גודל האחריות יחסי לגודל המחיר של המועל או כושל באחריות שהופקדה בידו.
אתן כמה דוגמאות:
רופא שגורם למות פציאנט (זה קורה אך ככול שהרופא צובר ניסיון מקרים אלו צריכים להצטמצם) רופא משלם בהתאם לתפקידו למשל 0.5% משכרו ברוטו למשפחת האדם שבגלל רשלנותו נפטר. כשהוא הופך לרופא מומחה התעריף עולה למשל ל-2%. רישום התמותה יופיע בקורות החיים של הרופא.
מ"פ בצבא שאחראי למות חייל ישלם כל חייו 1% משכרו ברוטו למשפחת החייל. מג"ד התעריף יהיה 3% וכך הלאה. במקרה וכמה קצינים חברו לטעות כל אחד ישלם בנפרד.
שופט שגוזר גזר דין שגוי כבמקרה עיזאת נפסו (7.5 שנים בבית סוהר), "כנופיית" מע"צ ועמוס ברנס (8 שנים בבית סוהר) ישלם 10% משכרו ברוטו למורשע בטעות כל ימי חייו. שופט שמענה דין, למשל מושך משפט יותר משלשה חדשים ישלם לצד הלא ממשלתי 2% משכרו כל ימי חייו.
איש תקשורת שיפרסם ידיעה, שהוכחה כלא מדויקת ישלם 1% משכרו ברוטו לנשוא הידיעה. במידה והידיעה היא שקרית הוא ישלם 2% משכרו ברוטו.
שוטר או איש ביטחון אחר שגרם לאדם להיכנס לבית סוהר בעקבות בידוי ראיות סחיטת הודאה שקרית ישלם בנוסף למשפטו הרגיל - הפלילי 15% מהכנסתו ברוטו לאדם שאותו הפליל בזדון.
בשלשת הדוגמאות הראשונות יש אחריות על חיים או על חלק מהם (מאסר) אך ניתן להרחיב זאת גם עבור פציעה או כל נזק אחר. בארבע הדוגמאות הראשונות אין כוונת זדון אך יש רשלנות בדוגמה האחרונה יש כוונת זדון.
אנשים שנמצאים במוקדי אחריות יהיו הרבה יותר זהירים ולא ימהרו לסכן חיי אדם.
נשאלות מספר שאלות פרקטיות כמו מי יקבע את האשמה ומה תהיה המוטיבציה לקחת אחריות. אילו בהחלט נושאים שיש לדון בהם ולפתחם הן מהבחינה הפילוסופית והן מהבחינה המעשית. לשאלה הראשונה אולי כדאי להקים בית דין נוסף (ממילא יש לנו עודף גדול של עורכי דין אז אפשר לתת להם עבודה) והתעריפים יהיו ללא נסיבות מקלות וללא שיקול דעת ברגע שהוכחה במשפט אזרחי או פלילי אשמה התעריפון יופעל ממש כמו שלילת רישיון של מעורב בתאונת דרכים.
רופא רשלן היה תוך זמן קצר עושה הסבת מקצוע. קצין חסר אחריות היה פורש לגמלאות לפני שהוביל מאות חיילים אל מותם הוודאי. שוטר מושחת היה צריך לרעוב ללחם או לחילופין להתחיל לשדוד בנקים כי לממן את כישלונותיו, שופט רשלן היה צריך לחצות את הקווים (ולהיות עו"ד מן השורה) כדי לגמור את החודש.
אם הייתה שיטת התעריפון פועלת אז לעדנה ארבל מהפרקליטות, למזרחי מהמשטרה, לא היה מה לאכול ומרדכי קרמניצר (להלן פרופסור) - שופט צבאי וחיים כהן - שופט ברנס היו יורדים מנכסיהם. שופטי בית המשפט העליון שהחליטו להחזיר את 400 הרוצחים שרבין, זכרו לברכה, גירש היו מתאבדים או בורחים ומבקשים מקלט מדיני, אנשים אילו היו חייבים לשלם יותר מ-100% משכרם ואין דבר כזה.
שמעון פרס ובן-עמי (להלן פרופסור) יבדלו לחיים ארוכים ויוזמי הסכם אוסלו ושחרור מעל 1000 רוצחים ערבים, היו באותה קטגוריה. אז אולי במקום לתמוך ברשות הרצח הערבית בראש ערפת היו הכספים של משכורות פרס ועמותותיו השונות מופנים לנפגעים ומשפחות הנרצחים.
עיזאת נפסו היה מוכן לקבל אחוזים מהכנסת השופטים ששפטו אותו ומהכנסת יוסי גינוסר. עמוס ברנס היה בוודאי שמח לקבל משכרם של השוטרים שהפלילו אותו ומסדרת השופטים ערלי הלב ששפטו אותו.