח המדינה, עם רמת דיוק גבוהה, עם ראשי נפץ הרבה יותר גדולים מראשי הנפץ שהיו לעירק, ועם יכולת כימית מוכחת (כל הנתונים - מהעיתונות), טיל סור שייפול על מפרץ חיפה, מפרץ ירושלים ואפילו מפרץ אילת, יעשה לכולנו לא נעים בבטן. צבא מצרים הוא צבא מאד מאד מצויד, בציוד מערבי מהחדישים ביותר בעולם, צבא מצריים הוא צבא גדול וחזק. יש בין ישראל למצרים חוזה שלום, אשר בפועל שווה כמו עוד פיסת נייר. אני מניח ששלטון מובארק יקיים אותו, אך מה יקרה אם מחר יתהפך שם השלטון, והמוסלמים הקיצוניים ישתלטו על ההגה? וכמה אנו, בני ישראל, משפיעים על האפשרות הזו בניסיוננו השגוי, לא רק להשמיד את החיזבאללה (ניסיון ראוי תיאורטית, אך חסר סיכוי) - אלא אף להשפילו עד עפר (וכאן אנחנו די מצליחים, בינתיים).

כושר ההרתעה נמדד רק כאשר אין אש. כמו טיפול מונע, אם תיקנת את הפאקונג הרבה לפני התקלה, הצלחת. ואם הייתה תקלה ורק אז החלפת ת'פאקונג, זה כבר לא טיפול מונע, נכשלת בהרתעת התקלה. מה אנחנו מוכיחים לעצמנו, לאויבינו וכלל העולם? שאחד הצבאות המודרניים והחזקים ביותר בעולם, יכול להילחם במשך 10 ימים כאשר הוא מפעיל ארסנל נשק מאד מתוחכם וגדול מאד בהיקפו, והח'ארות האלה, חיזבאללה, יכולים להמשיך לירות עשרות או מאות טילים ביום באין מפריע. וגם אם נוריד את העוצמה שלהם, כמה זמן ייקח להם להתארגן מחדש עם הצינורות? שבוע, שנה - להם יש הרבה סבלנות, הרי אנחנו הם אלה שמשמינים. ידענו את זה מראש, אבל מדוע צריך להראות את זה לערבים ולכל העולם?, זה כוח הרתעה זה? זה הרס טוטאלי של כוח ההרתעה, מה שכולם למדים הוא שלישראל יש כוח, היא משתמשת בו על-מנת להרוס תשתיות בלבנון, אבל לחיזבאללה זה לא מזיז את קצה האף.

מי שחוטף לנו חיילים, דמו בראשו. מי שמתפוצץ לנו ברחובות, דמו בראשו. מי שיורה ירי שטוח מסלול או תלול מסלול לעברנו, דמו בראשו. מדינה חייבת להגן על תושביה, אזרחיה וחייליה, לעתים מדינה חייבת לתת מענה לצורך לגיטימי של הציבור בנקמה, פשוטו כמשמעו, כל אלה שיקולים ראשונים במעלה, מאד מאד חשובים, אני בטוח שהם נשקלים, ואת התוצאות כולנו רואים. אך מאותן תוצאות רואים אנו ששיקולים אחרים, אף הם בעלי משקל, ואולי אף משקל רב יותר, לא נשקלים כלל או שניתן להם משקל אפס. לא, איני בא להוציא את הרוח ממפרשי המלחמה של צה"ל, צה"ל ממלא את הוראות הממשלה, וכל פעולה שעושים חיילי צה"ל על-פי מדיניות הדרג המדיני - וכל עוד איננה בלתי חוקית בעליל, אפילו אם היא לדעתי לא שקולה בעליל, אני מרגיש כאילו אני מבצע אותה בשתי ידי. אבל עדר אומרי ההן בפוליטיקה, בעיתונות, ברחוב, הוא העדר המסוכן. אנחנו חיים במדינה שהיא לפחות בינתיים, יותר דמוקרטית מאשר לא דמוקרטית, זכותו של הציבור לעמת את השלטון בשאלות הנוגעות לאורח חייו ולעצם קיומו, בייחוד שאלות אשר על פניו נראה שלא נשאלו קודם, ואם נשאלו הרי לא קיבלו מענה - על-ידי אף אחד, שאלות שהשדרה העיקרית של העיתונות החופשית לכאורה שלנו לא מעלה, ובכך היא מועלת בתפקידה. וזו לא רק זכותנו, זו חובתנו, כי הרי מדובר בזכותנו הבסיסית, הזכות לחיים.