מיקום השגרירות האמריקנית, ספינת הדגל של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, הוא בין מסעדות ושאר מקומות זלילה, טחינה או לעיסה. לעומת זאת, בשגרירות לועסים וטוחנים אינפורמציה ואנשים. בארבע פינות המתחם מוקמו תאי שמירה, בצדם ובתוכם נמצאים זקיפים - שומרים מתואמים, גברים ממושמעים, "טרזנים" חטובים לבושי מדים כחולים כהים, אוזניות טמונות באוזניהם ומשקפיים טרנדיים מונחים על פניהם. זהו הגבר הישראלי בשירות אמריקני, קולוניה.
ישראלי צריך תמיד להוכיח, בעיקר לאחרים, כי הוא בלתי לחיץ ובלתי מתפשר, "סופרמן" בשירות האימפריה. כולם בוחנים את כולם, אין אדם שלא מצותת או מצולם, כך הודיעו סוכנויות המודיעין בארה"ב וג'ורג' אורוול ניבא זאת עוד בשנת 1949 בספרו "1984". מצלמות מתוחכמות סורקות מסביב ומעבירות את המידע הקולקטיבי החיצוני לבחינה פנימית. מערבלי מידע מעבדים את המזון האינפורמטיבי החיצוני והופכים אותו לדייסה ספקולטיבית פנימית.
למען השקיפות, המבנה הפתוח הפך למקדש אטום. לכבוד השוויון, המבנה העדין הפך לגס, נוקשה ומסתורי. למען השלווה משתמשים בעוצמה. בגין כל התרבויות ששוללות מלחמה נוצרה מלחמת תרבויות. הרגשת החופש הוגבלה והחופשה נכלאה.
בניגוד לטריטוריית השגרירות המקרינה קונפליקטים, קונטקסט קשה וכבד, דימויים וסמלים אלימים וטקסטורה שורטת - הים הוא גמיש, אוורירי ודינמי. גלי הים וכל הטבעי שבו אינם מצותתים ומצולמים לצורכי הגנה או שמירה, שירותי ביון לא עוקבים אחריו, אין מי שיגן עליו, שיאטום כל רע החודר לקרביו. לכן בפרקים מסוימים הוא שבוי בחסדי אחרים. הים והטבע שמסביבו נשארים מופקרים לטבע האדם.
אולי אם האדם, הן התוקף והן הנתקף, היה חס עליו, על צורותיו וגווניו, משכפל את תכונותיו, אולי מקשיב לו, יוצר יחס שווה, דואלי, בין אדם לטבע וגם בין אדם לאדם - אז גם האדריכלות הייתה יכולה להיות שקופה, פתוחה וזורמת כמו הסביבה הטבעית המקורית.
האופציה שהאדם יתחבר אל הטבעי, יעבוד כמו הטבע, בסובלנות ובסבלנות, בסליחה ובקבלה, תשנה את הצורך לייצר מרחבים פוליטיים אדריכליים הטעונים בסימבוליות דפנסיבית למניעת אלימות אופנסיבית מאורגנת. אריסטו דרש ש"האדם הוא יצור פוליטי"; גם האדריכלות שהוא בונה היא כזו. ככל שהפוליטיקה מצפה לפעילות תוקפנית אכזרית יותר, האדריכלות ההגנתית הופכת ליותר מקרית, נסיבתית ומחוספסת. "אין האדם מאומה, אלא מה שהוא עושה מעצמו", טען ז'אן-פול סארטר.