לבנון היא מדינה עצמאית מאז 1943, אבל עד כה היא טרם יישמה, באמת, את ריבונותה על כל שטחיה ובכל התחומים. הזהות הלאומית הלבנונית מעולם לא היתה חד-משמעית ותחושת הזדהות עם סוריה היתה תמיד, בכל העדות, מרכיב בסיסי בפוליטיקה הלבנונית בצד הזהות העדתית שבאה לרוב במקום הראשון.
לבנון לפי האמנה מ- 1934 והסכם טאיף מ- 1989 התנהלה ומתנהלת באיזון עדין ושברירי בין העדות השונות בלבנון. איזון המחלחל עד לדרגים הנמוכים של המנהל הציבורי והצבא. אפילו קצינים זוטרים בצבא לבנון מתמנים על-פי מפתח עדתי הנשמר בקפדנות רבה.
בשיטה הפוליטית הלבנונית יש למעשה זכות וטו על החלטות הממשלה לעדות הגדולות השיעית, הסונית והנוצרית ואפילו העדה הדרוזית הקטנה יכולה באופן מעשי להכשיל כל מהלך ממשלתי. לכן גוזרת השיטה הפוליטית על לבנון באופן קבוע ממשלות חלשות, ריק פוליטי וקיפאון.
חוקה באמצעות איזון עדתי מעוותת לחלוטין את חלוקת הכוח האמיתית בלבנון. לדוגמא, השיעים בלבנון מונים היום על-פי כל ההערכות מעל ל- 50% מאוכלוסיית לבנון והיא העדה הגדולה במדינה. למרות זאת יש לה ייצוג של 16% בלבד בפרלמנט הלבנוני, 20 חברים מתוך 124 לכן, באופן קבוע, הם אינם זוכים בחלקם היחסי במשאבים הלאומיים ובייצוג הולם במוסדות הממשלה והציבור בלבנון.
התשתית הפוליטית בלבנון הדמוקרטית כביכול והעדתית למעשה מאפשרת לממשלה לפעול ולתפקד רק במצבים של קונצנזוס מלא נדיר וזמני ביותר. ניהול חיי היום יום מתאפשר לכן רק על בסיס עדתי והסדרים, אפילו בשתיקה, של מדינה בתוך מדינה בייחוד בנושאים של מחלוקת לאומית. תמיד היתה ממשלת לבנון יותר גוף ייצוגי כלפי חוץ מאשר גוף המנהל את חיי המדינה פנימה.
ברור שבתרבות פוליטית כזו, אך טבעי שכל עדה בלבנון מגינה על נכסיה ועל עצמאותה היחסית גם באמצעות מליציה חמושה וכך היה המצב בלבנון מאז היווסדה. הפער בין מדיניות ואחריות הממשלה המוצהרת והמדיניות העדתית העצמאית האופיינית ללבנון, בצד החולשה והשיתוק הקבוע של הממשלה המרכזית גררו את לבנון פעם אחר פעם למלחמת אזרחים ולמעורבות חמושה מבחוץ.
כך משלוח המרינס לבירות ב- 1958 כדי להציל את ממשלו של כאמיל שמעון מהמיליציה הסונית נאצריסטית. כך המעורבות הסורית ב- 1976 בהסכמת לצד ממשלו של סולימאן פרנג'יה נגד הקואליציה הסונית, פלשתינית דרוזית, כך פלישתנו ללבנון ב- 1982 נגד המאחז הפלשתיני במדינה.
המאפיין את כל האירועים ואת ההיסטוריה הפוליטית של לבנון שלכל המתערבים מבחוץ, כולל לאחרונה אירן המעורבת לצד החיזבאללה, היה סדר יום משלהם, שאין לו דבר עם טובת העם והממשל בלבנון. צבא לבנון, כנציג ומייצג הריבונות היה פאסיבי ולא שימש כלי לייצוב לבנון מבפנים. גורלה של לבנון עוצב ומעוצב בהתערבות כוחנית מבחוץ.
הציפייה, לכן, שצבא לבנון יתפקד ככוח משמעותי בדרום ויכיל את הריבונות המעשית של הממשל המרכזי היא לא מעשית. בהנחה שאיננו רוצים לחזור ככובשים לדרום לבנון, כי אז כוח רב לאומי חמוש עם מנדט רחב בשם ממשלת לבנון הוא בהחלט הפשרה הגרועה אבל האפשרית היחידה לעכב את ההשתקמות מהירה של החיזבאללה בדרום לבנון.