עם תחילת כהונתה של הממשלה, תוך כחודש, על הקבינט הכלכלי-חברתית לאמץ חמש החלטות:
הראשונה מתייחסת לאיסטרטגיה התקציבית לעשור הקרוב, אשר צריכה להתמקד בעידוד ההשקעות, התעסוקה והצמיחה, ובמסגרתה - לתיקון הנדרש בתקציב 2003. איסטרטגיה זו תיקבע תוואי יורד של המיצרפים התקציביים בתחום הגרעון, החוב הממשלתי, נטל הוצאות הממשלה ונטל המסים. התוואי צריך להוביל את הממשלה לנטל חוב ממשלתי ולנטל מסים בשיעורים דומים למקובל במדינות המפותחות באמצעות צימצום בהוצאות הממשלה, הכל יחסית לגודל המשק. את החוק להפחתת הגרעון יש לנסח כך שיובטח מנגנון אוטומטי לעמידה ביעד הגרעון, כברירת מחדל; החוק במתכונתו הנוכחית איבד לחלוטין את אמינותו.
לממשלה יש היום חוב רשום, שאינו כולל התחייבויות אקטואריות לתשלום פנסיה לעובדיה, המגיע לכ- 500 מיליארד ₪, שהוא סדר הגודל של התוצר השנתי של המשק. חוב זה נובע מגרעונות אשר, כדי לממנם, מחייבים את הממשלה לקחת הלוואות מהציבור ובכך להפנות את כספי החסכון הנוצרים במשק למימון הוצאותיה השוטפות של הממשלה, במקום למימון השקעות של המיגזר הפרטי. במקביל, תשלומי הריבית הענקיים שעל הממשלה לתקצב מידי שנה בגין חוב זה, מחייבים אותה לקצץ בתקציבים המיועדים לתמיכה בשכבות החלשות במשק. נוסף לכך, הריבית אשר משלמת הממשלה, והיא עלתה השנה בקצב מהיר, גורמת להעלאת הריבית לטווח ארוך במשק כולו, וגם בשל כך נפגעות ההשקעות.
נקודת המוצא לתוואי הגרעון והחוב היורדים יהיה תקציב מתוקן ל-2003, על בסיס התקציב שאושר לשנה זו. בתקציב זה יש, מחד, להקטין הוצאות שוטפות בסכום של 5 מיליארד ש"ח, ומאידך להקפיא 5 מיליארד ₪ נוספים, אשר יבוצעו רק אם יסתבר שההכנסות מאפשרות עמידה ביעד גרעון של 3 אחוזי תוצר. כסכום ראשון שיופשר אם יהיו מקורות, יש לשריין 2 מיליארד ₪, מתוך 5 מיליארד ₪ שיוקפאו, לצורך האצת ההשקעות בתשתית.
עוד בתחום זה של האיסטרטגיה התקציבית יש להחליט על שינוי הגישה לחקיקה הפרטית, זו הכרוכה בתוספת הוצאות או בויתור על הכנסות. יש לקבוע כי חוק פרטי, לאחר אישורו ע"י הכנסת, יכנס לתוקף רק לאחר שיכלל במסגרת תכנית העבודה המאושרת ע"י הממשלה ויובטח כי הוא איננו משבש את האיסטרטגיה התקציבית הרב-שנתית. החוק הקיים להגבלת החקיקה הפרטית הכרוכה בתקציב אינו מתייחס לשורש הבעיה, והוא הצורך לשמור על המסגרת של המדיניות הפיסקלית, ובכל מקרה - תוקפו יפוג תוך חדשים ספורים. יש לדאוג מייד לתחליף ארוך-טווח.
ההחלטה השנייה מתייחסת לשינוי הגישה של המדינה לטיפול בצימצום מרחיק לכת במספרם של העובדים הזרים במשק. המדינה תפסיק לקבוע מכסות פרטניות של עובדים זרים לענף או למעסיק מסויים, וההיתר לעבוד במשק הישראלי למי שאינו אזרח ישראלי ינתן לעובד הזר במישרין, תמורת אגרה, לתקופה קצובה, ע"י שגרירות ישראל בארץ המוצא. שר האוצר, באישור הקבינט הכלכלי-חברתי, יקבע את המיכסה הכוללת של עובדים זרים במשק, יגדיר עדיפויות במונחים של רקע מקצועי והשכלתי הנדרשים מעובד זר, ובכפוף לכך יוצאו היתרים אישיים. מיכסת העובדים הזרים תיקטן בהדרגה, מהרמה הכוללת הנוכחית של כ- 300,000 עובדים זרים, בכדי שני שליש, תוך שנתיים. במונחים של אחוזים ממספר האזרחים בגיל העבודה (גילאי 64-15) שיעור העובדים הזרים צריך לרדת מ- 7.5% בשנת 2001 לכ- 2.5% ב- 2005.
כדי לתמוך בתהליך זה יש לפעול לייקור עלות העסקתו של עובד זר יחסית לעובד ישראלי, כאשר היום המצב הוא הפוך. במסגרת זו מעסיק יהיה חייב באגרה שנתית על העסקת כל עובד זר, וכן בתשלומים לבטוח לאומי ובהפרשה לרכישת זכויות סוציאליות, כפי שהוא חייב לגבי עובד ישראלי. הוצאות לצורך מס בהעסקת עובדים זרים תוכרנה למעסיק באותה מידה בה מוכרות הוצאותיו לצורך מס בהעסקת עובדים ישראלים. העובד הזר ישלם מס הכנסה החל מהשקל הראשון ויהיה חייב בתשלומי ביטוח לאומי, לרבות ביטוח בריאות, ובהפרשות סוציאליות, ככל עובד ישראלי. ההפרשות הסוציאליות יעמדו לזכותם של העובדים הזרים כאשר יעזבו את ישראל. מעסיק ישא, כמובן, בסנקציות חמורות על העסקת עובד זר שלא יהיה בידו היתר, או שלא ניכה משכרו מסים על פי החוק, או שלא מילא את חובתו בהפרשות סוציאליות, או שלא עמד בחוק שכר המינימום.
צריך להניח שתוצאת מדיניות זו תהיה משולשת:
- יגדל הביקוש לעובדים ישראלים, בעיקר ברמות ההשכלה הנמוכות בהן עלה שיעור האבטלה במיוחד, ויעלה שכרם;
- תיפחתנה ההשלכות השליליות המתלוות היום להעסקתם של עובדים זרים, והקצאתם תהיה יעילה יותר, בשל חופש הפעולה הגדול יותר שיוקנה לאלה אשר יעבדו בהיתר;
- יעודכנו שיטות העבודה, וישתנה הרכב התפוקה, בענפים הנשענים כיום על עבודה זולה וכתוצאה מכך יוסר אחד החסמים לגידול בפריון במשק.
ההחלטה השלישית שעל הממשלה לקבל תוך שבוע-שבועיים מיום הקמתה, מיועדת לדרוש מהמטה של הקבינט הכלכלי-חברתי להכין, תוך שלושה חודשים, כבסיס לגיבוש תקציב 2004, תכנית עבודה מפורטת בשני תחומים: המדיניות החברתית ופיתוח התשתיות הפיזיות במשק.
יעד הממשלה במדיניות החברתית צריך להיות צמצום מימדי העוני, ובכל מקרה שאפשר - ע"י עידוד התעסוקה. במהלך השנים התבטאה מדיניות הממשלה בתחום זה בהגדלה מתמדת של הקיצבאות לסוגיהן, בקצב מהיר מקצב צמיחתו של המשק ומגידול הכנסות המדינה. הגידול בקיצבאות נבע לא רק מהגידול הריאלי בקיצבאות קיימות, אלא גם מהרחבתן והעמקתן. מדיניות זו התאפשרה בשל הירידה המתמשכת בהוצאות לבטחון, אבל חייבה גם העלאת נטל המסים והחובות של הממשלה. ברור כי זו דרך ללא מוצא, והדבר התברר השנה מעל לכל ספק כאשר לא נמצאה דרך למנוע גידול פרוע בגרעון התקציבי אלא ע"י קיצוץ הוצאות אשר כלל גם את קיצבאות הבטוח הלאומי. לא זו אף זו; למרות הגידול המהיר בהוצאות לשרותים חברתיים הפערים החברתיים לא הצטמצמו.
לצרכים מעשיים צריכה, אפוא, המדיניות החברתית של הממשלה לחתור להשגת שתי מטרות המשלימות זו את זו:
- צימצום מימדי העוני. לשם כך יש להגדיר מטרה אופרטיבית כמותית אשר לאורה ניתן יהיה לבחון את מידת ההתקדמות של הממשלה בתחום זה.
- הגדלת שיעור התעסוקה לרמה המקובלת במדינות המפותחות. לשם כך יש לבנות תכניות עבודה במספר תחומים, לבצען במקביל, ולעקוב מדי שנה אחר ההתקדמות בהשגת היעד.
תחום נוסף לגביו יתבקש המטה להכין תכנית עבודה הוא ההשקעה בתשתיות פיזיות בענפי התחבורה היבשתית, הרכבות הרגילות והקלות, החשמל, הגז, המים, הביוב, הנמלים, שדות התעופה והתיקשורת. התכנית צריכה להתייחס לא רק להשקעות הישירות של הממשלה אלא גם להשקעות של חברות ממשלתיות הפועלות בתחום התשתית, ולהשקעות של חברות פרטיות הפועלות בתחום זה מכח הסכם עם הממשלה. המטרה צריכה להיות להדביק את הפיגור הגדול שהצטבר בתשתית, ולאחר מכן לאפשר אותן בקצב המתחייב מצרכי ניצול פוטנציאל הצמיחה של המשק. לשם כך יש להאיץ משמעותית את ההשקעות.
תכנית העבודה צריכה לטפל במיוחד:
- באמצעים לייעול התהליכים של אישור וביצוע פרוייקטים שמטיבעם הם רב-שנתים;
- קידום המיבנה התחרותי של שרותי התשתית;
- פיתוח מקורות מימון להשקעות לטווח ארוך;
- תפקידי הממשלה כאחראית לתכנית המיתאר הארצית מחד, והסדרת אספקת שרותי התשתיות ותימחורם, מאידך.
ההחלטה הרביעית מתייחסת להקמת פורום של הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים, אשר ילווה את המאמץ המרוכז לשינוי תוואי הצמיחה של המשק ע"י הסכמה על ההתאמות הנדרשות לשם כך בתחום השכר, כדי להגדיל את גמישות שוק העבודה. המטה המקצועי של הקבינט הכלכלי-חברתי ילווה גם את הפורום הזה, ושר האוצר יְיָצג בו את הממשלה. סדר היום ההתחלתי של הפורום יהיה מורכב מהנושאים הבאים:
- שינוי מדיניות וסולם השכר בשרות הציבורי במטרה לבסס הסכם שיתייחס למידת השמירה על השכר הריאלי הכולל. מיבנה השכר היום הינו ירושה מתקופת האינפלציה המהירה, ובתקופות של אינפלציה נמוכה הוא גורר אחריו עליה אוטומטית בשכר הריאלי. עלייה זו איננה מוצדקת על רקע התקופה הקשה במשק, ועמידה בה מחייבת, בשל הלחץ על התקציב, פגיעה מתמשכת ביכולת הממשלה לתמוך בשכבות החלשות של החברה - תוצאה בלתי סבירה בעליל.
- קיצבאות רבות, שכר המינימום, ושכר הבכירים בשרות הציבורי, צמודים לשכר הממוצע במשק. להצמדה זו אין הצדקה עניינית והיא גורמת לעיוותים בהתפתחות השכר במשק. יש, אפוא, להחליפה בהצמדה למדד או, עדיף, בהצמדה לשכר החציוני.
- אחת ממערכות החסכון המרכזיות במשק, החסכון לפנסיה, מבוססת על יסודות רעועים והיא לא תחזיק מעמד, למגינת ליבם של כל הפנסיונרים התלויים בה. נוסף לכך היא פוגעת בפיתוח שוק ההון, שהוא תשתית חיונית לגיוס הון לצמיחה, בשל קיומן של איגרות החוב המיועדות. וכמו כן, היא איננה מכסה חלק נכבד מהמועסקים במשק, שכירים ועצמאיים. יש, אפוא, להחליפה במערכת הנשענת על השוק, מאוזנת אקטוארית, מקיפה את כל העובדים במשק, ומפוקחת ע"י רשות ממשלתית.
- ולבסוף יש להגיע להבנה על נורמות תיגמול הבכירים במיגזר הפרטי, בעלי מניות ומנהלים, שיהיה תואם את מצב המיפעל. כשם שלא יתכן שמי שאינו עובד יקבל מהמדינה מענקים בהיקף גדול יותר משכרו של מי שעובד, כך לא יתכן שבכיר במיפעל פרטי לא ישא, ביחד עם כלל העובדים, במאמץ להבראת המיפעל, אם נוצר בכך צורך.
ההחלטה החמשית מתייחסת לתשומת הלב המיוחדת הנדרשת עתה לשמירה על יציבות המחירים והיציבות הפיננסית במשק. למטרה זו צריכה הממשלה לקבל שתי החלטות:
- לדרוש מבנק ישראל להציע לה, תוך שלשה חודשים, את העידכונים הדרושים בחוק המיושן של בנק ישראל, בהתבסס על הנורמות המקובלות בעולם. בעשרות מדינות בעולם נחקקו, או תוקנו, חוקים של בנקים מרכזיים בתריסר השנים האחרונות. יש להם מכנה משותף רחב, והוא בהחלט מתאים גם לנו.
- להקים פורום אופרטיבי משותף של בנק ישראל ומשרד האוצר אשר יגבש את השינויים המיבניים הדרושים לשיכלול השווקים הפיננסיים וידאג לביצועם. במרכז שינויים אלה יש להעמיד את פרוק החסמים הגדולים להתפתחות השווקים הפיננסיים בישראל: המונופול בשוק הפנסיה, בחסות איגרות החוב המיועדות, והדואופול בענף הבנקאות ובעלותו על קופות הגמל וקרנות הנאמנות. פירוק סבלני, אבל מתמיד, של מיבנה ריכוזי זה, ביחד עם צימצום משמעותי ומתמשך של צרכי גיוס ההון של הממשלה, הינו מנוע רב-עצמה להשקעות וצמיחה, תוך שיפור המיבנה התחרותי של המשק, ולכן - תומך ביציבותו.