אחרי שלושה משחקים בשתי סדרות הגמר האזוריות, יש שני אלמנטים מעניינים שעושים את ההבדל ולשם שינוי, לא מדובר ספציפית בקובי בראיינט ולברון ג'יימס. הם קשורים לעניין, כמובן, אבל זה לא רק הם. כדי ללכת עמוק בפלייאוף כיום, קבוצה חייבת "קלוזרים", מסיימי משחקים שייקחו אחריות ויקלעו בקלאץ', ופורוורד מודרני עם אוריינטציה הגנתית, רצוי יותר מאחד.
נתחיל עם האלמנט השני: דרישות המינימום הן גובה של 2.01 מ' (או בארה"ב 7"6), והמקסימום הוא סביב ה-2.08 מ' (או 10"6). הידיים צריכות להיות ארוכות, הרגליים יחסית זריזות ומשקל הגוף ממוצע לשחקן NBA כי המקלות, לאחרונה, קצת פחות יעילים. אם הפורוורד הזה גם מסוגל לקלוע שלשות כשהוא חופשי, אז המצב בכלל טוב. את הטרנד הזה התחיל טיישון פרינס ב- 2003 ו- 2004 כפורוורד ארוך שעצר באפקטיביות יחסית בימי הפלייאוף סקוררים כמו טרייסי מגריידי באורלנדו ובראיינט עוד בימיו המשותפים עם שאקיל אוניל בלוס אנג'לס. בשנים האחרונות זה הפך למצרך חובה: בבוסטון יוכלו לספר מצויין כמה תרם ג'יימס פוזי בגמר של העונה שעברה לעצירה של בראיינט בצד ההגנתי עם שלשות בונוס בהתקפה.
הלייקרס יעידו בביטחה שבלי טרבור אריזה הם בפיגור של 3:0 מול דנבר או במקרה הטוב 2:1. ובקליבלנד חסרים מאד פורוורד כזה שיחד עם לברון יעמוד מול הצמד הקטלני של אורלנדו, הידו טורקוגלו ורשארד לואיס, צמד שמהווה סיוט של מצ' אפים בגלל גובה של 2.08 מ' ומעלה עם יכולת כידרור ומסירה (טורקוגלו) וקליעה מצוינת בשיחרור מהיר מכל טווח (לואיס). קליבלנד בפיגור בסדרה אך ורק כי אין לה את האיש הנוסף שיצטרף לג'יימס בהגנה על שניהם במהלכים המכריעים.
האבולוציה של הגארד/פורוורד ההתקפי בשני העשורים האחרונים מובילה לאבולוציה דומה בהגנה. האבולוציה מתייחסת לכך שג'ורדן היה מכונת הנקודות המושלמת עם 1.98 מ', ודומים לו בנתונים הפיזיים היו בראיינט ווינס קרטר. מגריידי, עם ה- 2.03 מ' שלו, היה רוב שנותיו קצת דק, אבל ג'יימס הוא התוצר המייצג העכשווי של האבולוציה עם 2.03 מ' מלאי שרירים ומהירות (מי שלא מבין כמה הוא מהיר, שינסה לראות בשידור חוזר או בתקצירים את לברון רודף אחרי קורטני לי). את העתיד בפוזיציה הזו מייצג כנראה קווין דוראנט, השרוך מאוקלהומה סיטי, עם עוד שלושה סנטימטרים וסה"כ 2.06 מ'. כשהוא יוסיף קצת מסה, אי אפשר יהיה לגעת בו למרות שיש לא מעטים שחושבים שכבר כיום אין כמעט מי שיעצור אותו.
אפשר להוסיף לדיון שחקנים מיוחדים כמו דירק נוביצקי או אפילו למאר אודום, כגבוהים שעושים דברים של גארדים, אבל כל מי שניתן כאן כדוגמה לא שיחק "כמו גארד" אלא היה באמת גארד, או יותר נכון, "שחקן חוץ". כדי לעמוד מול שחקנים כאלה ובמיוחד במקרה בו לקבוצה יש שניים כאלה כמו אורלנדו, חייבים להגדיר מחדש גם את דרישות התפקיד לעמדה שהולכת והופכת למאד מגוונת: פאוור פורוורד. אנדרסון ורז'או, שחקן קלאסי בעמדה זו, פתאום לא יכול לשמור על אף אחד באורלנדו ומהווה בעיה. מבין ארבעת הגבוהים של הקאבס, הכי קרוב להיות מסוגל בכלל לרדוף אחרי לואיס הוא ג'ו סמית', וגם לו קשה.
רוב הדיבורים בגמר המזרח עד עכשיו היו על כך שלברון די לבד בהתקפה. זה נכון, אבל כל השנה המצב היה כזה עם הבדל אחד: ההגנה היתה הטובה בליגה. מול אורלנדו, בגלל השילוב של דווייט הווארד, שחוגג על אילגאוסקאס, עם צמד הפורוורדים המודרנים שלהם פלוס מייקל פיאטרוס שעולה מהספסל בכושר שיא, ההגנה של קליבלנד, הטובה בליגה עם ספיגה של 91.3 נק' למשחק בעונה הרגילה, סופגת מאורלנדו בממוצע 100.3 למשחק. כאן הבעיה המשמעותית שלה עד עכשיו.
הנקודה השניה החשובה בפלייאוף היא היכולת בקלאץ' של הכוכבים, השחקנים המשלימים וכמובן המאמנים. יכולת בקלאץ' מורכבת מעמידה בלחץ או במילים אחרות "ביצים שלא משקשקות" אבל גם קבלת החלטות נכונה. לפני הסדרה בין הלייקרס לדנבר היה נדמה שבחודש האחרון הנאגטס סגרו את כל פער הכישרון מהלייקרס אבל יהיו נחותים מבחינת הניסיון ברגעים הגדולים, בעיקר בגלל היכולות של בראיינט, מהמסיימים הטובים בתולדות המשחק. מסתבר שמבחינת כמות כלים וכישרון, הנאגטס אפילו עלו עד עכשיו על הלייקרס, אבל קבלת ההחלטות שלהם ויכולת הביצוע תחת לחץ קרסו בשני ההפסדים. קשה להסביר שתי הוצאות כדור מכריעות שנחטפו ע"י אריזה, קשה להסביר עבירה טכנית שנשרקה לחובתם בגלל טראש טוק של ג'יי אר סמית' אחרי שקלע שלשה קשה וגם כרמלו אנת'וני, באיזשהו מקום, חזר לסורו במשחק האחרון עם היעלמות פלייאוף שזכורה משנים קודמות, כולל בחירת זריקות בעייתית. מי שמכיר את מלו יודע שאין לו בעיה של עמידה בלחץ. הוא אוהב את הרגעים האלה עוד מימיו בסירקיוז, הוא מחייך למצלמות חיוך אמיתי, לא מזויף שנועד להראות שה"רגע קטן עליו" והוא אחד השחקנים שכל מאמן הכי היה רוצה את הכדור אצלו ביד להתקפה אחרונה.
אבל שני גורמים בדנבר התייחסו בראיונות תוך כדי משחק לבעיה של הנאגטס. מלו אמר בהפסקה: "נצטרך להיות חכמים בהמשך כדי לנצח" ואחר כך, בין הרבע השלישי לרביעי, מאמנו, ג'ורג' קארל, דיבר על חוסר החכמה במשחק של קבוצתו ברבע השלישי. הם לא טיפשים, שחקני דנבר, אבל לעיתים משחקים טיפש. אין דרך אחרת להגדיר את המסירה של קניון מרטין באאוט הקריטי לאנת'וני, לגובה ולאחור ועוד אחרי פסק זמן. בצד השני, הלייקרס, שמאד חסרים את יכולת ה"סגירה" של דרק פישר, נהנו מרגעים גדולים ברבע האחרון הצמוד של פאו גאסול, אריזה בשלשות וחטיפות וכמובן בראיינט שגם אם איבד כדור מכריע במשחק השני, אף פעם, כמעט, לא נתפוס אותו עושה שטות ברגעים מכריעים או מחטיא זריקה קלה מהשדה או מהקו. האם האלמנטים האלה ייקבעו את גורל העולות לגמר? אם כן, נראה את הלייקרס מול אורלנדו. אבל לא בטוח שג'יימס והצוות המסייע המושמץ שלו, וגם השופטים בתת מודע או כל מודע אחר, יסכימו לוותר על האפשרות של בראיינט מול לברון בגמר.