תהליך השלום - היבטים משפטיים

הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לאש"ף ב-1993 נועדו על-פי לשונם להביא ל"שלום צודק, בר-קיימא וכולל". ואולם, מאז כניסתם לתוקף היינו עדים לא לשלום אלא לאלימות הגרועה ביותר שידענו מאז הקמת מדינת ישראל. מאמר זה מתמקד בתשתית המשפטית, שהיא תנאי הכרחי לשלום-אמת בין צדדים לסכסוך. בהעדרה יוכלו הצדדים להשיג, במקרה הטוב, שביתת נשק זמנית. במאמר זה אנתח ראשית את הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת הראות של המשפט הבינלאומי, אשר - כפי שנראה - איננו נותן, ואף איננו מסוגל לתת, פתרון לסכסוך. אין זאת אומרת שלא ייתכן הסדר מדיני אשר ישראלים וערבים יחפצו בו. ואולם השגתו מחייבת רצון מדיני, כמו גם שינוי רציני בתשתית המשפטית, אשר כמה מהיבטיה יידונו להלן.

בפסגת קמפ דייוויד הכושלת (שהתקיימה בקיץ 2000), הרחיק ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בהצעותיו יותר מכל מנהיג שקדם לו, מתוך רצון עז להביא את הסכסוך לסיומו. הוא הציע לפלשתינים הקמתה של מדינה ששטחה יכלול כמעט את כל אדמות יהודה, שומרון ורצועת עזה (יש"ע), ובתמורה לכ-5% מהאדמות, שעל-פי ההצעה היו נשארות בידי ישראל, הציע ברק אדמות בתחומי "ישראל הקטנה" (ז"א, ישראל שבתחומי קווי שביתת הנשק מ- 1949, המכונים גם "הקו הירוק"). הוא היה מוכן לוותר על בקעת הירדן ויישוביה, ולהתפשר בכך על יכולתה של ישראל להקים חיץ בעת הצורך בין המדינה הפלשתינית למדינת ירדן. בנוסף, היה ברק מוכן לקלוט בתוך תחומי הקו הירוק כ-150,000 ערבים שאבותיהם יצאו מתחומי ישראל ב-1948. ברק היה מוכן גם להתפשר על ריבונותה של ישראל בעיר העתיקה בירושלים, צעד אשר זיכה אותו בגינוי חריף אף מתומכים נחרצים של הליך השלום, כדוגמת לאה רבין, אשר אמרה כי יצחק רבין ז"ל לעולם לא היה מוותר בעניין זה. הצעות נדיבות אלה נדחו מכל וכל על-ידי יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת. במקום זאת הוביל ערפאת את אנשיו לעימות קשה וממושך עם ישראל, המכונה אינתיפאדת אל-אקצה או מלחמת אוסלו. מניעיו של ערפאת לדחיית הצעתו של ברק מתבררים כאשר קוראים את הצהרותיהם של שותפיה של ישראל למה שכונה "תהליך השלום": אלה כוללות דרישה כי אדמות יש"ע תועברנה במלואן למדינה ערבית שתקום בהן. אדמות אלה צריכות להפוך "יודנריין" (מגרמנית: נקיות מיהודים), ויש לפרק ולפנות מהן את כל היישובים היהודיים (לרבות ההתיישבות היהודית בחברון). בנוסף על כך, על ישראל לפתוח את גבולותיה למיליוני ערבים המתייחסים לאנשים שחיו בשטחה של "ישראל הקטנה" לפני 1948. על-פי נתונים של הרשות הפלשתינית¹, אלה מונים למעלה מ-5 מיליון נפש. קליטתם בישראל משמעותה, שישראל על 6.4 מיליון תושביה (הכוללים מיעוט משמעותי של ערבים ישראלים - כמעט 19% מאזרחי ישראל), תחדל להיות מדינתו של העם היהודי, ובכך יבוא הקץ על המטרה שלשמה הוקמה. אוכלוסייתה היהודית של ישראל הבינה את המסר: קבלת הדרישות הערביות תביא להקמת שתי מדינות ערביות נוספות בין הים התיכון לירדן. יצוין שהאומה הערבית בכללותה, חולשת על 99.9% מאדמות המזרח התיכון, בעוד ישראל חולשת רק על האלפית הנותרת. מדינת ישראל הוקמה בראש ובראשונה כדי להיות בית לעם היהודי. זכותו של העם היהודי לשוב למולדתו, שממנה גורש בכוח הזרוע לפני למעלה מאלפיים שנה, הוכרה על-ידי הקהילייה הבינלאומית. ישראל היא נמל מבטחים ליהודים מכל העולם, העולים אליה כדי שיוכלו לחיות חופשיים מהתקפות אנטישמיות, שהן, למרבה הצער, עדיין שכיחות במקומות רבים על פני כדור הארץ, לרבות ארצות המכונות נאורות. בישראל הם יכולים לקיים אורח חיים יהודי כרצונם, בגלוי ובאין מפריע, ולחיות במדינה שבה יום המנוחה חל בשבת, חגי ישראל הם ימי שבתון, ושפתה עברית.

הטענה כאילו יש לערבים זכות למדינה ערבית עצמאית בכל שטחי יש"ע, והטענה הנוספת, כאילו כל הערבים היכולים לקשור את מוצאם ב"ישראל הקטנה" יש להם "זכות שיבה" אליה - אין להן יסוד במשפט הבינלאומי.

א. הטענה הטריטוריאלית

בניגוד לדעה המקובלת על רבים, בעיקר מחוץ לישראל, לא היתה מדינה ערבית "פלשתינית" ממערב לירדן לפני הקמתה של מדינת ישראל². לאחר שהעם היהודי איבד את ריבונותו בישראל בשנת 70 לספה"נ, נשלטה אדמתו על-ידי הרומאים, הביזנטינים, הערבים, הצלבנים, הממלוכים והעותמנים. בוועידת סן-רמו ב-1920, נמסרה ארץ ישראל כמנדט לבריטניה, אשר הופקדה, על-פי לשון כתב המנדט (סעיף 2) לדאוג לקיומם של תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים, שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. התנועה הלאומית הערבית, שהתפתחה בארץ ישראל לצד התנועה הלאומית היהודית, התנגדה להקמת הבית הלאומי היהודי. טרם אישור כתב המנדט הבריטי על-ידי חבר הלאומים, קרעה בריטניה את עבר הירדן המזרחי משטח הבית הלאומי היהודי (אף שזה היה אמור להיכלל במנדט מלכתחילה) והמליכה עליו את עבדאללה, שבא לשם עם צבאו מחיג'אז. החלטת האו"ם המפורסמת בדבר חלוקת ארץ ישראל מיום 29 בנובמבר 1947 (החלטת העצרת הכללית מס' 181(II), להלן "החלטת החלוקה") התקבלה על-ידי הישוב היהודי בארץ ישראל, אך נדחתה לחלוטין על-ידי כל מדינות ערב. מכל מקום, לא היתה זו החלטת האו"ם שהקימה את מדינת ישראל. במשפט הבינלאומי החלטות עצרת האו"ם הן המלצות לא-מחייבות ומשום כך משוללות תוקף משפטי. אילולא ניצחה ישראל את מדינות ערב, שפלשו לתוך המדינה שאך זה נולדה עם סיום המנדט הבריטי, לא היתה מדינת ישראל קמה. בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 בין ישראל לשכנותיה, נאמר מפורשות כי "אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי" (סעיף 5(2)). אכן, היסוד של "טריטוריה מוגדרת" כתנאי לקיומה של מדינה במשפט הבינלאומי נותר מעורפל במקרה של ישראל³. ב-1967 הוציא האו"ם, לבקשת נשיא מצרים באותה עת, גמל עבד אל-נאצר, וללא שום דיון עם ישראל, את כוח החירום שלו מחצי האי סיני, בדיוק במועד בו היה הכוח אמור לפעול למניעת הסלמה והידרדרות למלחמה. יצוין כי כוח החירום הוצב כחלק מהסדר נסיגת ישראל לאחר מבצע סיני ב-1957. מיד לאחר מכן הציב שם נאצר שבע חטיבות של הצבא המצרי, וסגר את מצרי טיראן למעבר אוניות נושאות דגל ישראלי ואוניות הנושאות דגלים אחרים שמטענן הוא בעל אופי אסטרטגי, תוך הפרה גסה של המשפט הבינלאומי - מעשה שהצטרף להפרה הבוטה הקודמת בהטלת הסֶגר רב-השנים בתעלת סואץ, שעל-פי המשפט הבינלאומי היתה חייבת להיות פתוחה למעבר חופשי לאוניות מכל אומות העולם. לאחר שבועות של גיוס כללי אשר שיתק את המשק הישראלי, נאלצה ישראל בסופו של דבר להכות את חיל האוויר המצרי בפעולה מקדימה, בה הושמד צי מטוסיו על הקרקע. סוריה וירדן, ללא כל התגרות מצד ישראל, הצטרפו למצרים ותקפו את ישראל ב-5 ביוני 1967. המלחמה נסתיימה בנצחון ישראל ובשליטתה על חצי האי סיני, רמת-הגולן, רצועת עזה, יהודה ושומרון ("הגדה המערבית"), והעיר העתיקה של ירושלים. החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242, שנתקבלה בעקבות מלחמת ששת הימים (22 בנובמבר 1967) נועדה לקבוע את הקווים המנחים להשגת "הסדר מוסכם בדרכי שלום", עליו תבוא הסכמת "המדינות הנוגעות בדבר". בהתאם לכך קבעה ההחלטה: קיום עקרונות המגילה [מגילת האו"ם] מחייב השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון, שיושתת על ... פינוי כוחות מזוינים ישראליים משטחים [ודוק! משטחים נאמר, לא מהשטחים - ט"א] שנתפסו במסגרת הסכסוך האחרון, [ועל] ביטול כל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות. החלטת מועצת הביטחון 338 שנתקבלה בעת מלחמת יום הכיפורים (23 באוקטובר 1973), שבָּה מצרים וסוריה תקפו את ישראל ללא שום התגרות מצד ישראל, קוראת לביצוע החלטה 242 מ-1967, ודורשת כי "מיד, ובעת ובעונה אחת עם הפסקת האש, יחל משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מתאימה, במגמה לכונן שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון". על-פי הסכם השלום עם מצרים ("הסכמי קמפ דייוויד") קיבלה מצרים את הריבונות בחצי האי סיני, וגבול בינלאומי נקבע בין מצרים לישראל. בהסכם השלום עם ירדן נקבע הגבול הבינלאומי ביניהן. רצועת עזה היתה חלק משטח המנדט הבריטי עד 1948. הרצועה נוהלה בידי מצרים מ- 1948 עד 1967, ועל-ידי ישראל מ- 1967 עד 1994, שנה בה הועברו סמכויות רחבות - אזרחיות וגם ביטחוניות - על מרבית שטחה, לרשות הפלשתינית. מצרים מעולם לא תבעה לעצמה ריבונות על רצועת עזה. יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") היו גם כן חלק משטח המנדט הבריטי. ירדן תפסה שטח זה ב-1948 ואף התיימרה לספח אותו ב-1950. סיפוח זה לא הוכר במשפט הבינלאומי. רק בריטניה (שהסתייגה מסיפוח מזרח-ירושלים) ופקיסטן, הכירו בניסיון הסיפוח, אשר אף מדינות ערב התנגדו לו בחריפות⁴. ב-1988 הצהיר המלך חוסיין כי ירדן ניתקה את קשריה המשפטיים והמנהליים עם הגדה המערבית. ישראל לא סיפחה רשמית את יהודה ושומרון, למעֵט מזרח-ירושלים. הסיפוח של מזרח-ירושלים לא הוכר במשפט הבינלאומי. רמת הגולן היתה שטח סורי עד 1967, אף כי גם כאן לא נקבע גבול בינלאומי עם מדינת ישראל. סיפוח הגולן על-ידי ישראל לא הוכר במשפט הבינלאומי. לאור הדברים האלה, על ישראל ועל אלה משכנותיה עִמן טרם נכרתו הסכמי שלום, לקבוע את הגבולות הבינלאומיים ביניהן. ב-1993 חתם אש"ף על הצהרת עקרונות בה נקבע כי החלטות 242 ו- 338 תשמשנה בסיס למשא ומתן עם ישראל. החלטות אלה אינן מחייבות את הקמתה של מדינה ערבית נפרדת ביהודה, שומרון ורצועת עזה. גם הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לאש"ף לא קבעו דבר בשאלת הריבונות על שטחים אלה.

ב. התביעה הערבית לזכות "שיבה" לישראל שבתחומי הקו הירוק

כתוצאה ממלחמת השחרור ישראל קלטה כ-600,000 יהודים מכל ארצות ערב, ומספר דומה של ערבים עזב את שטח ישראל שבתוך הקו הירוק. מלחמות בכל הזמנים הניבו פליטים וחילופי אוכלוסין, ולא היה בכך כל חידוש. ואולם ההיבט החדשני בסכסוך ישראל-ערב מצוי בסירובן המוחלט של מדינות ערב לקלוט ולשלב את הפליטים שלהן, על אף שטחיהן העצומים ומשאבי הנפט העשירים שלהן. ישראל, מצדה, קלטה את הפליטים היהודים מבלי שתקבל פיצוי על הרכוש שנאלצו להותיר במדינות ערב, ובלי כל סיוע מארגונים בינלאומיים. אילו היו מדינות ערב משתמשות רק ברכוש היהודי שנשאר בהן, הן היו מסוגלות לפתור ללא שום קושי את בעיית הפליטים הערביים אשר הן עצמן, על-פי הכרזותיהן, רואות בהם אחים. אכן, אין בהיסטוריה דוגמה נוספת לבעיית פליטים שהונצחה במשך שנים כה רבות, שכן במהלך העניינים הרגיל קלטה כל מדינה את הפליטים אשר להם שורשים אתניים משותפים עם אלה של אזרחיה. החלטת מועצת הביטחון 242 איננה מאזכרת את הפלשתינים. אין זו השמטה מקרית! ההחלטה מכריזה על הצורך "להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים" מתוך הכרה כי לכל צד היו פליטים. אכן, כאשר באים לדון בהסדר מוסכם וצודק שיביא קץ לסכסוך, אי אפשר להתעלם מכך, שבעקבות מלחמת השחרור היו גם פליטים יהודיים וגם ערביים. בשנים האחרונות אנו שומעים לעתים קרובות את הטענה כי הפלשתינים הם עם נפרד, ומשום כך לא אירע שום חילוף של אוכלוסין בעקבות מלחמת השחרור. ואולם, אין שפה "פלשתינית" ואין תרבות "פלשתינית" ייחודית. הפלשתינים הם ערבים, שלא ניתן להפריד בינם לבין הירדנים, הסורים, הלבנונים, העירקים, וכו'. הצהרתו של מר חוסייני, נציג הוועדה הערבית העליונה, לפני הוועדה המיוחדת של האו"ם שדנה בשאלת ארץ ישראל, מבהירה נקודה זו באופן הברור ביותר⁵: "שיקול נוסף בעל חשיבות עליונה לעולם הערבי הוא זה של אחידות גזעית. הערבים חיו בשטח רחב-ידיים המתפרש מהים התיכון ועד לאוקיינוס ההודי, דיברו שפה אחת, והיו להם היסטוריה, מסורת ושאיפות משותפות. אחדותם היתה יסוד מוצק לשלום באחד האזורים המרכזיים והרגישים בעולם. משום כך, היה זה בלתי-הגיוני שהאומות המאוחדות תאפשרנה הקמת גוף זר בתוך אותה אחידות מושרשת, מעשה העלול ליצור בלקן חדש". לפני 1967 הפלשתינים שגרו בגדה המערבית לא דרשו כלל זכות נפרדת להגדרה עצמית.

ללא קשר לטיעונים המשפטיים דלעיל ולתוקפן המפוקפק של הדרישות הערביות, האוכלוסייה היהודית בישראל שאפה מאז הקמת המדינה ליחסי שלום עם שכניה הערביים. מאז 1947, מנהיגים ישראליים, בזה אחר זה, הסכימו לתוכניות שתבאנה שלום. בישראל קיים מחנה שלום גדול. ראש הממשלה מנחם בגין ויתר על כל חצי האי סיני שישראל תפסה במלחמת ששת הימים, כדי להגיע להסכם שלום עם מצרים, שביסודו עמדה ההצהרה "לא עוד מלחמה. לא עוד שפיכות דמים." עם חתימת הצהרת העקרונות עם אש"ף, הצהיר ראש הממשלה יצחק רבין על מדשאת הבית הלבן "די לנו בדם ודמעות. די". ילדי ישראל חונכו להבין את נקודת מבטם של הערבים, מטלה שקשה לראות עם אחר קובע כמוֹתה לעצמו בעת סכסוך. ראש הממשלה אהוד ברק ניסה להרחיק לכת עוד יותר, כדי להשיג שלום-אמת על-ידי חלוקת ירושלים וּויתור על הר-הבית, לבו ומשאת נפשו של העם היהודי לדורותיו. ואולם בעוד עם ישראל הפגין בהמוניו את כמיהתו לשלום, התפישה הערבית-פלשתינית של מה שכונה "תהליך השלום" היתה שונה בתכלית. אכן, המונח עצמו "תהליך השלום" יש בו סתירה פנימית, אלא אם כן יתמלאו, לכל הפחות, התנאים היסודיים המפורטים להלן: כבוד הדדי בין הצדדים; נטישת דרך האלימות על-ידי הרשות הפלשתינית והוצאתה אל מחוץ לחוק; חינוך לשלום והפסקת ההסתה; הצורך בממשל פלשתינאי שיש בו שקיפות ובקרה.

א. כבוד הדדי בין הצדדים

מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את "החלטת החלוקה", הצהיר נציג לבנון שׂאול מאליכּ: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". על כך השיב לו בו במקום נציג ישראל, אבא אבן: "אם תוסיפו לומר זאת במשך אלפיים שנים אנו נתחיל להאמין בכך⁶." שום הסכם אינו יכול להביא שלום-אמת בהעדר כבוד לצרכים החיוניים של הצד האחר. עניין מעמדה של ירושלים ייטיב להדגים זאת. שורשיו של עם ישראל בירושלים מגיעים לימי אברהם אבינו. יהודים לדורותיהם העלו את ירושלים על ראש שמחתם והם מפנים אליה את פניהם בתפילותיהם, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז, 5-6). עבור מוסלמים, לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים פחותה בהרבה. בעוד מֶכה ומֶדינה נזכרות בקוראן פעמים רבות, ירושלים איננה נזכרת בו כלל. אף בזמן שמוסלמים שלטו בירושלים, הם מעולם לא עשו אותה עיר בירתם. בעת שירושלים נשלטה על-ידי ירדן, מ- 1948 עד 1967, שום מנהיג ערבי זר לא בא להתפלל במסגד אל-אקצה על הר- הבית. הדרישה הערבית לשליטה מלאה בירושלים ובהר-הבית איננה יכולה להתפרש אלא כדרישה להשפיל את האויב הציוני, בשום אופן לא כאבן בבניין אמון לקראת שלום-אמת. מקומות קדושים שישראל מסרה לרשות הפלשתינית, דוגמת קבר יוסף ובית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו, נבזזו והועלו באש. הם אינם עוד נגישים ליהודים. ראשי הפלשתינים הצהירו בגלוי שכף רגלו של יהודי לא תדרוך עוד בקבר יוסף. ואכן, יהודי שביקש לבקר את המקום נרצח באכזריות, ומטיילים בקבוצה אשר "נחשדה" בהתקרבות יתר על המידה לקבר (ובה נשים וילדים), נורו ונפצעו ואחד מהם נהרג⁷.

ב. נטישת דרך האלימות על-ידי הרשות הפלשתינית והוצאתה אל מחוץ לחוק

היו"ר יאסר ערפאת, שקיבל פרס נובל לשלום עבור עצם הסכמתו לחתום על הסכמי אוסלו, לא זנח את האלימות אף ליום אחד. עם שובו מחתימת ההסכמים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, נראה היו"ר ערפאת על מסכי הטלוויזיה של תושבי ישראל בלבוש צבאי מלא, מנצח על אנשיו בעזה כשהם נשבעים וקלצ'ניקובים בידיהם "בדם ואש נפדה אותך, פלשתין". מכאן המשיך ערפאת ליוהנסבורג, שם נשא נאום במסגד, ובו השווה את ההסכם שחתם זה עתה להסכם אל-חודיבה אשר עשה הנביא מוחמד עם אויביו בני מכה, כאשר אֵלֶה חזקו ממנו. ברגע שהיה חזק דיו להתגבר עליהם, ביטל את ההסכם באופן חד-צדדי, כבש את העיר והרג רבים מהתושבים שהיו צד להסכם. ערפאת גם ניצל את ההזדמנות לקרוא לג'יהאד. אלה לא היו בשום אופן דברים בעלמא. רציחות של אזרחים ישראלים תמימים בדרכים קשות ואכזריות, בהתקפות מתוכננות היטב, היו חלק בלתי-נפרד של "תהליך השלום" מאז לידתו. רשתות הטלוויזיה בכל העולם שידרו אין ספור מראות של אוטובוסים ישראליים מתפוצצים על יושביהם. ה"משטרה" הפלשתינית (למעשה, צבאו הסדיר של ערפאת) שהוקמה על-פי הסכמי אוסלו, לא השתמשה ברובים בהם ציידה אותה ממשלת ישראל למטרה שלשמה הם ניתנו לה, דהיינו למגר את כוחם של הארגונים הערביים ה"מתנגדים לשלום", אלא הפנתה אותם נגד צה"ל ונגד אזרחי ישראל. ה"שוטרים" הפלשתינים רצחו ללא היסוס חיילים ישראלים עִמם שרתו בפטרולים משותפים שנועדו, על-פי הסכמי הביניים, להגן כביכול על "תהליך השלום" מפני אויבי השלום. "תהליך השלום" לוּוה בפלשתינים המשתמשים בנשקם נגד אמבולנסים, נגד הסעות של תלמידים ומורים לבתי-ספר, בפלשתינים הבאים עם חגורות נפץ, מכוניות תופת ומטעני צינור מלאים מסמרים ושאר חומרי בניין שמקומם לא יכירם בגוף האדם, כדי לגרום נזקים איומים ונוראים לקורבנותיהם היוצאים לערוך קניות או לבלות בירושלים, חיפה, תל-אביב, חדרה, נתניה ובשאר ערי ישראל, זאת בנוסף לפיגועי ירי מן המארב בכבישי הארץ, ומעשי לינץ' באזרחים תמימים שנזדמנו לידיהם או פותו להגיע למקומות שמהם נקל להימלט לשטחים שבשליטת הרשות. אזרחי ישראל הלומים מהיקף האלימות ועוצמת השנאה שמגלים כלפיהם שותפיהם לדרך ה"שלום". ב-12 באוקטובר 2000 השתתפו שוטרי המשטרה הפלשתינית בלינץ' שנעשה בשני חיילי מילואים אשר תעו בדרכם ונכנסו לרמאללה, עיר בשליטתה המלאה של הרשות הפלשתינית. מעשי הלינץ' צולמו על-ידי עיתונאי איטלקי והתמונות המזוויעות שודרו ברחבי העולם. מאז דחה ערפאת את הצעתו של ברק, נרצחו בידי ערבים למעלה מ- 420 אזרחים ישראלים, בהם ילדים ובני-נוער רבים, זקנים, גברים ונשים, בפיגועים מכל המינים שניתן להעלות על הדעת. אלפים נשארו נכים פיזית ונפשית לצמיתות. למרבה המזל, התקפות רבות מאוד סוכלו בהצלחה על-ידי הצבא, המשטרה, משמר הגבול, וגם על-ידי אזרחים שגילו תושייה ואומץ. סבלם של הפלשתינים, ובמיוחד מות ילדיהם שהם עצמם שלחו לחזית, גרם ייסורי נפש ועורר שאלות קשות בקרב הציבור היהודי. ואולם מהצד הפלשתינאי, ערפאת בקושי השמיע מילת גינוי באנגלית לגבי ההתקפות על אזרחי ישראל. גם באותם מקרים בודדים שטרח לגנות, כל מה שניתן לשמוע היה "אני לגמרי נגד זה", מבלי שיבאר למה בדיוק הוא מתנגד, ומבלי שישמיע מילות צער על מותם של אנשים תמימים. ובערבית - אף לא מילת גינוי אחת. נציג רשת הטלוויזיה האיטלקית הרשמית בישראל ובשטחים שבשליטת הרשות, פרסם התנצלות בעמוד הראשי של העיתון הפלשתינאי אל-חיאת אל-ג'דידה, אשר בו טען כי הלינץ' ברמאללה צולם על-ידי "רשת טלוויזיה פרטית מתחרה ולא על-ידי רשת הטלוויזיה הרשמית". הטלוויזיה הרשמית לא היתה מעורבת בשום אופן בצילום האירוע "בשל העובדה שהיא מצייתת לסדרי העבודה הנכונים של התקשורת עם הרשות הפלשתינית, ואנו מבצעים את העבודה בנאמנות⁸".

ג. חינוך לשלום והפסקת ההסתה

המלים הנאצלות ביותר המשמשות בהסכמי שלום לא ישיגו מאומה, אם הציבור, ובייחוד הדור הצעיר, לא יחונך לשלום וליחס כבוד לאויב מתמול שלשום. ואכן, בהסכמי הביניים התחייבו הצדדים לטפח הבנה הדדית, להימנע מהסתה ולמנוע הסתה על-ידי ארגונים, קבוצות, או יחידים שבתחומי סמכות השיפוט. מרכז המעקב אחר השלום (Peace Monitoring Center, PMC) שבראשו עומד פרופ' איתמר מרכוס, בחן בקפידה נושא זה בשנים האחרונות, ופרסם שורה של מחקרים העוסקים בשידורי טלוויזיה, ספרי לימוד ומחנות קיץ שארגנה הרשות הפלשתינית לילדים ונוער. מחקרים אלה צריכים לעורר חרדה בקרב כל תומכי השלום. ראשית, ישנה הכחשה מוחלטת של זכותה של ישראל להתקיים. ישראל אינה מופיעה אפילו על מפה אחת באיזה ספר לימוד שהוא, ישן או חדש. במקומה מופיעה "פלשתין". רשות השידור של הרשות הפלשתינית לא חדלה כלל לשדר ולפרסם הסתה ארסית⁹. הספרים והתוכניות מציגים את העם היהודי בכללותו, בעבר ובהווה, כמקור כל רוע. הדיבה האנטישמית הקלאסית, המאשימה את כל היהודים במותו של ישו, משמשת לליבוי שנאה. ילדים מתבקשים להסביר באופן מעוות ושקרי מדוע יהודים נרדפו באירופה ומדוע הם שנואים בכל מקום. אף כי היה זה אזרח אוסטרלי, לא-יהודי, שהצית את מסגד אל-אקצה ב-1969, הרשות הפלשתינית מציינת בספרי הלימוד שרבנים ופקידים בכירים ישראלים הם שהכינו פשע זה והאוסטרלי התמים רוהאן רק הוסת לבצע את ההצתה, מבלי שיבין כלל מה הוא עושה. הרשות הפלשתינית מארגנת מחנות קיץ לנערים ונערות בני 12-16. שם מאמנים אותם לשאת נשק ומסיתים אותם לפגוע בישראלים. האימונים כוללים אף תרגול לקראת שיסוף גרונם של ישראלים¹⁰. המחקרים מצטטים את חברת המועצה המחוקקת הפלשתינית, ג'מילה זידאם, מסבירה: "מחנות אלה הם המימוש של זכותנו לציין את ה"טרגדיה" [הקמתה של ישראל] לאור זכותנו לשוב [לאדמה בישראל] ... מטרת מחנות אלה להדגיש את נחישותנו להמשיך בדרכם של קדושינו הנופלים¹¹". גרוע מכל הוא השימוש הציני שנעשה בילדים בלוחמה פעילה. במקום להגן על ילדים, כפי שעושים הישראלים, ערפאת ואנשיו ממקמים אותם בחזית ומעודדים אותם להשליך אבנים וליצור מגן חי, אשר מאחוריו מבוגרים מחזיקי רובים יורים בעמדות ישראליות. בשידורי הרדיו והטלוויזיה משבחים את הג'יהאד. ילדים לומדים שזו מידה טובה להיות שאהיד, המתאבד תוך כדי רצח יהודים, אנשים, נשים וטף ללא אבחנה. העיתונים מביאים את סיפוריהם של שאהידים צעירים אשר, על-פי הדיווחים, נענו לקריאתו של אללה ומתו מות קדושים, לוֹ ייחלו כדי לסלול את הדרך לשחרור מסגד אל-אקצה ופלשתין המחוללים. אפילו תלמידי כיתה ב' (גיל 7-8) נשלחים להשתתף בהפגנות ומתחנכים להיות שאהידים. נציין שהפרוטוקולים לאמנת ז'נבה מ- 1949 קובעים את גיל 15 כגיל המינימום שמתחתיו אין לגייס ילדים לפעילות בכוחות מזוינים. סעיף 38 לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד קובע כי "המדינות החברות ... תנקוטנה בכל האמצעים האפשריים להבטיח שבני-אדם מתחת לגיל 15 לא ייטלו חלק פעיל בפעילות עוינת".

ד. הצורך בממשל פלשתינאי שיש בו שקיפות ובקרה

סגנון הממשל של ערפאת מאופיין בחוסר שקיפות ובהעדר בקרה. במאי 1997 הגישה ועדת התקציב של המועצה המחוקקת הפלשתינית דו"ח, שלפיו כספים ממדינות תורמות תועלו לחשבונות אישיים של שרים ופקידים ברשות¹². רמת החיים של פלשתינים מן השורה, לעומת זאת, התדרדרה במידה משמעותית מאז עלייתו של ערפאת לשלטון, וזאת למרות 2.5 מיליארד דולר שניתנו לרשות הפלשתינית עד יוני 1998 על-ידי המדינות התורמות (בעיקר מדינות האיחוד האירופי, ארה"ב ויפן). השחיתות ברשות הפלשתינית חמסה את הכספים¹³. תהליך השלום היה אמור להניב פירות שלום לאוכלוסייה הערבית ביש"ע. כדי לסייע ביצירת רווחה כלכלית, סוכם בהסכמי אוסלו איחוד מכסים עם ישראל¹⁴. מטרות איחוד המכסים סוכלו מלכתחילה. במקום לעודד יצירתו של שוק מתפקד ופורח, הקימה הרשות הפלשתינית למעלה מ-100 סוכנויות יבוא בלעדיות, או מונופולים, שנשלטו על-ידי אנשים בעלי קשרים הדוקים עם ערפאת, חלקם בו-זמנית נושאי תפקידים ברשות. אנשי עסקים עצמאיים איבדו נתח נכבד מהשוק הפלשתינאי שהיה להם בעבר. למונופולים שבשליטת הרשות הפלשתינית היו רווחים נאים. ואולם נראה כי רווחים אלה שימשו להעברת הכנסות מהאוכלוסייה הענייה למעמד כלכלי חדש, שהשתמש בכסף כדי לשלם לביורוקרטיה המשרתת אותו ולהעשיר את עצמו. על-פי דו"ח קרן המטבע העולמית (פברואר 1997), התחייבה הרשות הפלשתינית לפרק את המונופולים המופקדים על היבוא עד סוף 1998, ולעודד השקעה של המגזר הפרטי באמצעות חיזוק המגזר הפיננסי. הרשות הפלשתינית גם התחייבה, על-פי אותו דו"ח, להעביר את כל ההכנסות וההוצאות, ובכללן הכנסות הנובעות מפעילותה המסחרית (במיוחד אלה הנובעות מהמונופולים) לפיקוחו של משרד האוצר של הרשות הפלשתינית, עד 1 במרס 1997. דבר זה לא קרה עד עתה. על-פי אותו דו"ח, כרבע מהכנסות הרשות מתועלות לחשבונות שמחוץ לשליטת משרד האוצר.

תנאי מוקדם לפיקוח ובקרה על מערכת שלטונית הוא ששיטת המשפט תגן על זכויות הפרט ותכפיף את הרשויות לביקורת גלויה. הקהילייה האירופית דרשה בהסכמי אירופה, שכרתה עם מדינות מרכז ומזרח אירופה, שמדינות אלה תתחייבנה לכבד את זכויות הפרט. אפילו ההסכם האירופי-ים-תיכוני עם ישראל, וההסכם עם הרשות הפלשתינית, היוצרים שילוב כלכלי חלש בהרבה מזה הכרוך באיחוד מכסים, כוללים הוראה (סעיף 2), לפיה "יחסים בין הצדדים, וכן כל הוראות ההסכם עצמו, יתבססו על כבוד לזכויות האדם ועקרונות דמוקרטיים [כפי שאלה נקבעו בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם - על-פי ההסכם בין הקהילייה לאש"ף], המנחים את המדיניות הפנימית והבינלאומית שלהם ומהווים מרכיב חיוני של הסכם זה". בהסכם הביניים, קיבלו על עצמן ישראל והרשות הפלשתינית "להפעיל את כוחותיהן ואחריותן על-פי הסכם זה תוך התחשבות ראויה בנורמות בינלאומיות מקובלות ועקרונות זכויות אדם ושלטון החוק" (סעיף XIV). הרשות הפלשתינית הביאה להתדרדרות קשה בעניין זה. Human Rights Watch ו-Amnesty International מתחו ביקורת קשה על גישתה של הרשות לעניין זכויות האדם. פעילי זכויות אדם ועיתונאים נעצרו בשל ביקורת שמתחו על הרשות הפלשתינית. ד"ר איאד אל-סראג', נציב זכויות האדם, ובאסם עיד, ראש קבוצת הפיקוח הפלשתינית על זכויות אדם, נעצרו והוזהרו שיחדלו מפעילותם. דאוד כותאב, עיתונאי ושדרן פלשתינאי ידוע, שב-1996 היה חתן הפרס הבינלאומי לחופש העיתונות של האגודה להגנת העיתונאים, נעצר משום ששידר את ישיבות המועצה המחוקקת הפלשתינית. קבוצת הפיקוח על זכויות היסוד של הפלשתינים האשימה את כוחות הביטחון של ערפאת בעינוי שיטתי של עצירים והטלת מומים בהם¹⁵. כמן-כן נטען, שראש מנגנון הביטחון המסכל הפעיל צנזורה על העיתון אל-קודס על-ידי יצירת קשר יום-יומי עם עורך העיתון, שחויב לבקש אישור לכל מאמר שיש בו ביקורת על הרשות הפלשתינית. הוצאות פומביות להורג שערכה הרשות לאנשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל (השותפה ל"תהליך השלום", כזכור), ואשר צולמו והוקרנו על-ידי רשתות טלוויזיה ברחבי העולם, היוו תזכורת כואבת לסוג הצדק שניתן לקבל ברשות הפלשתינית. היה זה אפילו עצוב יותר לראות את בסאם עיד על מרקעי הטלוויזיה טוען שכל הפלשתינים תומכים בהוצאות להורג. לאמיתו של דבר, ישראל גונתה לא אחת על-ידי אותם ארגונים בינלאומיים על התוקפנות שביציאה למלחמה, על הרס בתי אזרחים תמימים, על הפעלת כוח יתר על המידה, על מאסר אנשים ללא משפט, על הפצצת מטרות אזרחיות, ועל שורה ארוכה של הפרות המשפט הבינלאומי. עם זאת, בצדק כתב אלן דרשוביץ, פרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת הרווארד: "במתן יחס זהה ו'מאוזן' לישראל ולאויביה, העולם נכשל בהכרת האבחנה החשובה בין דמוקרטיה לא-מושלמת לבין דיקטטורות מושלמות"¹⁶. מערכת המשפט הישראלית העצמאית יישמה את המשפט הישראלי (לרבות כלליו בדבר הליך משפטי נאות, דיני ראיות מוקפדים, ביקורת שיפוטית על-ידי ערכאת ערעור, ולפעמים אף דיון נוסף בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון) לגבי טרוריסטים פלשתינים, בדומה לזכויות המוקנות לישראלים הנאשמים בביצוע פשעים חמורים. בפסק דין שהוא ציון דרך בנושא זה, הוציא בית המשפט אל מחוץ לחוק הפעלת מה שכונה "לחץ פיזי מתון על חשודים במעשי טרור בעת חקירתם" על-ידי השב"כ¹⁷. בית המשפט, אשר בפניו הוצגו נתונים קשים על מספרי ההרוגים והפצועים עקב פעולות טרור ערבי, ציין כי הוא מודע לכך שההחלטה תכביד על יכולתו של השב"כ לטפל בטרוריסטים ובטרור. בכל זאת, השופטים סברו שעליהם לפעול על-פי מצפונם הטהור ביותר כאשר הם פוסקים את דינם. חוקרי שב"כ אינם יכולים לקבל אישור מראש לעינוי עצירים. אם בדיעבד יובאו לדין פלילי באשמת עינוי עצירים, יוכלו להסתמך על הגנת "צורך" רק באותם מקרים בהם נשקפת סכנה ברורה ומיידית ואמצעים אלה "חיוניים באופן מיידי" להגנת חיי אדם. אף כי בפועל כל חברה אנושית מענָה טרוריסטים שנתפסו כדי למנוע "פצצת זמן" מלהתפוצץ, ישראל סייגה את השימוש בסמכויות אלה באופן חמור ביותר. בישראל קיימת עיתונות חופשית, הכַּתבים חופשיים לכסות כל נושא, ואינם מהססים לדווח בכל עת על כל הפרה של זכויות יסוד שהם מבחינים בה. העיתונאים הפועלים בתחום זה זוכים להערכת הציבור, שכן ישראלים מבינים שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. קשה לדמוקרטיה להתמודד עם טרור, ובה-בעת גם לשמור את שלטון החוק. עם זאת, ישראל התפשרה על שלטון החוק במידה פחותה מדמוקרטיות אחרות שהועמדו בסיכונים פחותים בהרבה. אם וכאשר הרשות הפלשתינית תשפר במידה ניכרת את כיבוד זכויות האדם בתחום סמכות השיפוט שלה, יהיה שוב יסוד לתקווה לשלום במזרח התיכון.

"שלום האמיצים" הוא ביטוי חלול. יוצרו, שזכה בפרס נובל לשלום, היו"ר ערפאת, הרג את "תהליך השלום" במו ידיו; "תהליך השלום" לא מת "מוות טבעי". החייאתו מחדש מחייבת שינוי יסודי בהנהגה הפלשתינית, כמו גם רפורמה מעמיקה בתשתית המשפטית הפנימית. רק כאשר ההנהגה תיצור את המסגרת המשפטית שבה יכובדו במלואם הצרכים וזכויות היסוד של הפלשתינים, ייכון שלום. אכן, עמנואל קאנט ראה נכוחה את הקשר בין שלטון החוק שחייב להתקיים בתוך מדינה, לבין יחסי שלום בין מדינות. קאנט צפה שלום נצחי רק כאשר האנשים עצמם, ולא רק מנהיגיהם הלא-נבחרים, הם שיחליטו על יציאה למלחמה¹⁸: "המשטר הרפובליקני מסוגל גם להביא ... שלום נצחי, ואלו הם הנימוקים: כשנחוצה הסכמתם של אזרחי המדינה (שהרי במשטר כזה אי אפשר אחרת) כדי להחליט אם להלחם או לא, אז אין דבר טבעי מזה שאלה ישקלו את כל הפורענויות לפני שהם מתחייבים למשחק רע שכזה (בין אלה ניתן למנות את ההליכה למלחמה עצמה, את תשלום ההוצאות הכרוכות במלחמה ממקורות עצמיים, את הצורך לתקן בקשיים מרובים את ההרס שמביאה המלחמה, ולבסוף - הרעה האחרונה שתעשה את השלום עצמו עדיף, אי היכולת - בשל מלחמות חדשות וקבועות - לשאת בנטל החובות). לעומת כן, במקום שהנתין איננו אזרח והמשטר איננו רפובליקני, אין דבר בעולם שהוא קל מלהכריז מלחמה. כאן השליט אינו כאחד האזרחים, אלא בעלי המדינה, והמלחמה איננה משפיעה על שולחנו, צֵידו, ארמנות תענוגותיו שלו, משתאותיו וכיו"ב. משום כך, הוא יכול להחליט על יציאה למלחמה מטעמים נעדרי כל משמעות, כאילו היתה המלחמה מעין מסיבת שעשועים, והוא יכול בעליצות להשאיר את הצדקתה (המתחייבת מתוך הגינות) לאנשי הסגל הדיפלומטי, שהם תמיד מוכנים לתרגילים כאלה". תקוותנו שהשאיפה לקיים מדינת ישראל משגשגת, החיה בשלום עם מדינות ערב השוכנות סביב לה, תתגשם "במהרה בימינו אמן!"

1 הנתונים לקוחים מאתר הרשות הלאומית הפלשתינית <www.palestinehistory/com/reftoday.htm> 2 על ההתפתחות ההיסטורית של המונח "פלשתינה" כמלה נרדפת ל"ארץ הקודש", או "ארץ ישראל", ראה: יהושע פורת ויעקב שביט (עורכים), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: המדינה והבית הלאומי (1917-1947) כרך תשיעי, עמ' 263 ואילך. 3 P. Malanczuk, “Israel: Status, Territory and Occupied Territories”, in Encyclopedia of Public International Law, vol. 12, p.149 (1990). 4 Y.Z. Blum, “The Missing Reversioner: Reflections on the Status of Judea and Samaria”, Israel Law Review 3 (1968) pp. 279, 288. 5 GA Ord Res, 2nd Session, 1947, Ad hoc Committee on the Palestine Question, pp. 5-11, brought by Lapidoth and Hirsch (eds.), The Jerusalem Question and its Resolution: Selected Documents (Dordrecht 1994) p. 13. 6 המחברת אימתה את הדברים עם מר אבא אבן. 7 דו"ח ממשלת ישראל בדבר הפרות של הרשות הפלשתינית/ אש"ף שפורסם ב-21 בנובמבר 2000: <www.imra.org.il/whitepaper1.htm> 8 ראו את הדיווח של אריאל וייס, עיתון הארץ מיום 19 באוקטובר 2000. 9 השווה את המחקרים של איתמר מרכוס, ראש מרכז המעקב על השפעת השלום (PMC), דו"ח מיוחד 30 (מיום 11 בספטמבר 2000). ניתן לראות כמה מהמחקרים ב-<www.edume.org> 10 דו"ח על מחנות הקיץ הוכן על-ידי הילרי אנדרסן ושודר ב-BBC World. 11 הדברים פורסמו בעיתון היומי אל-חיאת אל-ג'דידה והובאו בדו"ח המיוחד 3 של PMC. 12 ראו גם: Edward W. Said, “Are There No Limits to Corruption?” in: The End of the Peace Process: Oslo and After (New York 2000), p.177. 13 Barry Rubin, "Arab State Support to the Palestinian Authority: Unfulfilled Expectations”, The Washington Institute for Near East Policy, Working Paper 181 www.washingtoninstitute.org›;>; דן שיפטן, כורח ההפרדה: ישראל והישות הפלשתינית (תל- אביב 1999) עמ' 93 ואילך. 14 טליה איינהורן, "איחוד המכסים בין ישראל לרשות הפלשתינית: הכללים הנדרשים במשפט הסחר הבינלאומי ובמשפט הפנימי", מחקרי משפט י"ד (תשנ"ח - 1998) 439; ראו גם את עדותה של המחברת בפני הוועדה הכלכלית המשותפת של הקונגרס האמריקאי, 21 באוקטובר 1997: Talia Einhorn, “The Customs Union between Israel and the Palestinian Authority: A Critical Analysis”, in: Arieh Stav (ed.), Israel at the Crossroads: The Economic Aspects of the Peace Process (Ariel Center for Policy Research 1997) p. 65; <www.house.gov/jec/hearings/israel/einhorn.htm> 15 > Palestinian Human Rights Monitor (1997) www.phrmg.org< ראו במיוחד את הדו"חות השנתיים מ- 1997, 1998, ו-1999, "מוות במעצר" (דו"ח 5 מ- 1997) ו"עינויים: שלטון ללא מצרים" (דו"ח 6 מ- 1998). 16 Alan Dershowitz, "Israel: the Jew Among Nations", in: Israel Among the Nations: International and Comparative Perspectives on Israel’s 50th Anniversary (Kellermann, Siehr and Einhorn [eds.]) (The Hague 1998) pp. 129, 132. 17 החלטה בדבר החוקיות של שיטות החקירה של השב"כ (בג"ץ 5100/94), נתפרסמה ב- ILM (International Legal Materials), (1999) pp. 38 , 1471. 18 עמנואל קאנט, לשלום הנצחי (1795), הערת שוליים מספר 351 (התרגום מבוסס על תרגומו של יהודה יונוביץ' , ירושלים 1926). ________________________ המחברת טליה איינהורן היא פרופסור למשפטים; עמית מחקר בכיר במכון T.M.C ASSER למשפט בינלאומי פומבי ופרטי ומשפט אירופי, האג, הולנד. המאמר פורסם לראשונה באנגלית ב-European Journal of Law Reform (2001) ובעברית ב"נתיב" כתב-עת למחשבה מדינית. ט.א. פרסמה נייר עמדה: Mirage: Legal Perspectives, 2002 - The Arab-Israeli Peace נייר עמדה - "מרכז אריאל למחקרי מדיניות".