לא צריך להיות אסיר כדי לדעת שאסירים מקדישים חלק ניכר מזמנם בין חומות הכלא לטוויית חלומות מתוקים על חופש.
ולא צריך להיות בני סלע כדי להעריך שאסיר כבד מסוגו לא יסתפק בחלומות, אלא יבחן את המערכת שוב ושוב ללא הרף - כדי לאתר בה את נקודות התורפה ואת הפרצות שתשמשנה בסיס לתיכנון בריחה.
ועכשיו השר לביטחון פנים מינה ועדה שתערוף כמובן כמה ראשים לתיאבון, ואולי גם תחשוף אי אלו פרצות שהאירו לבני סלע את הנתיב החוצה.
אבל פירצה אחת לעולם לא תיסתם: השיגרה!
הפירצה הזו, השיגרה, הינה חלק מובנה ובלתי נפרד של גופים מסוג המשטרה ושרות בתי הסוהר.
לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע שהמשטרה ושרות בתי הסוהר, למעשה לא יוכלו לתפקד באופן סביר ללא שיגרה.
השאלה אם כך היא כיצד נלחמים באוייב הנצחי והמטמטם הזה, שהוא הוא מקור כל הצרות? הניתן בכלל לתפקד בתנאי שיגרה מבלי להיות נתון לסכנה מתמדת של קהות חושים?
והשאלה גם איך נזהרים שהוועדה בראשות אלוף (מיל) עמוס ירון, שהוקמה לבדיקת נסיבות הבריחה - לא תיפול אף היא עצמה קרבן למעין שיגרה של עריפת ראשים, ושום דבר רציני מעבר לכך.
קשור או לא קשור, כדאי להביא כאן ציטוט מעדותו של אלוף עמוס ירון הנ"ל, שהעיד בזמנו בפני וועדת כאהן שחקרה את הטבח בסברה ושתילה. עמוס ירון היה באותם ימים מפקד האוגדה ששלטה על סביבות מחנות הפליטים בבירות.
הנה הקטע מעדותו:
"הטעות היא איך שאני רואה את הנושא הזה, הטעות היא של כולם. היתה פה קהות חושים של כל המערכת... פה היתה קהות חושים של כולם בנקודה הזאת חד וחלק. לא שום דבר אחר...
אני לא בסדר אני מודה. אני לא בסדר...
איך זה יכול להיות שמפקד אוגדה עומד בשטח ולא יודע שפה רוצחים... אם זה הוא - שיילך! איך יכול להיות דבר כזה? למה הוא לא ידע? למה חושיו היו קהים? בגלל זה הוא לא ידע את זה והוא לא עצר את זה...
אני בא אל עצמי בטענות...
אני מודה פה מעל הבמה הזאת, החושים של כולם היו קהים, זה הכל!".
עד כאן קטע מהעדות של ירון בוועדת כאהן (אגב, הוועדה המליצה שעמוס ירון לא ימלא תפקיד פיקודי במשך 3 שנים).
הנה כי כן, עמוס ירון - אותו עמוס ירון - עובר עתה אל צידו השני של השולחן של ועדת חקירה, ועכשיו הוא זה שאמור לחקור כשלים וקהות חושים של אחרים.
יש לקוות, איפוא, שהסיפור האישי של עמוס ירון לא יתגנב לתודעתו, באופן שיסיח אותו מניהול חקירה חסרת פשרות של הכשלים וטמטום החושים שאיפשרו, הפעם, בריחה של אנס מסוכן מסוגו של בני סלע.