צנזורה צבאית באינטרנט: לקחי המלחמה

עידן האינטרנט פיתח מרחב פוליטי-חברתי חדש, ויצר שדה מכונן של תרבות דמוקרטית מתקדמת. תפוצת המידע גדלה והיא נגישה עתה לכל קורא, לכל דורש. הרשת המקוונת הצליחה לחבר בין תרבויות, וצמצמה את הפערים הגיאוגרפיים לכדי תנועת הקלדה פשוטה. מידע שהיה בעבר ברשותה של המערכת הביורוקרטית-שלטונית, פתוח בחלקו הרב לכל אזרח המעוניין בכך. גם עקרון חופש הביטוי בא לידי שינוי בצופנו הגנטי. האינטרנט נתפש כבימה חופשית, כמעין "הייד פארק" וירטואלי המאפשר, בין היתר, שיתוף רעיונות פוליטיים, חברתיים, דתיים ותרבותיים. אתרי אינטרנט רבים מספקים במה ציבורית לכל המקים קול. מאגר הפובליציסטים המצומצם של עיתונות שנות השבעים שינה פניו לדיון אקטואלי, אינטראקטיבי, תוסס ומורחב. הנה כי כן, חופש הביטוי המקוון, מאפשר לאדם להשמיע דעתו ברבים, לעמוד על כסא ציבורי מדומה ויחד עם זאת, להיחשף למידע אשר כל אדם חפץ בו¹. ולא רק זאת: הרשת המקוונת מעניקה "מסיכה" לכל המעוניין, ומאפשרת לשמור על אנונימיות של המשתמשים בה². בתב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' פינס היטיב השופט חשין לתאר בלשונו הציורית את השפעתו של האינטרנט על עולם חופש הביטוי, וכך הוא כתב³: "... רשת האינטרנט, שלא כרדיו וכטלוויזיה, פותחת פתח רחב לפני היחיד לקחת חלק בשיח הפוליטי ולומר את דברו במישרין. אם עד כה לא היה היחיד יכול להשמיע את קולו אל רבים, אלא אם אמצעי תקשורת מקובל – הרדיו או הטלוויזיה – הואיל בטובו לאפשר לו להשמיע את קולו, הנה כיום נפתחה הבמה בפני הכול, והיחיד יכול שיהיה גם מאזין גם דובר. יהיו אף מי שיאמרו כי זוהי הדמוקרטיה בגאונה: שכל יחיד יוכל לומר את דברו ולהשפיע על חברו ועל מי שאינו חברו". השינויים הטכנולוגיים-תקשורתיים, מחייבים את המערכת הרגולטיבית להתאים עצמה לעת המודרנית. הדבר נכון לכל תחומי המשפט ובולט בין היתר, בתחום החוזים ודיני לשון הרע. המאמר ינסה להציג את הקשיים בהתמודדותה של מערכת הצנזורה הצבאית אל מול החידושים הטכנלוגיים, ויסקור בקצרה את הבעיות הנורמטיביות הטמונות בבסיס לשונה. נודה בדבר: המסגרת הדיונית בשאלת מעמדה של הצנזורה הצבאית - אינה חדשה. רבות נכתב, רבות צוטט, ואנו את שלנו יודעים: איננו באים אל מול לוח כתיבה חלק. אלא שאם עד כה דיברו רבות אודות ההיסטוריה הנורמטיבית של מערכת הצנזורה, על המתח שבין חופש העיתונות אל מול צורכי הביטחון⁴, על מעמדו של הצנזור ועצמאותו⁵ - אנו רוצים לדון דווקא בעתיד לבוא: בקשיים ובאתגרים הניצבים בפנינו כיום. הרשת המקוונת הביאה לשינוי המודל הקלאסי של הצנזורה המדינתית, ובכך הוסיפה נדבך רב-חשיבות להיחלשותה וערעורה של הצנזורה המסורתית, כפי שהייתה מוכרת בספרות התיאורטית וההשוואתית. עידן האינטרנט מביא, אפוא, בפועל, לידי אובדן משמעותי של הגיונותיה של הצנזורה הישנה⁶. היטיבה לתאר זאת השופטת דליה דורנר בפסק דינה בעניין הסרט "ג'נין-ג'נין"⁷. באותו המקרה, נסב הדיון סביב החלטתה של המועצה לביקורת סרטים לפסול את הקרנת סרטו של מוחמד בכרי, ה"מתעד" את תוצאות הלחימה שניהל צה"ל במחנה הפליטים. השופטת דורנר, שקיבלה את העתירה, התייחסה בין יתר טיעוניה, לכוחו של האינטרנט ותפקידו: "החלטת המועצה משפיעה אך על תחום צר של החשיפה לסרט – הוא תחום הקולנוע המסחרי בישראל – בעוד שאין בסמכות המועצה לאסור על הקרנתו במדינות זרות וכן באמצעים אחרים (למשל, בערוצי טלוויזיה, במכשירי ההקרנה הביתיים או באמצעות רשת האינטרנט, שבה יכול כל אדם לרכוש את הסרט תמורת 30 דולר). סביר כי אמצעים חלופיים אלה יוכלו לענות לביקוש לסרט, שאף עשוי לגדול בעקבות ההמולה התקשורתית שיצרה ההחלטה" [ההדגשות הוספו]. גם פרשת אל"מ מיכאל (מייק) אלדר, משקפת היטב את השפעתו של האינטרנט על עולם הצנזורה בכללו. שניים מספריו של אלדר, "שייטת 11 - הקרב על הצל"ש"⁸ ו"דקר - סיפורה של שייטת הצוללות"⁹, ראו אור בשלהי שנת 1996 ותחילת שנת 1997, ואושרו לפרסום על-ידי הצנזורה הצבאית¹⁰. למרות זאת, מחלקת ביטחון מידע של צה"ל המליצה לאסור את פרסום הספרים, בטענה כי אלדר לא העביר את ספריו לאישור ועדת השרים לפרסומים¹¹. לאחר מאבק משפטי וציבורי ממושך, נסגרו תיקי החקירה נגד אלדר, ושני ספריו אושרו מחדש לפרסום. הספר "דקר" אושר בכפוף לשינויים טקסטואליים חלקיים ויצא במהדורה חדשה, בעוד הספר "שייטת 11" אושר כפי שהיה, וכלל את כל המידע שהושמט מ"דקר". עתה, עלתה השאלה האם להתיר לפרסום את דבר הסכם הפשרה בין הצדדים, הסכם שבסיסו, כאמור, אישור פרסומו של הספר - בכפוף לשינויים¹². נציגי משרד הביטחון התנגדו בתוקף. לגישתם, יש בכך בכדי לפגוע בבטחון המדינה. טענתו של אלדר הייתה, כי טיעוני המדינה מרוקנים מכל תוכן: אחרי הכל, דבר השינויים כולו, פורסם כבר באתרי אינטרנט רבים, וחשוף היה לכל דכפין. באחד באוגוסט 2006, הורה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שמואל ברוך, לבטל את צו איסור הפרסום¹³. בין נימוקיו, ציין השופט את העובדה כי "כל הנושאים "הסודיים" פורסמו ברבים, באתרי אינטרנט רבים ומגוונים". לשיטתו, "לא מצאתי שום טעם שהוא, שיצדיק את המשך קיומו של צו איסור הפרסום"¹⁴. הנה כי כן, רשת האינטרנט שינתה, באופן טבעי, חלק ניכר מהתנהלות מנגנוני הצנזורה הצבאית ובכך יעסוק עיקר המאמר. בעולם בו מידע זורם ללא הגבלה וללא בקרה, האם התקנות לשעת חירום יכולות, ב"לשונן המנדטורי", להתמודד עם פרץ המידע האינטרנטי? ומה באשר לצנזורה של אתרי תוכן "בלתי רשמיים"? מה תוקפן ומשמעותן של התקנות ביחס לצנזור חומרים המתפרסמים בצ'טים או בפורומים מחתרתיים? האם גם לשם תושיט הצנזורה את ידה? בפרק א' נסקור בקצרה את המקור הנורמטיבי של הצנזורה הצבאית; נרחיב במעט אודות ועדת העורכים, ונחזור אל עיקרי עקרונותיה של אחת הפרשות המשפטיות הבולטות בתחום. במסגרת פרק ב', נסקור בקצרה את מערכת הצנזורה הבריטית. נראה את הדמיון והשוני בינה ובין המערכת הישראלית, ובתוך כך נשאל האם ישראל יכולה לאמץ את דרכי פעילותה במצבי מלחמה. ביריעתו של פרק ג' נתייחס לשילוב האקטואלי של עולם האינטרנט ומערכת הצנזורה הצבאית. לצד זה, ננתח אירועים ספציפיים ממלחמת לבנון השנייה ונבחן את השפעתה, את כוחה ואת מידת שיתוף הפעולה של מערכת הצנזורה אל מול אתרי תוכן אינטרנטיים. נמקד את השאלה ונבחן: האם נוצרו כללי עבודה חדשים? וכך נשאל, עד כמה התשתית הצנזוריאלית הקיימת, ערוכה להתמודד עם תכנים מקוונים. בפרק ד' נשרטט מבט לעתיד לבוא, ונציע מספר שינויים משפטיים בהתבסס על המסקנות שעלו מפרקי הדיון. בפרק הסיום

חופש הביטוי מוכר כערך עליון במשטר המשפטי בישראל¹⁵. נראה כי הפך הוא לחלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי שלנו כחברה, מהקוד המשפטי שלנו כמדינה דמוקרטית. הוא מערכי היסוד של משפט הארץ, ומהווה בבחינת "זכות עילאית"¹⁶. יש המעניקים לו "מעמד-על משפטי", אך גם אלה שאינם סבורים כך, רואים בו את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה¹⁷. במתחם ערכים זה, נכנסת הצנזורה הצבאית לכדי איזון משפטי, אך גם מוסרי, חברתי וציבורי. במדינה בה סכנות ביטחוניות הן חלק אינהרנטי בזכרון הקולקטיבי-לאומי, בחיי היום-יום, אין זה מפתיע כי האיזון בין חופש הביטוי ובטחון המדינה, בין צנזורה לעיתונות, הוא עדין ודק. השופט מנחם אלון ניסה לתאר את הצורך במערכת איזונים טעונה ורגישה בין ערכי הביטחון לבין ערכי חופש הביטוי, לעניין סמכותו של הצנזור הצבאי על-פי תקנות ההגנה¹⁸: "קיומה של צנזורה ואיסור פירסום, יש שהם נוגסים, לעתים פחות ולעתים יותר, בזכות היסוד של חופש הביטוי, של הזכות להודיע ולדעת, שהיא אחת מ'זכויות יסוד שאינן כתובות עלי ספר, אלא הן נובעות במישרין מאפיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש'... ואחת המשימות הגדולות והחשובות של הדמוקרטיה היא, למצוא את האיזון הנאות בין קיומה של זכות זו והשמירה עליה לבין הצורך בשמירת סודיות לגיטימית להבטחת ביטחונה של המדינה ופעולתם התקינה של השלום והסדר הציבוריים, הבטחה שאף היא תנאי הכרחי לעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי..." [ההודגשות הוספו]. ברי הוא, אם כן, כי סמכות לצנזורה מקדימה מחייבת את המחוקק לומר דברו ולהעלותה עלי דף. ולא רק זאת - שימוש במנגנון זה נדרש בשיקול דעת מלא; אמור הוא להיות מוצא אחרון, סוף סופי הדרכים. שלילת המידע תעשה, אפוא, אך בנסיבות חמורות מעיקרן. היטיב לתאר זאת השופט ברק (כתוארו אז), באומרו: "אמת, יש באיסור פרסום עתידי משום מניעה מוקדמת, אשר כוחו אינו רק לצנן את חופש הביטוי אלא אף להקפיא אותו."¹⁹ הנה כי כן, נעבור לבחינת מקור סמכותה של הצנזורה הצבאית.

1) דיון: המסגרת הנורמטיבית מנגנון הצנזורה הצבאית קיים מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: "תקנות ההגנה"). חלק ח' לתקנות ההגנה עניינו "צנזורה". מקורן של תקנות ההגנה הוא מנדטורי-קולוניאלי. הן הוחקו לראשונה על-ידי הנציב העליון מכוח הסמכה שניתנה לו בסימן 6 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (הגנה), 1937, והפכו לחלק ממשפט הארץ מכוח סעיף 11 לפקודת סדרי שלטון והמשפט, תש"ח-1948²⁰. תקנה 87 קובעת את סמכותו של הצנזור הצבאי, וכותרתה: "איסור פרסום על-ידי הצנזור". "(1). הצנזור רשאי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי." מקור סמכותה של הצנזורה הצבאית לדרוש אישור חומרים טרם פרסומם, טמון בתקנה 97 לפרק ח'. על-פי לשון התקנה: "(1) הצנזור רשאי לדרוש בצו מבעליו, מעורכו, ממדפיסו או ממוציאו לאור של כל פרסום, או מבעליו או מנהלו של כל בית-דפוס או עסק של דפוס, או ממחברו של כל חומר, או מכל אדם העומד להדפיס או לפרסם כל חומר, שיגיש לצנזור לפני ההדפסה או הפרסום כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור". בהתייחסו לתקנה 97, כותב זאב סגל, כי הפרשנות המילולית-טכנית, מעלה כי אין בכך כדי להטיל מגבלות על שיקול דעתו של הצנזור הצבאי. לפי פרשנות זו, "מוסמך הצנזור לדרוש הגשה לביקורת מוקדמת, "כל חומר", אפילו ברור על פני הדברים שאין לחומר המחויב בהגשה לביקורת, כל נגיעה שהיא בביטחון במדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי"²¹. כאמור עוד בפרק המבוא, אין ייעודו של מאמר זה לסקור את כל תולדות הצנזורה הצבאית. רבים וטובים היטיבו לעשות זאת בהמלך השנים, ואין לנו אלא להשמיע כאן קולם. יחד עם זאת, תקשה עלינו הדרך, באם לא נזכיר שני מרכיבים מרכזיים בדיון המשפטי שלהלן: הלכת פס"ד שניצר, וההסכם בין "ועדת העורכים" לשלטונות צה"ל.

2) היקף שיקול הדעת – הלכת שניצר פסק הדין בעניין מאיר שניצר²², הכרעה שינתנה בינואר 1989, אפשר לבג"צ לומר את דברו ביחס להיקף סמכויות הצנזורה. העתירה נסבה על החלטתו של הצנזור הצבאי הראשי דאז, תא"ל יצחק שני, לפסול, מכוח סמכותו בחוק, כתבה בעיתון, אשר מתחה ביקורת על תיפקודו של ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, תוך ציון שהדבר בא לרגל חילופים קרובים בראשות המוסד. כאן, לראשונה, עלתה שאלת היקף שיקול דעתו וסמכותו של הצנזור לבחינה משפטית מקיפה ומעמיקה. ככלל, היקף שיקול דעתו של הצנזור הצבאי אינו מוחלט. הוא נדרש לקיימו במסגרת פרשנות החוק, ולאזנו אל מול זכויות הפרט. השופט ברק, בחר ללכת במתווה ששרטט פס"ד בעניין "קול העם"²³, וקבע כי המבחן ה"ראוי ביותר"²⁴ למניעת פרסום, הוא מבחן "הוודאות הקרובה" לפגיעה בבטחון המדינה. אגב כך, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נבחן היקף שיקול דעתה של הצנזורה הצבאית בבית המשפט. וכלשונו של ברק: "הצנזור הצבאי מוסמך לאסור פרסומה של כתבה, אשר קיימת לגביה ודאות קרובה כי פרסומה יגרום נזק ממשי לבטחון המדינה. שיקול הדעת בדבר קיומה של הוודאות הקרובה לנזק הממשי לביטחון נתון בידי הצנזור הצבאי, והוא חייב להפעילו בסבירות"²⁵ [ההדגשות הוספו]. ככלל, שיקול דעתו של הצנזור הינו מושג סובייקטיבי, אך לצד זאת, הוא נדרש להיות מכוון להגשמת אמות מידה אובייקטיביות הקובעות את התנאים להפעלת הסמכות²⁶. יש להניח כי בעתות חירום ומשבר, יקבל המושג פרשנות מחמירה יותר. אחרי הכל, אין וודאות קרובה בזמן מלחמה, דומה לוודאות קרובה בעת שלום.

3) וועדת העורכים – ההסכם הסלקטיבי אלא שלמרות החוק 'הדרקוני', למרות סמכויותיה הנרחבות בתקנות ההגנה, הצנזורה הצבאית כמעט ולא עשתה שימוש בכוחה. שני השחקנים המרכזיים במגרש התקשורתי, הן הצנזורה והן העיתונאים, היו מודעים היטב למשמעות התקנות ובחרו ליצוק תוכן במנגנון עצמאי, מנגנון עוקף. נוסח ראשון של ההסכם בין שני הצדדים נחתם בדצמבר 1949. היוזם היה הגוף הייצוגי של כלי התקשורת בישראל – "ועדת העורכים". ביסוד הדברים, ניצב לו רצונם העז של כלי התקשורת להימנע מקונפליקטים מיותרים. ברם, בעוד הצנזורה ייצגה את המערכת הצבאית כולה, ועדת העורכים לא קמה מכח סמכות פורמאלית, וייצגה אז רק חלק מכלי התקשורת²⁷. התוצאה הייתה שכלי התקשורת "חיסנו" עצמם מפני נגיעה שיפוטית ובמקום "בית המשפט", הקימו לעצמם מנגנון שיפוטי חיצוני אשר סמכויותיו מוגבלות בעליל. מאז 1949 נהֶגו גרסאות שונות להסכם המדובר. כך היה במאי 1951, ביולי 1966, במאי 1989 (תיקונים), והאחרון שבהם הוצג באתריך 22.05.1996. ההסכם נחתם על-ידי שר הביטחון דאז, שמעון פרס, נציג העיתון ידיעות אחרונות, נציג עיתון הארץ, ואיש ועדת העורכים. לצורך ההבהרה, נדגיש כי הצנזור הראשי לא היה צד לחתימת ההסכם האחרון, אך שר הביטחון, מכח סמכותו, ייצג במעמדו גם את צה"ל ומערכת הצנזורה. ביריעתנו זו, ובטרם נתייחס לקשיים שמוסיף ומספק לנו עולם האינטרנט ביחס למנגנון הצנזורה הצבאית – נדון בקצרה בניתוח הליקויים שמעלה לשון ההסכם. וכך נכתב: הסכם בענייני צנזורה בין שר הביטחון לבין ועדת העורכים במדינת ישראל ועורכי עיתונים ואמצעי תקשורת אחרים במדינת ישראל (להלן - כלי התקשורת) (1). מטרת הצנזורה היא למנוע פרסום מידע ביטחוני, שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון מדינת ישראל. אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים, או על דעות, פרשנות, הערכות, או על כל עניין שהוא, אלא אם יש בהם, או ניתן להסיק מהם מידע ביטחוני כאמור. הצנזורה מבוססת על הבנה בין מערכת הביטחון לבין כלי התקשורת, לשם השגת המטרה האמורה בסעיף 1 לעי"ל. הצנזור יעדכן מפעם לפעם את רשימת הנושאים הטעונים ביקורת מוקדמת של הצנזורה, בהתאם להסכם זה, ויודיע על-כך לכלי התקשורת. תורכב ועדה בת שלושה חברים, שהם: (א) נציג ציבור - משפטן - שיבחר ע"י שר הביטחון ויו"ר ועדת העורכים, בתיאום עם עורכי כלי התקשורת האחרים, שאינם חברים בוועדה, השותפים להסכם זה. נציג זה ישמש כיו"ר הוועדה; (ב) נציג הצבא, שימונה מפעם בפעם ע"י הרמטכ"ל; (ג) נציג כלי התקשורת, שימונה מפעם בפעם ע"י יו"ר ועדת העורכים, בתיאום עם עורכי כלי התקשורת האחרים, שאינם חברים בוועדה, השותפים להסכם זה. השגות על חומר שנפסל ע"י הצנזורה וקובלנות של הצנזור נגד כלי התקשורת, שהוא צד להסכם, יובאו בפני ועדה זו. לפני שהצנזור יחליט על הגשת קובלנה, יברר תחילה את טענותיו עם עורך כלי התקשורת, או עם בא כוחו. הוועדה תהיה מוסמכת: (א). לדון בקובלנות הצנזור נגד כלי התקשורת שפרסם חומר אשר נפסל על ידו עפ"י סעיף 1, על אי-הגשת חומר לביקורת מוקדמת, או על אי-קיום הוראות הצנזורה. החליטה הוועדה, כי יש יסוד לקובלנה, תחליט בכל מקרה על העונש אשר יוטל על כלי התקשורת (אזהרה, קנס כספי, נזיפה, הערה וכדומה). הוועדה רשאית להטיל גם עונש על תנאי. (ב). לדון בהשגה של עורך כלי התקשורת, או נציגו, על פסילת חומר ע"י הצנזור, ולאשר את הפסילה או לבטלה, כולה או חלקה. הוועדה תתכנס בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מ-24 שעות לאחר הפניה אליה, תסיים דיוניה באותו יום, ותיתן את החלטתה באותו מועד. (א) הוועדה תנמק את החלטותיה. דיוני הוועדה יהיו סודיים, ואין היא חייבת לתת פומבי להחלטותיה. עם החלטת הוועדה רשאי כל צד לבקש היתר לפרסום ההחלטה, כולה או חלקה. היתר יכלול בתוכו את הנוסח שאושר לפרסום. הנוסח האמור טעון צנזורה. (ב) ביצוע החלטות הוועדה יהיה בידי יו"ר הוועדה. אין בהסכם זה כדי למנוע מכלי התקשורת לעתור לבג"צ נגד החלטת הצנזור, אם הוועדה דחתה את השגתו. במקרה כזה, תישאר החלטת הצנזורה בתוקף כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת. (10). תוקף הסכם זה מיום חתימתו. (11). הסכם זה מבטל את ההסכם מ-27 ביולי 1966 והתיקונים ב-17 במאי 1989. נחתם בתל אביב, היום 22 במאי 1996.

4) עיקרי משמעויות ההסכם 1. הסכם הצנזורה, אז והיום, חל רק על חלק סלקטיבי בלבד מכלי התקשורת בישראל: על החברים בוועדת העורכים והמצטרפים החדשים. על כן, הוא ניצב לא אחת בלב ביקורת ציבורית²⁸. אם אז התעוררה הבעיה, אתית ופרקטית כאחת, הרי שהיום הגיע הקושי למימדים גדולים אף יותר. בעידן רב ערוצי, בעידן "פיצוץ המידע", בעידן הרשת המקוונת, העיתונאים העצמאיים, הבלוגרים, הרדיו והעיתונים הרבים – ועדת העורכים אינה מייצגת אלא חלק קטן, פלח מצומצם, בזירה התקשורתית בישראל. בכך, היא מפלה למעשה את ציבור הכותבים. בעוד מי שאינו מכיר בהסכם נשפט על-פי חומרת החוק, אלה המכירים בו מסתפקים במנגנונים משפטיים "חסרי שיניים". כך לדוגמה, נוצר מצב אבסורד, בו על עיתונאי אינטרנטי אחד, יחולו תקנות החירום כלשונן ומשמעותן, בעוד על עיתונאי אחר, יחולו מנגנוני השיפוט של "ועדת השלושה". הייתכן כי האחד ייצא מלפני בית המשפט וזר קוצים על ראשו, בעוד האחר ייצא חוטא מלפני הוועדה וזר דפנה על ראשו? על כך, עוד נשיב בהמשך. 2. מעניין להיווכח כי בסעיפו הראשון של ההסכם, בחרו הצדדים לאמץ את הלכת שניצר²⁹, כלשונה, וליישם את מבחן "הוודאות הקרובה", כאבן הבוחן לאיסור הפרסום. 3. בסעיף השלישי להסכם, הודגש כי הצנזורה מבוססת על "הבנה בין מערכת הביטחון לבין כלי התקשורת" [ההדגשה הוספה]. המשמעות: מערכת היחסים בין כלי התקשורת לבין הצנזורה נטועה ב"הבנה", ותו לא. 4. סעיף 5 הוא הבסיס ההסכמי לכינונה של וועדת השלושה, הגוף השיפוטי אשר מחליף את בית המשפט בעת ידרש להכריע בין טענות הצדדים. אלא שעיון בסמכויות הוועדה מעלה בעיה נוספת: "אזהרה, קנס כפסי, נזיפה, הערה וכדומה", הינם עונשים כמעט וירטואלים. מעבר ל"איום הכספי", נראה כי הענישה אינה מרתיעה ואפקטיבית. המעבר מהחרמת מכונות דפוס (צעד דרקוני ובלתי דמוקרטי בעליל), כאמור בתקנה 100(1) (פרק ח') – לענישה על דרך "הנזיפה", מעלה תמיהות באשר לאי קיומו של "שלב ביניים", כזה שיתבטא בעיקר בעיתות חירום ומשבר ביטחוני. אגב אורחא זו, נציין כי ענישה בדמות החרמת מכונות-דפוס ודומיהן, אינה רלוונטית בעידן מקוון, בו הפעילות העיתונאית מתבצעת על קרקע וירטואלית בבסיסה, ובמקרים לא מעטים גם מחוץ לתחומי המדינה. זאת ועוד. לא נראה כי נתונה לחברי הוועדה כל סמכות להחמרת עונשים בזמן מלחמה או בעיתות חירום. כאמור עוד בפתח הדברים, אין ביריעתנו הקצרה בכדי לנתח את ההיסטוריה הכוללת של מערכת היחסים המורכבת בין אמצעי התקשורת ומערכת הביטחון. מטרתנו היא ליצוק בסיס הבנה, אשר יאפשר לנו דיון באשר לאופיה של הצנזורה הצבאית בעידן האינטרנט. בחינתן של משמעויות ההסכם האחרון, היא רק נדבך נוסף בניסיוננו זה. אין בה בכדי להשלים את ניתוח התמונה הרחבה, אלא אך להצביע על מגמות מרכזיות.

1) הקדמה תקנות הצנזורה הצבאית הן, כאמור, שריד מנדטורי מתקופת הבריטים. לאחר שהצגנו את אופן יישומה של הצנזורה בישראל ולאחר שביקרנו את אופיה של ועדת העורכים, ראוי כי ניתן מבט, ולו חטוף, לאותה מערכת בריטית הנהוגה כיום. הפנייה למשפט משווה אין משמעה בצורך שבאימוצו, כי אם בהצגת חלופות אפשריות לפעולה; אין משמעו השוואה של הוראות משפט גרידא. וכדברי הנשיא ברק, "השוואה שכזו היא נטולת חשיבות. משפט משווה מפרה אם בוחנים תחום נרחב, על-רקע הנחות היסוד המשותפות"³⁰. ואכן, ישראל אינה בריטניה, ובריטניה אינה ישראל. מציאות ביטחונית שכאן, איננה מציאות ביטחונית ששם. זו נקודת המוצא לדיון. בפרק שלהלן נציג את מערכת היחסים בין שלטונות הביטחון והעיתונאים בבריטניה. במסגרת זו, נציג את ההיסטוריה הצנזוריאלית וננסה לאתר אילו מרכיבים יכולה ישראל לאמץ למערכת הפנימית שלה, אם בכלל, וזאת – בהתבסס על צרכיה הייחודים.

2) ה – DA הבריטי בבריטניה ישנן שתי מערכות צנזוריאליות מרכזיות העוסקות בתחום הביטחון הלאומי. בדיון שלפנינו נתמקד במערכת הראשונה, במערכת ה- Notice-DA, אשר למרבה ההפתעה הינה מערכת וולונטארית אשר נוצקה בין מערכת המדינה ועולם התקשורת הבריטי. מערכת ה-DA³¹ מספקת מסגרת של קווי יסוד, המוסכמים הן על-ידי נציגי מחלקות הממשלה והן על נציגי התקשורת, באשר לתחום הנושאים שיש להימנע מפרסומם. המערכת מספקת את הבסיס למשא-ומתן מוקדם, בהינתן מצב של חילוקי דעות מקצועיים באשר לפרסום המידע. מקורה של מערכת ה-DA נטוע עמוק בהיסטוריה הבריטית, ורק לפיה ניתן יהיה להבין את אופן יישומה. המערכת המקורית הוצגה כבר בשנת 1912, גם היא כמערכת וולונטארית, אשר פעלה באמצעות וועדה שעמדו בראשה השר במשרד המלחמה ונציג התקשורת. בשנת 1971, בוטלה רשימת הנושאים שהציגה עד אז מערכת ה-DA, ובמקביל, הוצגה רשימה חדשה של נושאים אשר יש להימנע מפרסומם, כמו גם כאלה אשר יש לאשרם על-ידי נציגי הוועדה. בשנת 1993 שונה שם המסגרת של המערכת ל-DA, לאחר שעד אז היה שמה D notice. נכון להיום, ישנם חמישה נושאים עליהם חלה מגבלת הפרסום³²: 1. מבצעים צבאיים, תוכניות ויכולות. 2. נשק וציוד גרעיני (ולא גרעיני). 3. צפנים ותקשורת בטוחה. 4. התקנים רגישים וכתובות בית. 5. מערכת הביטחון הבריטית ושירותי המודיעין.

3) מבט היסטורי – מקור הסמכות

בשנת 1912, האדמירלות ומשרד המלחמה הבריטי החלו מפנימים את הסכנה הטמונה בפרסום מידע רגיש באמצעי התקשורת, מידע אשר עלול לסייע לאויב בעת מלחמה. מכאן, היה זה רק עניין של זמן עד אשר מערכת הביטחון הבריטית תממש את רצונה להגנה. ב-13 באוגוסט 1912, נפגש מזכיר האדמירלות הבריטי, לראשונה, עם נציגי משרד המלחמה וחברי איגוד התקשורת. בין הצדדים הוסכם כי יש להגיע לגיבוש מנגנון ייחודי אשר עתיד יהיה לעסוק בתחום פרסום מידע ביטחוני, תוך מתן קול ודעה גם לנציגי התקשורת. על-פי ההבנות דאז, הובטח לנציגי התקשורת השונים, כי רק נושאים בעלי "השפעה ממשית" על האינטרס הלאומי יובאו בפני הוועדה שעתידה לקום. במסגרת זו, הוחלט על מינוים המשותף של נציג איגוד העיתונאים ועוזרו של השר במשרד המלחמה לתפקיד יו"ר הארגון הטרי. בסיס ההסדר כלל את ההבנה כי באם תסבור האדמירלות, או לחלופין משרד המלחמה הבריטי, כי פרסום מידע יהווה חשש לפגיעה בבטחון המדינה, תיקבע פגישה של הוועדה המייעצת, והחלטתה תיושם ברבים. על-פי המוסכם, לשון הפרסום, "הלשון המעודכנת", תשלח לעורכי העיתונים ונציגי התקשורת לצורך פרסומה. בסוף שנת 1912 התגלעה המחלוקת הראשונה בין הצדדים, אשר הפנימו את הקושי והמכשולים הקיימים בדרך התנהלותם המקורית. במכתב שנשלח לחברי הוועדה, בדרישה לכינוס דחוף, נכתב כי: "עד כה השתמשנו בשירותי הוועדה על-מנת לבלום פרסום חדשותי, עד שנמסור לעיתונות את הגרסאות בעצמנו... אולם, נראה כי ישנם מקרים בהם מידע חשוב מגיע לעיתונות על-ידי מקורות חיצוניים ומתפרסם ללא כל שהייה ובדיקה, למרות שלכאורה הוא נתפס כמידע חשאי ופרסומו מנוגד בבירור לאינטרס הציבורי"³³. נציגי העיתונות הסכימו כי נדרש שינוי. נציגיהם הסכימו לוודא כי העיתונים לא יפרסמו ידיעות שעשויות לכלול סודות לאומיים, ואולם, לא היה בכך בכדי לפגום בחופש שניתן לעורכים לבקר את המדיניות המוצגת. בין הצדדים הוסכם כי בטרם יפורסם מידע השנוי במחלוקת באשר ליכולתו לפגוע באינטרס הציבורי, יפנו העורכים האחראיים להליך ייעוץ ויפנו את שאלותיהם למנגנון בשם Clerk-in-Waiting, מנגנון מטעם האדמירליה הבריטית ומשרד המלחמה. כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, מנגון הייעוץ שוּנָה, ותפקידיו הועברו לידי ה- Press Bureau. בסיום המלחמה, חזרה הוועדה המקורית לפעילות שוטפת, ונוהלה בהתאם למדיניותה המקורית. בנקודה זו, חזר נציג התקשורת לעמוד בראש הוועדה המייעצת. בשנים הבאות, התנהלה "מערכת הצנזורה הוולונטארית" בשקט יחסי, אף כי חברי מערכת הביטחון החלו מבינים את הצורך בגיבוש מסמך מסודר, המאגד בבירור מדריך כתוב באשר להנחיות נדרשות בדבר פרסום חומרים העשויים להביא לנזק ביטחוני. השינוי הגדול של המערכת הבריטית, הגיע בתחילת ימי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, כאשר מערכת ה-D notice המפורסמת, התפרקה והוחלפה על-ידי מערך צנזורה עיתונאי שקם תחת משרד המידע הבריטי Ministry of Information)). במהלך תקופה זו, מונה האדמירל ג'ורג' תומפסון לצנזור הראשי על העיתונות³⁴. פַניה של המערכת שונו בשנת 1971, עת בוטלו כל הודעות ה-D notice שהיו נהוגות, תוך שהוחלפו בהודעות מעודכנות, כאשר המטרה: מתן הנחיות ברורות יותר ביחס לנושאים הדורשים שיקול דעת בטרם פרסומם. אם בתחילה היו מספר ההודעות הרשמיות – 11 במספרן, הרי שהחל משנת 2000 צומצמו הנושאים לכדי 5 קטגוריות הדורשות שיקול דעת בטרם פרסום. אחד הנושאים ברשימה זו, הוא D-NOTICE מספר אחת, אשר עוסק בנושאים הקשורים "במבצעים צבאיים, תוכניות ויכולות ביטחוניות". ככלל, הבקשה היא שחשיפה או פרסום של מידע מסווג, הנכלל בקטגוריות המפורטות לעיל, לא תעשנה בלא "ייעוץ מקדים". בין המידעים השונים נכללים: א. פרטים אודות מבצעים, שיטות, טקטיקות או תכנון (בעתיד או בהווה), כדרכי התמודדות עם סיטואציות עוינות, לרבות איומי טרור. ב. פרטים אודות מצב המוכנות והיכולת המבצעית של יחידות פרטניות, או מערכים שמעורבים במבצעים שכאלה. ג. פרטים אודות טקטיקות, טכניקות הכשרה מבצעית (כולל הכשרה אנטי-חקירתית וטכניקות מבצעיות וטקטיקות בהן משתמשים ללוחמה בטרור). ד. פרטים אודות אמצעי הגנה נגד פעולות טרור, המיושמים על-ידי ארגונים אינדיווידואליים, יחידות או מבנים אחרים; כפי שמסבירים זאת הבריטים עצמם, בבסיס הרציונאל של הדרישה, ניצבת ההנחה כי ישנה חשיבות עליונה באי פרסום מידע מסווג שיכול להזיק לביטחון הלאומי, בכך שיחשוף אסטרטגיה חשובה או יתרון מבצעי לאויב פוטנציאלי, דבר שיכול להיות מנוצל על-ידי פעילי טרור התרים אחר דרכי פיתוח תגובות ואמצעי הגנה. בעיניהם, התוצאה של פרסום חומרים דוגמת אלו, היא בכך שמתקפות שהיו נמנעות לולא החשיפה, עלולות עתה להצליח³⁵; במקביל, ישנו החשש שפרסומם עשוי לסכל מבצעים נגד פעילי טרור ולסכן חיי אדם. אכן, גם בישראל ניצב רציונאל ביטחוני דומה, ועל בסיסו גם נולד מבחן האיזונים, שסופו במסגרת "הוודאות הקרובה" לפיגעה בבטחון המדינה³⁶.

4) משמעויות המנגנון הבריטי הוכרז כהצלחה יחסית³⁷. בעיני החברים בו, היה זה מנגנון עדיף, יעיל ומהיר הרבה יותר, ביחס לאפשרות להתדיינות משפטית ממושכת וביטול הסיפור כולו. אלא שבשונה מישראל, מגנון ה-D notice היה כאמור מנגנון רשות. עורכי החדשות לא היו מחויבים לפעול על-פי המלצות הוועדה באשר לפרסום המידע, וההחלטה הסופית הייתה נתונה בידם הם. במקרים בהם בחרו עורכי העיתונים והטלוויזיה שלא לציית להמלצות הוועדה, ולפרסם מידע שלדעת הגורמים המוסמכים עלול לפגוע בבטחון המדינה, יכלו משרדי הממשלה שעניינם פורסם, ליזום הליך משפטי הכולל הוצאת צווי מניעה לפרסום החומרים. במציאות זו, נראה כי לא אחת, מנגנוני הצנזורה יושמו על-ידי "צנזורה עצמית" של עורכי העיתונים. קשה שלא לשאול, הכיצד ייתכן כי מערכת וולונטארית תצלח דרכה במדינה גדולה ומורכבת כדוגמת בריטניה. המענה לשאלה זו, טמון אומנם בהיבט ההתנהלות ההיסטורי, כמוצג לעיל, אך יותר מכל, נראה כי הוא ממשיך להתקיים משום שהוא - מצליח בפועל. בתרבות דמוקרטית, שבה מערכות וולונטאריות מועדפות על פני מערכות אובליגטוריות, ובעוד הממשלה ומערכות התקשורת המקומיות מוצאות אותה יעילה בעיקרה, התיווך הבלתי רשמי מוצא לו מקום של כבוד ומאומץ הלכה למעשה³⁸.

5) מוולונטארי לאובליגטורי: החקיקה הפרלמנטארית

הפרלמנט הבריטי ניחן בחוקים רבים המיועדים להגן על מידע רשמי מטעם המדינה³⁹. אם עד כה הצגנו מערכת וולונטארית באופיה, הרי שעתה נעבור למסגרת שדומה יותר (רציונאלית) לצנזורה הצבאית בישראל, אם כי בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. החוק הבריטי שעוסק בהגנת מידע הנוגע לתחום הביטחון הלאומי של המדינה, עבר מספר גלגולים חקיקתיים, ומוכר כיום כ: ⁴⁰Official Secrets Act 1989 (להלן: OSA). מטרת החוק הבריטי הינה למנוע הפצתו של מידע רגיש המגיע לכלל בעלי הגישה ברשויות. ה-OSA חל על עובדי הממשל הבריטי גם מחוץ למדינתם, ותקף גם כלפי אלה שלא חתמו על הצהרת אימוץ פרטיו. לאחר שנציג את עיקרי סעיפי החוק, ונבחן מי מהם עשוי להתאים למערכת הישראלית, נראה עד כמה יעיל החוק במציאות הבריטית דהיום, ונבדוק עד כמה שכיח שימושו.

6) עיקרי תנאיו ומאפייניו של החוק⁴¹ סעיף 1 - אוסר על גילוי מידע ביטחוני ומודיעיני; הוא חל רק על חברי שירות הביטחון והמודיעין בבריטניה, ותקף כלפי גופים העובדים בממשק עם מידע ביטחוני מסווג. סעיף 2 – אוסר על גילוי מידע הקשור ל"הגנה". הסעיף חל רק על המשרתים בבית המלוכה ו"קבלני ממשלה" (המוגדרים בסעיף 12). סעיף 3 – אוסר על גילוי מידע הנוגע בתחום היחסים הבינלאומיים. הסעיף חל על משרתי בית המלוכה ו"קבלני הממשלה". סעיף 4 – אוסר גילוי מידע הנוגע לתחום אכיפת החוק, מידע אשר יכול לסייע לפושעים או לחלופין לביצועי מעשי פשע. הסעיף חל רק על משרתי בית המלוכה ועל "קבלני ממשלה". סעיף 5 – איסור על גילוי או פרסום נוסף של מידע אשר נתקבל באמצעות הפרה של אחד מהסעיפים הקודמים בחוק. הסעיף מאפשר, כך למשל, לתבוע עיתונים או עיתונאים המפרסמים מידע סודי שהודלף להם על-ידי משרתי הכתר, כהפרה של סעיף 3 לעיל. הסעיף חל על כלל הציבור, מבלי להתחשב באם הם עובדי ממשלה, או באם חתמו על קבלת סעיפי החוק. להלן לשונו במקור: 5.-(1) Subsection (2) below applies where- " (a) Any information, document or other article protected against disclosure by the foregoing provisions of this Act has come into a person's possession as a result of having been- (i) Disclosed (whether to him or another) by a Crown servant or government contractor without lawful authority; or (ii) entrusted to him by a Crown servant or government contractor on terms requiring it to be held in confidence or in circumstances in which the Crown servant or government contractor could reasonably expect that it would be so held; or (iii) Disclosed (whether to him or another) without lawful authority by a person to whom it was entrusted as mentioned in sub-paragraph (ii) above; and (b) The disclosure without lawful authority of the information, document or article by the person into whose possession it has come is not an offence under any of those provisions". סעיף 7 – מגדיר את הנסיבות תחתיהן גילוי המידע מתאפשר בלא שיופר החוק. סעיף 8 – הסעיף אוסר על אנשי בית המלוכה או קבלני ממשלה להחזיק מידע החורג ממסגרת תפקידם הרשמי. סעיף 10 – מגדיר את העונשים בגין הפרת החוק. מי שיורשע תחת סעיפים 5,4 ו-8 עשוי להיות נידון לשישה חודשי מאסר וכן לקנס כספי; מי שיורשע תחת הסעיפים הנותרים, עשוי להיות נידון לתקופת מאסר של עד שנתיים ימים, וכן לקנס כספי.

7) ה – OSA: בין מעשה למציאות

לאחר שסקרנו את עיקרי סעיפי החוק הבריטי, ראוי כי נבחן את אופן מימושו בפועל. האם רשויות החוק בבריטניה אכן רואות בו כלי עזר משמעותי, ועד כמה הוא בא לידי שימוש בעת האחרונה? האירוע המשמעותי ביותר בשנים האחרונות, המתייחס למנגנון ה-OSA, הגיע לדיון ונחתם בבית המשפט הבריטי בחודש מאי 2007. סיפורו החל כבר ב-22 בחודש נובמבר 2005⁴², אז חשף העיתון "הדיילי מירור" הבריטי כי נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, "תיכנן להפציץ את משרדי רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה בדוחא, בירת קטאר". הדיווח יוחס אז למסמך "סודי ביותר" שהודלף, בו מתוארת שיחה בנושא שהתקיימה בין בוש לבין ראש ממשלת בריטניה דאז, טוני בלייר⁴³. המסמך "הסודי" עליו נשען הדיווח, נמצא במשרדו של המחוקק הבריטי טוני קלרק בחודש מאי 2004, והודלף לעוזרו של קלרק, ליאו אוקונר, על-ידי אחד מעוזריו של בלייר, דיוויד קאף⁴⁴. בעשרה במאי 2007 מימש בית המשפט הבריטי את סמכותו, ודן את המעורבים למאסר בפועל. קאף (Keogh) נמצא אשם, מכח סעיף 3 ל-OSA, בכך שחשף את הדוח ונידון לשישה חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הוטל עליו לשלם 5,000 פאונד, הוצאות משפט לטובת התביעה. ליאו אוקונר, מנגד, נידון לשלושה חודשי מאסר בפועל⁴⁵, מכח סעיף 5 ל-OSA.

8) דיון והשוואה

החוק הבריטי מתאפיין במנגנון עונשי שאינו קיים בדין הישראלי: מחד-גיסא, הוא משלב עונשים כספיים ומאידך-גיסא, הוא מרתיע על-ידי עונשי מאסר. ראוי כי נדגיש: אין בדברינו בכדי לעודד שימוש במנגנון המאסרים והעמדה לדין. המשטר הישראלי הוא משטר דמוקרטי, ושימוש בלתי אחראי במערכת הצנזורה תביא לפגיעה אנושה בחופש הביטוי וזכויות היסוד. בפגיעה שכזו, "מאבדת הדמוקרטיה את נשמתה"⁴⁶, וכלשונו החדה של הנשיא שמגר, "כדי שבית המשפט הזה יאסור על פלוני, המופקד על השידור והפרסום מטעם הציבור, את פרסומו של שידור פלוני, צריכות להתקיים נסיבות קיצוניות, שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור הרחב..."⁴⁷. יחד עם זאת, לאור השינויים המתרחשים בעולם התקשורת, לאור היחלשותה של הצנזורה הצבאית כמערכת ביקורת והגנה, לאור התרחבותם של מאגרי המידע, ולאור האיומים הביטחוניים הרובצים בעורפה של מדינת ישראל, ראוי אפוא לבחון אימוץ שיטות פעולה חדשות לתקנות החירום של הצנזורה. כאמור עוד בפרק א' למאמר, בצנזורה הישראלית אין שלב ביניים עת דיון על עונש. מחד-גיסא, ניצבת האפשרות להחרים מכונות דפוס, ומאידך-גיסא, ישנם קנסות ונזיפות מטעם ועדת השלושה. שינויים מוצעים למערכת הישראלית, גם בהתבסס על הניסיון הבריטי, נציע במסגרת פרק ד' – "מבט לעתיד: הצעות ומסקנות".

(א). "הרשת הצליחה במקום בו נכשלו בעבר טובי העורכים והמשפטנים - לכופף את הצנזורה הצבאית ואת צווי איסור הפרסום ולפוגג את המושג סוד. ייאמר לשבחה של הצנזורה, כי למדה מהר מאוד שהמציאות השתנתה וכוחה נחלש. קשה לומר זאת על בתי המשפט... בארבע שנות האינתיפדה לא יכלה הצנזורה למנוע את גלי המידע ברשת, במהלכם של מבצעים ישראלים. כל גולש היה חשוף לשמועות אלה, והן אושרו או הופרכו באמצעות גלישה לאתרי העיתונות הזרה. מידע זה, ראוי לציין, עוכב לפרסום בעיתונות המודפסת והאלקטרונית במשך שעות על-ידי הצנזורה. אבסורד שסביר שהופקו מממנו לקחים לא מעטים"⁴⁸. (ב). "בשל מאפייניו הייחודיים של האינטרנט יכולת הצנזורה לנטר את כלל הפרסומים (מאתרים ממוסדים ועד פרסומים בעלי אופי אישי) – מוגבלת⁴⁹" [ההדגשה הוספה]. לא לחינם הבאנו שני ציטוטים אלו בפתח הפרק השלישי למאמר. הם מיטיבים לתאר, כל אחד בדרכו, את מורכבות הבעיה בשילוב העדין שקיים בין האינטרנט והצנזורה הצבאית. בפרק זה, ננסה להעמיק במשמעות מהפכת המידע באינטרנט, בשאלה עד כמה מתאימה התשתית החוקית שבתקנות הצנזורה בהתמודדותה עם האתגרים שמציב העולם המקוון, וכך ננסה לבחון האם יש על הצנזורה להבדיל בין כלי תקשורת אחד לאחר, עת היא מפעילה סמכויותיה. כמובטח בפרק המבוא, בבחינתנו זו, נציג נתונים אודות פעילות הצנזורה במלחמת לבנון השנייה, וממנה נסיק מסקנות מתבקשות.

1) "מהפכת המידע": השפעות והשלכות רשת האינטרנט שינתה את הרגלי צריכת התקשורת בקרב אוכלוסיות רבות. היא מביאה עמה עידן חדש, עידן של פיתוח תרבותי, חברתי, עידן הכולל גם מאפיינים כלכליים ופוליטיים⁵⁰ בולטים. הרשת המקוונת שינתה הרגלים, וחיברה בין זרים. "העולם הגדול" הפך לגדול עוד יותר, אך עתה, בהישג יד: בלחיצת כפתור אחת יכול הגולש לנווט בין לווינים, לשוחח עם רחוקים, ולבקר במקומות רצויים. הכל, כמובן, ממקום מושבו הנוח. הגלישה באינטרנט הפכה לנפוצה, הגישה אליה קלה יחסית, ונראה כי העולם הוירטואלי הפך לזירה חברתית חדשה, זירה אשר מחליפה במקרים רבים מעגלים חברתיים קלאסים. סקרי דעת קהל משקפים, אולי טוב מכולם, את השינוי בהרגלי הצריכה, ומסמלים את טביעת האצבע העמוקה שהותירה מהפכת המידע המודרנית. סקר דעת קהל שנערך בחודש אוקטובר 2006 בקרב 500 אזרחים גולשי אינטרנט, כמדגם מייצג של האוכלוסיה הבוגרת היהודית בישראל, מעלה כי הטלוויזיה והאינטרנט הם המקור העיקרי לצריכת חדשות בישראל⁵¹. 35% ממשתתפי הסקר הצביעו על הטלוויזיה כמקור המידע העיקרי, בעוד 26% בחרו ברשת האינטרנט. 23% מהמשתתפים בחרו בעיתונות הנחלשת, בעוד רק 14% טענו כי הם שואבים את המידע החדשותי משידורי הרדיו. כנקודת השוואה, בספטמבר 2005 טענו 59% ממשתתפי הסקר של מכון נטוויז'ן, כי עיקר פעילות הגלישה שלהם באינטרנט מכוונת למטרת "חיפוש מידע". כשנה לאחר כן, באוקטובר 2006, המספר כבר עמד על 66%. נתוני הסקר מעלים כי 58% מכלל הגולשים משתמשים ב-"אימייל"(E-MAIL) ככלי מרכזי, עלייה של 9% ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. אתרי החדשות באינטרנט - גם הם יכולים להיות מרוצים. בשנה האחרונה חלה עלייה של 10% במספר הגולשים המגדירים זאת כ"פעילותם המרכזית ברשת", נתון העומד על 28%. הנה כי כן, "האינטרנט, דומה כי אין חולק, השפיע רבות על חיינו, והפך לחלק אינטגרלי מהתקשורת (לרבות הבין-אישית) במאה העשרים ואחת"⁵². השופט יצחק זמיר היטיב לתאר במילותיו הוא, כיצד טילטל האינטרנט את עולם התקשורת, והביא לכדי מהפכת מידע של ממש : "ישנה מהפכה וישנה מהפכה. ישנה מהפכה העוברת על אדם והוא אינו חש בה בחיי היום יום. כזאת היא, למשל, המהפכה החוקתית. מהפכה זאת היא נבואה המגשימה את עצמה. רק לאחר שנים אפשר יהיה לומר, במבט לאחור, שעברה עלינו מהפכה חוקתית שלא טילטלה אותנו בזמן אמת. אך ישנה מהפכה, שגם אם היא שקטה, היא מורגשת היטב על-ידי כל אדם בחיי היומיום. כזאת היא המהפכה הטכנולוגית, בעיקר בתחום התקשורת, הסוחפת את העולם של היום, ובכלל זה את ישראל. במשך השנים האחרונות חדרו לחיי היומיום במהירות רבה, הקרובה למהירות האור יותר מאשר למהירות הקול, הטלוויזיה הרב-ערוצית, הפותחת שער ענק לעולם הרחב; הטלפון הסלולארי, הנותן מימד חדש לקשר הבין-אישי; והמחשב האישי שעליו מתבסס האינטרנט. האינטרנט הוא, מצד אחד, רק טכנולוגיה. אך מצד אחר, בר במצב הקיים ובוודאי במצב הצפוי, האינטרנט הוא מהפכה תרבותית, אולי גם מהפכה חברתית. הוא חבוי במחשב האישי כמו בקופסת-קסם הנפתחת במגע יד, כמו בשרביט של פיה, ומביאה את העולם אל תוך הבית. האינטרנט משלב את העושר ואת הכוח הטמונים בטלוויזיה ובטלפון, בעתון ובאנציקלופדיה, בספרות ובמוזיקה, בשיחת-רעים ובאסיפת-עם וגם במסחר. תוך זמן קצר הוא שינה את דפוסי החיים של 1.8 מיליון גולשים בישראל". [ההדגשות הוספו].

2) דיון: האם תקנות הצנזורה חלות על רשת האינטרנט? עוד בטרם דנו על יחסי הכוחות שבין הצנזורה הצבאית ורשת האינטרנט, על דרכי הפעולה ועל הצורך בהתאמת המערכת הצבאית והמשפטית לעידן הטכנולוגי החדש, ראוי כי נחל בשאלת הבסיס: האם פרסום באתרי אינטרנט עונה על לשון תקנות הצנזורה ומהווה בבחינת "פרסום" כאמור בחוק? ובכלל, האם אינטרנט הוא "אמצעי תקשורת"? "השאלה אם להחיל על האינטרנט את החוקים החלים על אמצעי התקשורת המסורתיים העסיקה את בית המשפט פעמים אחדות, לאור דיני לשון הרע ובבחינת האחריות של העורך על תכנים של מפרסמים אחרים"⁵⁴. בפס"ד בורוכוב נ' פורן קבע כבוד השופט רמי אמיר כי אין להחיל על האינטרנט את הדין החל על אמצעי תקשורת. וכלשונו: "האם יעלה על הדעת, שמעתה ואילך יהיה כל אתר אינטרנט בגדר עיתון, וכל מי שירצה לפתוח אתר באינטרנט יהיה חייב ברישיון ממנהל המחוז – שאם לא כן יהיה חייב בפלילים?... אך הרי זוהי בדיוק המשמעות של הקביעה, שאתר אינטרנט הוא "אמצעי תקשורת" מסוג "עיתון" לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע – היינו, שהוא "עיתון" כהגדרתו בפקודת העיתונות, על כל המשתמע מכך"⁵⁵. גם השופטת רות רונן נוקטת בגישה דומה, וקובעת בפס"ד יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד, כי "אינני סבורה שעל-פי הלשון הפשוטה של החוק, אתר אינטרנט דנן הוא "אמצעי תקשורת". אין המדובר בעיתון."⁵⁶ לצד זאת, מדגישה השופטת רונן כי "השאלה האם אתר אינטרנט הוא "עיתון", איננה נקייה מספקות, כאשר מדובר באתר שיש לו מאפיינים של עיתון."⁵⁷ אם כן, האם עמדתם של השופטים המכובדים משפיעה על הכרעתנו באשר להחלת תקנות הצנזורה על האינטרנט? נקדים ונכריע: תשובתנו בשלילה. פרשנות חוק לשון הרע לחוד, ופרשנות תקנות הצנזורה לחוד. זה המפרש לכאן, וזה המפרש לשם, מתבסס על עולם מושגים שונה, על מטרות חוק אחרות, ועל תשתית המדיניות המשפטית בכללה. לדעתנו, אין פרשנות המונח אמצעי תקשורת ב"פקודת העיתונות" כפרשנות המונח "פרסום" בתקנות ההגנה (שעת החירום). תקנה 86⁵⁸ קובעת כי "פרסום" פירושו כל עיתון, כתב-עת, קובץ או ספר וכל תעודה שנתפרסמו, או שהם מכוונים לפרסום, ויהיה מקובל כי תעודה מכוונת לפרסום, אלא-אם יוכח היפוכו של דבר; על-פי ההגדרה, "עיתון" פירושו כל פרסום המכיל חדשות, ידיעות, דינים-וחשבונות על מה שאירע, או כל הערות, ציונים או פירושים הנוגעים באותם חדשות, ידיעות או מאורעות או בכל דבר אחר שלציבור ענין בו, שנדפסו בלשון כל-שהיא ונתפרסמו בישראל לשם ממכר או הפצה בחינם בפרקי-זמן סדירים או בלתי-סדירים, ואולם אינו כולל כל פרסום שנתפרסם בידי ממשלת ישראל או למענה; אכן, המושג האינטרנטי אינו עונה בלשונו הנקייה, על ההגדרות בתקנה 86. הרשת המקוונת אינה בגדר קובץ או ספר, היא אינה בגדר "תעודה", והיא אף אינה בגדר "עיתון". השופטת רונן הותירה ב"צריך עיון" את השאלה באשר למעמדו של אתר אינטרנט אשר יש לו מאפיינים של עיתון, ובשלונה: "כאשר מדובר באתר שיש לו עורך, הממיין ומסנן את התכנים המתפרסמים בו, אתר בו קיימים כתבות ופרסומים המתפרסמים על דעת המערכת, השאלה האם מדובר ב"עיתון" על כל הכרוח בכך...איננה פשוטה. ואולם, במקרה שבפני, אין צורך להדרש לשאלה זו, שכן האתר דנן איננו 'עיתון אינטרנטי'" [ההדגשות הוספו]. והנה, כמוה, גם אנחנו, איננו יכולים להתייחס למסגרת דיונית זו, שכן מרבית האתרים באינטרנט אינם עונים על הגדרה זו⁵⁹. אם כך, בחינת הרציונאל שעומד בבסיס התקנות תלמדנו האם רצה החוק, בעיניו של פעם, לכלול גם את האינטרנט למסגרת התקנות. תשובתנו, כאמור היא בחיוב. יש לראות את התקנות כחלות ומכילות קולן גם כלפי מרחב האתרים באינטרנט. מטרתן של התקנות היא הגנה על ביטחון ישראל, וכלשונה של תקנה 87, המטרה היא למנוע פרסום "חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע... בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי". תקנות ההגנה נכתבו בטרם האינטרנט היה למושג ממשי, ומטבען הן לא יכלו להתייחס למרחב התקשורת המודרנית, זה שטרם נולד. ואולם, אין בזאת לבדו כדי לפסול את פרשנות החוק. כלשונו היפה של השופט זוסמן, "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק - הוא ולא אחר - בא לשרת..."⁶⁰. ואכן, אין להסתפק במשמעות שניתנה לחוק ביום חקיקתו, ויש לפרש את החוק לאור שינוי העתים⁶¹. פירוש שכזה יכלול גם יכלול את האינטרנט ככלי פרסום הנכנס תחת כנפיה הרחבים של תקנות הצנזורה. על-פי קו זה, החוק כולל, כעקורנו של דבר, גם אמצעי תקשורת עתידיים, כאלה שהמוח האנושי טרם הגה. אלא שבכך אין השאלה כולה באה על פתרונה. אכן נכון, העובדה כי לשון התקנות שותקת, וניתנת לפרשנות מרחיבה – ברורה. אכן נכון, העובדה כי נאכוף את תקנות הצנזורה על האתרים השונים – מקובלת. אלא שאין להסתפק בכך. על הצנזורה להתאים עצמה לא רק ללשון המתחדשת, אלא לעולם המקוון שמתפתח. פניו של האינטרנט רבים הם: מחד-גיסא ישנם אתרי חדשות, ומאידך-גיסא אתרי פורום ודיונים. מחד-גיסא צ'טים מקוונים, ומאידך-גיסא שירותי טלפוניה רשתיים. אין האינטרנט כולו מהווה בבחינת מקשה אחת. הוא מפותל, מפוצל, מרובה, מפורז, מתפתח. אם כך, האם העובדה כי הצנזורה הצבאית חלה על אתרי חדשות כדוגמת "וואלה" ו"נענע"⁶² [מכח פרשנות החוק שלעיל], משמעה כי היא חלה גם על תכני ה"טוקבקים" (talkback) המתפרסמים לעיתים רבות בלא כל עריכה מוקדמת? האם דין הצ'ט כדין הכתבה הגלויה? והאם דין ה'בלוג' האינטרנטי כדין שידורי טלוויזיה מקוונת? על שאלה זו אין החוק נותן מענה. לכאורה, שניהם מתאגדים לגדר אותו מושג "הפרסום", שזה עתה קבענו כי נכנס הוא לתחום ארבעת אמותיה של לשון התקנות. שניהם הרי מתפרסמים באותו המרחב. ואולם, המחשבה כי הצנזורה הצבאית פורשת ידיה גם לעבר מרחב הצ'טים והשיחות הפרטיות, מפחיד בהחלט, ומעלה צורך בדיון נוקב באשר לגבולות הצנזורה במדינה דמוקטית. מכאן, עולה המסקנה כי אין די לנו בפרשנות חוק לבדה, כדי לתקן מציאות בעייתית בעליל. על הצנזורה הצבאית מוטלת האחריות לגבש אסטרטגיה חדשה, ולנצל את עידן האינטרנט כפתח לרענון לשון החוק. "דיבור שבחיקוק" הוא אכן "יצור החי בסביבתו", אך כאשר היצור והסביבה שונים הם כמרחק מזרח ממערב, נראה כי על המחוקק ומערכות השלטון מוטלת החובה לקרב בין הזמנים, לאחד בין מרחקים.

3) דין האינטרנט כדין העיתון המודפס? המעבר לתת-הפרק הנוכחי נראה לנו כטבעי. מקומו לבחון האם יש על הצנזורה להבדיל בהתייחסותה המשפטית (והמעשית) בין כלי תקשורת אחד לאחר. עד כה לא הבדילה הצנזורה בין פרסום ברדיו ופרסום בטלוויזיה; עד כה לא הבדילה הצנזורה בין פרסום כתוב לפרסום אלקטרוני. בדיון שקיימנו באשר לתחולת תקנות הצנזורה על אתרי האינטרנט, ניסינו להציג את הבעייתיות הקיימת בראייה אחידה באשר לכל מרחבי הרשת. כאמור, לדעתנו אין דין הצ'ט כדין הידיעה הכתובה, ואין דין הבלוג כדין הטוקבק. הדיון שלהלן מרחיב אפוא את השאלה: האם דין האינטרנט, כמכלול, כדין אמצעי התקשורת האחרים? וביתר פירוט: האם על הצנזורה להתייחס לפרסום באינטרנט כפי שהיא מתייחסת לפרסום בעיתון, רדיו וטלוויזיה; ומה בין אלה ואלה? כבוד השופט מישאל חשין שירטט בלשון שרק לו, את הקושי העובדתי שנובע ממציאות בלתי מבדילה זו. בהכרעתו בעניין פרשת ש"ס⁶³, ציין חשין כי: "כידוע, עוצמת ההגנה על חופש הביטוי תולה עצמה, בין השאר, באמצעי התקשורת בו נעשה השימוש… כל אמצעי תקשורת ומאפייניו המייחדים אותו, מאפיינים המתווים את היקף ההגנה על חופש הביטוי ואת המיגבלות המוטלות עליו… אם נתבונן ברשת האינטרנט ונעמיד בצידה את הרדיו והטלוויזיה, וידענו כי השניים שונים הם באורח מהותי. כך, למשל, השידורים ברדיו ובטלוויזיה מוסדרים על-פי דין בעוד אשר האינטרנט נעדר כל ריגולציה שהיא; תדרי הרדיו והטלוויזיה מוגבלים הם במספרם (כהיום הזה) ואילו במרחב האינטרנט אין מחסור במשאב הערוצים; הרדיו והטלוויזיה, כל אחד מהם, הינו מדיום שיכולת ברירת התכנים בו מעטה עד-לאין-שיעור מן היכולת לברור תכנים באינטרנט. יתר-על-כן: המאזין לרדיו והצופה בטלוויזיה הינם מאזין וצופה פסיביים - השניים הם בבחינת "מאזין שבוי" ו"צופה שבוי" - בעוד אשר המשתמש באינטרנט הינו, במובן מסויים, גם שחקן על הבימה. יתר-על-כן: האינטרנט שונה מאחיו ומאחותו הבכירים גם במהירות התעבורה, בזמינות השירות, בפשטות ובעלות. מאפיינים אלה, השונים באינטרנט מזה, וברדיו ובטלוויזיה מזה, מצדיקים אף יחס שונה לאינטרנט מכאן ולרדיו ולטלוויזיה מכאן. עמד על-כך בפרוטרוט בית המשפט העליון בארצות הברית בפרשת Reno v. American Civil Liberties Union 177 S. Ct. 2329 (1997); והמעיין יעיין ויידע." הנה כי כן, מדגיש השופט חשין כי אין האינטרנט בבחינת מקשה אחת. "לכל שירות בה אופי שונה ומקבילה אחרת - דואר אלקטרוני אינו שווה לצ'אט ושניהם נבחנים מגלישה באתרי אינטרנט"⁶⁴. ולא רק זאת: גם עולם התקשורת בכללו, אין הוא בגדר מקשה אחת. על זאת, על כל אלה, נדרשת הצנזורה להשיב באופן מסודר והחלטי. אכן, עד כה רַבּוּ דפי הביקורת אשר קראו לצנזורה לשנות את לשון החוק. אלא שאם עד כה דיברנו ודיברנו, נראה כי עתה יש צורך במעשה של ממש. העידן הטכנולוגי החדש מחייב אפוא התאמה משפטית ראויה, ואינו יכול עוד להתבסס על פרשנות מרחיבה ללשון התקנות דהיום.

4) הצנזורה הצבאית: מפרשנות למעשה רשת האינטרנט היא גלקסיה שלמה של מידע ותוכן. מטבע הדברים, הצנזורה הצבאית אינה יכולה לשים ידה על כל פרט ופרט, על כל פרסום ופרסום, שולי, טפל או זניח ככל שיהיה. והנה, בשורות הבאות נבחן כיצד פועלת הצנזורה בפועל; כיצד היא מתנהלת, דה-פקטו, אל מול אתרי האינטרנט, וכיצד היא מצליחה לעַבֶד את המידע שברשותה. במסגרת זו, ניתן מבט למלחמת לבנון השנייה כנקודת מבחן⁶⁵. יש להכיר בדבר: הצנזורה הצבאית היא גוף קטן יחסית. שלושים צנזורים בלבד אמורים לתפעל מערכת מעקב לאומית שלמה אחר רדיו, עיתונות, טלוויזיה, אינטרנט, ספרים, פרסומים מטעם גופים ממלכתיים וכדומה. מציאות זו לכשעצמה, מביאה את הצנזורה להתוות מדיניות ברורה באשר לדרכי הטיפול בשאלת הפרסום. המערכת, מטבעה, צריכה לקבוע סדרי עדיפויות. וכך, הם אכן פני הדברים בשטח. הצנזורה הצבאית, ככלל, פועלת על-פי "מבחן פוטנציאל הנזק". כל מסגרת תקשורתית ופרסומית מקבלת יחס שונה על-פי מדד נזק אפשרי. הדבר זוכה למשנה-תוקף ברשת המקוונת. ואכן, אין פרסום באתר ⁶⁶Y-NET, כפרסום באתר "דבקה", הנתפש ברבים כאתר מחתרתי ובלתי אמין בעליל⁶⁷. כאן, בא למעשה מימוש שיקול דעתו של הצנזור. בעיניו, אמור הוא לבחון את ההשלכות של הפרסום על בטחון המדינה. בעוד האתר האחד נתפש בידי האויב כגוף "אמין", כ"מקור מידע סמכותי", השני מוכר דווקא כגוף אנטי-ממסדי שאמיתות קביעותיו מוטלת בספק רב. על-פי קו זה, הצנזורה הצבאית תמנע מטיפול באתרי שוליים, בלתי ממוסדים, בעוד שהיא תתמקד בעבודה אל מול אתרי תוכן מובילים. שם, חשיבות המניעה, גדולה יותר מהנזק של פרסום שולי באתר מחתרתי. כדי להבין טוב יותר את יחסי העבודה בין שני הצדדים, מחד הצנזורה ומאידך האתרים המקוונים, ראוי כי נביא אחרית לראשית, ונמיין בזאת את אתרי הרשת לקבוצות שונות על-פי שיטות עבודה מקובלות במערכת. בקבוצה א' נכללים "האתרים הממוסדים" ברשת הישראלית. אלה אתרים החתומים על הסכם הצנזורה האחרון משנת 1996⁶⁸, ורואים בצנזורה כמקור סמכות שיש לשתף עמו פעולה באופן מלא. המאפיין העיקרי של האתרים הללו הוא אופי עבודתם: המדובר באתרים הכוללים עורך ראשי, מו"ל וכתבים השולטים על המידע, מסננים תכנים, ומציגים חזות 'אובייקטיבית' בעלת איכות תקשורתית ראויה⁶⁹. נציין כי הצנזורה הצבאית אף יודעת את מגבלות השיטה, ומרבה להשיב לפניות כתבי האינטרנט במהירות הראויה לכתבה אינטרנטית. אחרי הכל, אין זמן פרסום בעיתון, כזמן פרסום ברשת. כאן, הכל זמין, הכל נזיל, והזמן - הוא ערך מפתח מרכזי בפרסום החדשותי. מול אתרים אלו, נראה כי הצנזורה אינה מתמודדת עם קשיים חוץ-שיגרתיים. האחד מקבל את סמכותו של השני. בקבוצה ב' נכללים "אתרים אלטרנטיביים" המוצגים ברשת. אלה אתרים שאינם ממוסדים באופיים, ואינם חתומים על הסכם הצנזורה. ביניהם ניתן לכלול את אתר "דבקה", את אתר "רוטר.נט"(www.rotter.net) השייך למר ישעיהו רוטר, את אתר הפורומים והמידע של "פרש" (www.fresh.co.il), את אתר "יש"ע ניוז" (www.yeshanews.co.il), ודומיהם. באופן מפתיע, הגם שהם אינם חתומים על הסכם הצנזורה, רבים מהם מקבלים את סמכותה. כמעין נורמה שהשתרשה, מרבים האתרים לשתף פעולה מול גורמי הצנזורה, לשלוח כתבות לאישור, ולהתמיד לכללים המותווים. אלא שכאמור, אופיים הבלתי ממוסד, עשוי ומצביע על חוסר עיקביות. בעוד בראשון הם מגישים, בשני הם מסרבים. אין אפוא אחידות בהתנהלותם זו. ואולם, כאמור, כעניין של תפישה, האתרים אינם מתנגדים להכיר בסמכות הצנזורה. בקבוצה ג' נכללים אתרים מחקריים ואתרים ממלכתיים באופיים. ביניהם ניתן לראות אתרים כדוגמת אתר "מכון פישר למחקר אסטרטגי אויר וחלל" (להלן: מכון פישר), את האתר למורשת מודיעין⁷⁰, את אתר דובר צה"ל, את אתר משרד החוץ, משרד הביטחון, ודומיהם. על בסיס האמור, פסילה צנזוריאלית נעשית, בין היתר, מתוך הכרת שטח הפרסום עצמו. בעוד שפרסומים במכון פישר נתפשים על-ידי האויב כאמינים ובעלי השפעה⁷¹, אתרים אחרים כדוגמת הפורומים האינטרנטיים, אינם בבחינת יעד מעקב קבוע מצד ארגוני הטרור, ולכן אינם עומדים בראש סדר העדיפויות הצבאי. לא זו אף זו. מטבעם, פרסומיהם של אתרים אלה, אינם נתפשים כשופר המדינה, ואמינותם - בעיני הצד השני - מוטלת בספק רב⁷². נוסיף על זאת: פעמים רבות, גם אם פרסום באחד הפורומים או האתרים הבלתי ממוסדים עשוי לגרום נזק לביטחון מדינת ישראל, העובדה כי הוא שוכן בצל פרסומים אחרים, שאמינותם, ככלל, כאור השמש בשעות הליל, אינה מאפשרת לאויב לברור את דבר האמת לאמיתו. לשון אחר: הגם אם הצנזורה יודעת כי תוכן הפרסום – אמת הוא, הרי ש"האויב" – שהוא גם מהווה את פוטנציאל הנזק – לא יודע לאבחנו ככזה מבין שלל התכנים הבלתי נכונים בעליל באתר. מכאן, שהנזק - גם הוא בספק רב.

5) מלחמת לבנון השנייה – מקרה מבחן היו אלה ימים קשים. מלחמת לבנון השנייה פורצת, ותושבי הצפון במקלטים. אזרחי ישראל מחוברים לאמצעי התקשורת ומצפים לכל בדל מידע. שידורי הטלוויזיה מסביב לשעון. חיילים ואזרחים נהרגים, קטיושות נוחתות בשטח ישראל, העורף הופך לחזית, ומקבץ הפרשנויות מקבל תאוצה. בכל פינת זרקור, בכל אתר נידח, הדיווחים זורמים, ו'אנשי סמכות' מביעים דעה. הכתבים בשטח, העדויות מצולמות, והכל מועבר בשידור ישיר. התוצאה: הביקורת הציבורית לא איחרה לבוא. למועצת העיתונות ולכלי התקשורת הגיעו עשרות רבות של תלונות. "התקשורת הותקפה במאמרים בעיתונות הכתובה, בבלוגים באינטרנרט, בתוכניות אקטואליה ואירוח בטלוויזיה וברדיו, במכתבי שרשרת בדואר האלקטרוני, ואף במספר ימי עיון במקומות שונים בארץ"⁷³. דוח הוועדה לקביעת כללי אתיקה לעיתונות בימי מלחמה (להלן: "הוועדה לבדיקת כללי האתיקה" או "הדוח"), מצטט בין דבריו, גם שלושה קצינים במילואים שהעבירו ניירות עמדה שנכתב בהם, בין היתר: "כתבים ופרשנים צבאיים התחרו ביניהם מי יספק לצופים (ולאויב בתוכם) מידע בשלב מוקדם יותר על המהלכים הצבאיים הצפויים ועל עיתוים המדויק". קצין מילואים כתב: "הפרשנות מפי קצינים בכירים (בדימ.) ומפי כתבים צבאיים ואחרים, שניזונו מהדלפות טריות, נתנו תמונת מודיעין מדוייקת אודות כוחותינו וכוחות האויב והערכות בזמן אמת, שהיתה בוודאי מאירת עיניים ואוזניים למודיעין האויב שעקב בקפידה אחר מהלכי המלחמה והפיק ממנה לקחים חשובים עבורו"⁷⁴. ואולם, נראה כי את הביקורת החריפה ביותר בחרה הוועדה להביא דווקא מתוך קריאות הביקורת של אחד הטוקבקיסטים, אשר הגיב בלשונו החדה לאחת הכתבות ברשת בכותבו: "מסרתם ידיעות לאויב וגרמתם לדמורליזציה בעם. הודעתם מתי יוצאים הכוחות שלנו למבצע ועזרתם לחיזבאללה במסירת פרטים על מיקום נפילת הקטיושות. מכרתם כתבות, סקופים ודאגתם לרייטינג במקום להיות ממלכתיים ולדאוג קודם כל למולדת. נהרגו חיילים ואזרחים בגללכם"⁷⁵. הביקורת הציבורית בראשית ימי הלחימה, יצאה נגד דיווחי התקשורת על מיקום נפילות טילי החיזבאללה. בעדותה בפני הוועדה לבדיקת כללי האתיקה, הסבירה הצנזור הראשי, אל"מ סימה ואקנין-גיל כי: "הצנזורה הוציאה מסמך נורא ברור בנושא הנפילות. אני לא אישרתי נפילות בים כי קל לעשות הסטה. לא אישרתי אתרים אסטרטגיים, לא אישרתי בסיסים כי זה יעד גדול, שקל להמשיך לפגוע בתוכו. לא אישרתי ביקורי בכירים, כי ראיתי הלימה בין ביקור בכיר לבין מטח. מה לא מטריד אותי בטק"ק [טילי קרקע-קרקע] אני יודעת, זה תחום שחקרתי עשר שנים. קטיושה, מראש הדיוק שלה בפועל הוא בין 3% ל-5% מהטווח. מטווח של עשרים קילומטר אנו עומדים בין 600 מ' ל-1000 מ' בסיסי. כל רוח קטנה מסיטה אותו... [חיזבאללה] באמת לא היו צריכים את הטלוויזיה בשביל זה... אך באמת הוא לא יכול להגיע לאותו מקום עוד פעם עם הקטיושה. הוא הולך למרחב". הנה כי כן, לצד הביקורת המובנת בהחלט, הצנזורה הצבאית מצאה עצמה בעומס עבודה שלא הכירה קודם. מחד-גיסא ביקורת ציבורית, מאידך-גיסא, כתבים צבאיים המדווחים מהשטח, פעמים רבות בלא כל בקרה מוקדמת. ולא רק זאת. בחודש הראשון ללחימה בצפון, קיבלה הצנזורה כ-7000 פניות [מתוכן 6000 הגשות צנזורה לאישור], מספר חסר תקדים, המתפרש, בדרך-כלל, על פני שישה חודשי עבודה מלאים⁷⁶. והנה, למרות קולות הביקורת, ראוי כי נבחן את מידת שיתוף הפעולה של התקשורת והצנזורה במהלך המלחמה, ולאו דווקא בימיה הראשונים, עת שרר בלבול ואף איבוד עשתונות קל. נפח מיוחד אנו ניתן, כאמור, לדיבור על יחסם של האינטרנט ומערכות הביטחון. השופטת דליה דורנר מציינת בעניין זה, בעמוד 14 לדוח, כי מדברי הכתבים הצבאיים ואנשי עיתונות אחרים, שאושרו על-ידי אנשי הצבא, "למדנו כי בתקופת הלחימה הכפיפו עצמם העיתונאים ברצון לצנזורה ואף פנו ישירות לצנזורים לקבלת הנחיות. אנשי צנזורה ישבו באולפנים של כל ערוצי החדשות ולעת הצורך הסיטו את זוויות הצילום של המצלמות בשעת שידור חי. המשדרים באופן ישיר, שדבריהם לא עברו צנזורה מוקדמת, צוידו בצווי הצנזור שהותאמו מעת לעת לצרכים הביטחוניים המשתנים. אחד הערוצים (ערוץ 10) אף הוסיף הנחיות מגבילות משלו" [ההדגשות הוספו]. אך מה ביחס לאתרי החדשות, נשאל? הצנזורה הצבאית הבינה חיש מהר כי האינטרנט מהווה בסיס מידע מרכזי, מקור אינפורמציה מיידי, אך בד-בבד בכוחו לזרוע לחץ ציבורי כבד. בהתבסס על ההבנה כי האינטרנט כפוף לצנזורה מכח פרשנות תקנות ההגנה, שיגרה אל"מ סימה ואקנין, הצנזור הראשי, מכתב לכלל אתרי החדשות, הן לממוסדים והן לבלתי ממוסדים. כאן נפל דבר. סמכותה של הצנזורה הצבאית, בפעם השנייה בתולדות הרשת הישראלית, מומשה, הופעלה, ובאה לידי ביטוי גם ביחס לאתרי האינטרנט המדווחים בזמן חירום⁷⁷. הצנזור הראש, שיגרה צו גם לאתר רוטר.נט, אתר שבעת המלחמה, זכה למספר כניסות גולשים גבוה יותר מזה של האתר הפופולרי בישראל, ⁷⁸Ynet. הרב ישעיהו רוטר קיבל את הצו ופרסם עותק שלו בפורום הסקופים והחדשות באתר, במטרה להביאו לידיעת ציבור הגולשים. האתר שיתף פעולה לאורך כל ימי המלחמה והביע נכונות להוריד מהרשת מידע אשר גורמי הצנזורה מצאוהו כ"מזיק"⁷⁹. אלא שכאן יש להדגיש: ייחודו של אתר פורומים ודיונים הינו בכך שאין עריכה על דברי הפרסום. הגולשים מעלים על הרשת דיווחים ומחשבות. שאלת הבקרה הצנזוריאלית זוכה למשנה תוקף דווקא במקרה זה, שכן "המבחן המקדים", אותו מבחן מניעה - אינו קיים כאן. עבודת הצנזורה הצטמצמה במקרה זה לעבודת מעקב, ואיתור חומרים - קיימים – אשר עשויים היו להזיק לבטחון המדינה. אותם חומרים, כאמור, הוסרו עת הגיעה פניה רשמית ממערכת הצנזורה. נראה כי במהלך ימי מלחמת לבנון השנייה, אתרי האינטרנט הממוסדיים היטיבו לשתף פעולה עם מערך הצנזורה. אך כאמור, לא רק הם: הצו שנשלח לאתר רוטר, וכך שיתוף הפעולה של שאר האתרים הבלתי ממוסדים, כעולה משיחתנו עם הצנזור הראשי, שינו את כללי המשחק, וקירבו אפוא בין המערכות. אך יחד עם זאת, צה"ל נתקל בבעיות צנזורה לא פשוטות, והפעם - דווקא מכיוון מפתיע. בצנזורה אומנם ידעו על "האתרים הגדולים", ונערכו להתמודד גם עם אתרי הפורום השונים. אך לדבר אחד הם לא נתנו קול ודעת: לאתרי החדשות של הרשויות המקומיות וערי הצפון. הפורטל העירוני של עכו⁸⁰, כך לדוגמה, הכולל חדשות וידיעות מקומיות, פרסם על דעת עצמו את מיקום נפילת הטילים בכל רגע נתון, "און-ליין". כך עשה גם פורטל האינטרנט של העיר נהריה⁸¹, אשר ידע להעלות לאוויר כל פרט ומידע אודות מיקום נפילת הטילים. בצנזורה ידעו כי תקנות ההגנה חלות על כל אתרי החדשות. ללא ספק, היה להם הכוח החוקי לממש סמכותם ולמנוע את פרסום הידיעות והמבזקים. אלא שבד-בבד, הלבטים היו קשים: אכיפת סמכותה של הצנזורה על אתר עכו.נט, פירושה כי אכיפה דומה תעשה נגד כלל האתרים הדומים לו ברשת. בהתבסס על כך, הוחלט במערך הצנזורה "להבליג" ולהימנע מהתמודדות ישירה שכזו. כוח האדם היה חסר, ו"מבחן פוטנציאל הנזק", שהוצג לעיל, הביא לגיבוש מערכת סדרי עדיפויות שונה.

1) מסקנות והמלצות ברשימה שלהלן ניסינו להציג את הבעייתיות שמביא עימו העידן הטכנולוגי החדש, וכך את האתגרים הניצבים אל מול מערך הצנזורה הצבאית. העולם המקוון מציב בפני מערכת הביטחון סדרה של קשיים בתחום אכיפת המידע, ומרוקן מתוכן את המודל הקלאסי של הצנזורה המוכרת. הלשון המנדטורית, כאמור, עודנה תקפה בעידן הטכנולוגי החדש. תקנות ההגנה עודן אותן התקנות, וזאת למרות שהמציאות - שונה בתכלית. מכאן, העלינו את הצורך בגיבוש מסגרת משפטית, אשר תחבר את מסגרת העבר לקווי ההווה. הדגשנו כי הסכם הצנזורה האחרון משנת 1996, בעייתי בתפקודו: הוא אינו חל על כלל מערכות התקשורת, סובל ממחסור ב"שיניים" משפטיות, ואינו מציע שלב ביניים של ענישה, גם אם ביחס לזמן מלחמה. בשורות הבאות נבחן אפוא הצעות לשינוי החוק. נכיר בדבר: איננו הראשונים ואיננו האחרונים שדנים במערכת המורכבת של הצנזורה הצבאית. ההצעה שלהלן איננה בבחינת סוף מחשבה, כי אם אך תחילתה בלבד. היא מבוססת על ראייתנו את המצב הקיים, ושואפת לשפר, ולו במעט, את מערך היחסים אל מול התקשורת הישראלית. אכן, תקנות ההגנה זקוקות לשינוי נוסח, להתאמה משפטית. עת כתיבתן של השורות הראשונות ברשימה זו, הייתי משוכנע כי ביטול התקנות וחקיקתן מחדש, הוא שלב חיוני נוסף שאנו נדרשים לקיים. אלא שיחד עם זאת, לא כל מה שרואים בתחילת הדרך, רואים גם באחריתה. חקיקתו של חוק צנזורה חדש, המתאים עצמו להוויה הטכנולוגית דהיום, אולי הכרחי, אך איננו בבחינת צעד נבון. במדינה דמוקרטית, ראוי להימנע, ככל שניתן, מרטוריקה ריכוזית, הגם אם היא נכונה. הדיבור על צנזורה אינו מניח הדעת. הגם שתוצרו עשוי לעמוד בכל מבחני חוק היסוד ובסיס המוסר הדמוקרטי, עצם הכותרת ("חוק הצנזורה") מייגעת רוחי, ומעלה ניחוחות זכרון של משטרים אחרים. ברם, אין בכך כדי לבטל את הרציונאל הניצב בבסיס הדיון. שינוי אכן נדרש, התאמה אכן הכרחית. אם כן, באילו דרכים ניתן לשנות את המציאות הצנזוריאלית בלי לבצע "מהפיכה חוקית" של ממש?

לפניכם מספר פתרונות אפשריים:

1. שינוי נוסח הסכם הצנזורה: לא נחזור על שאמרנו. נקודת ההנחה היא כי הסכם הצנזורה בעייתי בעליל. עיקר הצעתנו היא גיבוש הסכם חדש, תוך שיתוף כלל אמצעי התקשורת, לרבות אתרי האינטרנט. במסגרת זו, ראוי לדעתנו לבחון את שינוי הנוסח בכללו, תוך שנבדיל בין "זמן מלחמה" לעת "שגרה", במקביל לגיבוש סרגל עונשים מתאים. על לשון ההסכם לחול כאמור על כלל אמצעי התקשורת, אך תוך הבדלה בין אמצעי זה לאחר. על כך אמר השופט מישאל חשין כי, "...מאפיינים אלה, השונים באינטרנט מזה, וברדיו ובטלוויזיה מזה, מצדיקים אף יחס שונה לאינטרנט מכאן ולרדיו ולטלוויזיה מכאן"⁸² [ההדגשות הוספו]. אם נמשיך ונצעד לאורה של הלכת שניצר, עבירה על הוראות הצנזורה תהא עת פרסום חומר אשר נפסל על-ידי רשויות הצנזורה הצבאית. ואולם, אימתי נחיל את עונשי המאסר, כמוצע להלן, ומתי נסתפק בעונשי נזיפה וקנסות כמוכר ב"ועדת השלושה"? נראה כי בשלב זה, ראוי כי נבדיל בין עיתות מלחמה וזמן השגרה. ההצעה שלהלן מתייחסת לתקופת חירום או מלחמה, ואולם נכון יהיה לגבש מערכת מקיפה יותר, אשר תדע לשלב בין כלל הצרכים הביטחוניים ולאזנם נכונה אל מול עקרון זכותו של הציבור לדעת. מומלץ בזאת להטיל עונש של עד חצי שנת מאסר בפועל, על מי שעובר על תנאי הוראות הצנזורה בזמן מלחמה, ומפרסם מידע בהתאם לאמור מטה. ההבדלה בין זמן מלחמה, [עת הכריזה על כך ממשלת ישראל], ובין זמן שגרה, הוא אכן בעייתי. מודעים אנו לכך. אחרי הכל, מה הוא ההבדל בין שעת חירום רציפה, ובין הכרזת מלחמה מלאה? והאם תקופה מבצעית רגישה כדוגמת פעילות צה"ל בימי "חומת מגן", אינה חשובה ומסוכנת כפרסום מידע בעת מלחמת לבנון השנייה? על תשובה זו נתקשה לענות בבירור, ואולם נדגיש עתה כי ההצעה שלפנינו איננה כמובן סוף פסוק. מטרתה, כאמור, היא אך להתוות קווי מחשבה ראשוניים בלבד, להראות את הצורך בהבדלת העונשים - כשיטה, והיא בהחלט אינה מתיימרת להציג מציאות שאינה דורשת בחינה ועיון. הרציונאל העיקרי בהצעה, הוא גיבושה של מערכת ביניים, כזו שתשלב ותאזן בין בית הלל ובית שמאי. מכאן, נציע כי על-מנת שנטיל עונש מאסר, נדרוש לקיים את התנאים הבאים באופן מצטבר. אי-מלויים של חמשת התנאים המצטברים שלהלן, ידחה את עונש המאסר בפני עונשים "מופחתים" כדוגמת קנסות, נזיפה, אזהרה או הערה. נדגיש כי העמדה לדין תהא אך בבית משפט כחוק, ולא בפני "ועדות משנה" מטעם הציבור. בסיס החשיבה בענייננו זה לקוח מתוך השיטה הבריטית, אשר כוללת עונשי מאסר בפועל נגד פרסום בלתי חוקי, כפי שהוצג במסגרת פרק ב' למאמר. להלן ההצעה למכלול התנאים המצטברים: 1. פרסום הידיעה מנוגד להוראות הצנזורה, כאמור בתקנות. 2. הפרסום נעשה בזמן מלחמה [הכרזת ממשלה]. 3. הגורם המפרסם יודע, או צריך לדעת, כי אופן פרסום המידע אינו תקין. 4. נדרש קיומו של מבחן "הוודאות הקרובה" בפגיעה בבטחון המדינה או הסדר הציבורי. 5. הגורם המפרסם, יודע, או צריך לדעת, כי פרסומו עלול להביא לקרות הנזק [בעקבות האמור בסעיף 3]. נודה ונכיר: גם אם יהא מי שיסכים להצעה בקוויה הראשוניים, אין להתעלם מהקשיים שבלשונה. בהצעתנו זו, אמרנו כי "יש לגבש הסכם צנזורה חדש". אלא שהסכם, ככל הסכם, דורש את הסכמתם של שני הצדדים. והנה, גם אם נציגי הצנזורה יאמצו את הקווים המוצעים, ייתכן מאוד כי נציגי התקשורת יתנגדו להם. אחרי הכל, המציאות הנוכחית קלה להם: במקום בתי משפט, יש להם וועדה הכוללת נציג מטעמם; במקום עונשים דרקוניים, כלשון התקנות, הם מסתפקים בענישה קלה המופעלת אך לעיתים רחוקות. אכן, אליה וקץ בה. מכאן, באה אפוא הצעתנו השנייה.

2. אימוץ השינויים המוצעים ביחס להסכם הצנזורה (כאמור בסעיף 1 לעיל), והפיכתם לתקנות מטעם שר הביטחון או ממשלת ישראל: כאמור בסעיף 1 לעיל, נחוץ שינוי במערכת הצנזוריאלית. באם איננו רוצים לשנות את התקנות, ובאם איננו יכולים לאחד דעות ביחס להסכם הצנזורה, אולי ראוי כי נשקול לשפר את לשון ההסכם הקיים, לשדרג (כמוצע לעיל) את תוכנו, ולהציעו לשר הביטחון וממשלת ישראל על-מנת שיאמצו את המסמך כחלק מסמכותם להתקין תקנות. לשון אחר: לא יהא זה מהלך חקיקה רגיל, אלא תיקון תקנות כמקובל. במסגרת זו, נאמץ את שינוי הסרגל העונשי, נשנה את הלשון הקיימת כך שתענה על הדרישות והאתגרים שהצענו ברשימה זו, ובכך תחול על כלל אמצעי התקשורת תוך הבדלה בין אחד לאחר. מערכת זו, תשמר, מכח התקנות, את סמכויות הוועדה המוכרת כיום כ"וועדת השלושה", ותקבע בהתאם את הרכבה החדש. שימור מערך הוועדה המעין שיפוטי, חשוב בעיננו, בעיקר משום כוחה של הוועדה לאזן ולשקול דברים. כך, נקל גם על מערכת המשפט, שגם כך עמוסה בדין. נדגיש: אין בכוחה של הוועדה בכדי למנוע פנייה לבג"צ במקרה והחלטתה אינה משביעה רצון. כמו כן, יהיה בכך כדי להתגבר על המכשול המרכזי, והוא הסכמת כלל אמצעי התקשורת לקחת חלק בהסכם. הפיכתה של טיוטת ההסכם, על השינויים הנדרשים, לקול תקנות, תחיל את הדרישות על אמצעי התקשורת, ללא יוצא מן הכלל.

המסע שפתחנו בתחילה – בא עתה לסיומו. בחיבורנו זה ניסינו להציג את הקשיים הטמונים בלשונן של תקנות ההגנה ביחס לצנזורה הצבאית. סקרנו בקצרה את ההיסטוריה הצנזוריאלית בישראל, הפלגנו במעט אל מחוזות בריטניה, והצגנו בקווים כללים את השלכות העידן המודרני על הצנזורה האינטרנטית. במסגרת זו, הצענו כמתווה כללי, פתרונות אפשריים אשר ישפרו, לדעתנו, את מסגרת היחסים המשפטיים שבין אמצעי התקשורת ורשויות הביטחון. בתוך אלה, ניסינו להסביר את הקושי שבהיעדר קיומו של "שלב ביניים" בסרגל עונשים הנתון בידי "וועדת השלושה". כמו כן, הצענו לשנות את לשון ההסכם הקיים, ולאמץ מבחן עונשי חדש, שיופעל בעת מלחמה. כל אלה, נדגיש, אינם בבחינת סוף דבר, כי אם בגדר תחילת קו מחשבה. המשפט, כמו גם הטכנולוגיה, פורש כנפיים עם השנים ומתפתח. זהו תהליך טבעי ומוכר. המוח האנושי משתכלל, ידע האדם מתרחב, ו"היצור החי בסביבתו", משנה מראה וצורה בהתאם. "מהפכת המידע" היא דוגמה בולטת לכך. רשת האינטרנט שינתה את ראי המשפט בתחומים רבים. כך היה בדיני החוזים, בדיני הראיות והקניין הרוחני. זו, כמובן, אך דוגמה אחת בלבד. הרחבה על אלה, לבטח תעשה עוד במקום אחר. אלא שבנקודה זו, יש בהם כדי להצביע על שינוי מגמה. מערכת המשפט נדרשת להתאים עצמה לשינויי העת, ל"עידן המקוון", וכך גם מערכת הצנזורה בכללה. נודה בדבר: חיבור ושיח על צנזורה - כמערכת משפטית בפני עצמה – אינו תמיד קל ללשון המושגית. בעולם שבו הצנזורה הממשלתית הפכה לכלי אנטי-דמוקרטי בידם של משטרים ריכוזיים, אכן, יש לייחס משנה חשיבות לשאלת קיומה של מערכת משפטית שכזו. מחקר שנערך לאחרונה בשיתוף קבוצות מחקר שונות מאוניברסיטאות טורונטו, הארוורד, אוקספורד וקיימברידג'⁸³, העלה תמונה מדאיגה, לפיה "קיימת עלייה בהיקף ובמורכבות הסינון", במדינות בהן הדבר מבוצע באופן רחב-ידיים. דיון מעמיק עוד יותר ביחס לצנזורה ממשלתית, ניתן למצוא אודות המשטר הסיני. מחקר בינלאומי שפורסם בחודש אפריל 2005, העלה כי מערכת הצנזורה בסין "היא מהמתוחכמות בעולם"⁸⁴. לצד זאת, אף טוענים ארגוני זכויות אדם כי ממשלת סין מחזיקה למעלה מ-30,000 "שוטרי אינטרנט", אשר כל מטרתם: מעקב אחר פרסום תכנים ברשת⁸⁵. אלא שכמובן, ישראל אינה כסין, ואין להשוות האחד לשני. האיזון בין חופש הביטוי וצרכי הביטחון הם בבחינת יסוד מוכר בחברה הדמוקרטית, שהיא כגג לראשנו. על כן, הטיפול במערכת הצנזורה צריך להיעשות על-ידי רשויות החוק בכפפות ניתוח עדינות, בזהירות ודייקנות מרובה. ברם, אל לנו להירתע אך מזאת. הרשת המקוונת אכן הביאה עמה צורכי שינוי, ואין עלינו להימנע מהתמודדות מורכבת וישירה עם עולם תוכן חדש. הגיעה העת כי מערך הצנזורה הצבאית יעבור שינוי יסודי, בחינה מחודשת, ניתוח מערכות מקיף. נראה כי העידן הטכנולוגי מהווה "תירוץ" מצוין לכך.

1 לצד הטיעון הרווח כי האינטרנט מהווה במה לשיח ציבורי מורחב, יש הטוענים כי המדובר במיתוס ותו לא. לעניין זה, ראו מאמרה המרתק של ניבה אלקין-קורן "המתווכים החדשים ב'כיכר השוק' הווירטואלית" ממשל ומשפט ו(2), 381 (2003). 2 דיון מעניין אודות המשמעות החברתית של ערך האנונימיות ברשת, ניתן למצוא אצל:Gia B. Lee, Addressing Anonymous Messages in Cyberspace, 2(1) JCMC (1996), available at jcmc.indiana.edu/vol2/issue1/anon.html 3 תב"מ 16/01 ש"ס–התאחדות ספרדים עולמית שומרי תורה נ' ח"כ אופיר פינס, פ"ד נה(3) 159, 167 (2001) (להלן: "פרשת ש"ס"). בפסק-הדין נתבקש בית המשפט העליון להכריע בשאלה האם יש לאפשר תעמולת בחירות במסגרת האינטרנט, והאם אין בכך עבירה על חוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי"ט-1959. 4 משה נגבי "מעמדו החוקתי של חופש העיתונות" חופש העיתונות בישראל 13-18 (הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995). 5 משה נגבי "הצנזורה הצבאית" חופש העיתונות בישראל 67-85 (הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995). 6 ד"ר קרין ברזילי נהון, פרופ' גד ברזילי "חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה", "שקט, מדברים!: התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל" (בירנהאק מיכאל, הוצאת רמות, 2006) lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=14258 7 בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1) 249 (2003). 8 מייק אלדר "שייטת 11 – הקרב על הצל"ש" (הוצאת מעריב-הד ארצי, 1996). 9 מייק אלדר "דקר – סיפורה של שייטת הצוללת" (הוצאת מדן, 1997). 10 ראו מידע מסכם מתוך אתר האינטרנט TIP, "המלחמה הבלתי נגמרת בפרסום ה"סוד" הביטחוני" [קישור]. 11 ראו בג"צ 99 / 198 אלוף משנה (מיל.) מיכאל אלדר נ' ועדת השרים לעניין מתן היתרים לפרסום (לא פורסם, 28.11.200); בג"צ 99 / 3208 אל"מ ((מיל.)) מיכאל (מייק) אלדר נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 3.6.1999); רע"א 98 / 1803 מיכאל אלדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.1999). 12 ראו: "מה קרה? ומי אשם? בפרשת אל"מ ((מיל.)) מיכאל (מייק) אלדר", מתוך אתר TIP.co.il. האתר היה הראשון לפרסם בגלוי את השינויים שבוצעו בספרו של אלדר, תוך השוואה לגרסה הישנה של הספר [קישור]. 13 א 1262/97 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' אלדר מיכאל (לא פורסם, 1.8.2006) law.co.il/computer-law/eldar.pdf 14 שם, עמ' 3 לפסק-הדין. 15 ראו למשל: בג"צ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 274-297 (1987); בג"צ 234/84 "חדשות" נ' שר הביטחון, פ"ד לח(2) 477, 480-486 (1984). 16 בג"צ 88 / 806 UNIVERSAL CITY SUTDIOS INC נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, מג (2) 22, 33 (1989). 17 ע"פ 68 /255 מדינת ישראל נ' אברהם בן משה, כב (2) 427, 435 (1968). 18 בג"צ 84 / 234 חדשות בעמ נ' שר הביטחון, לח (2) 477, 483 (1984). 1920 ע"א 89 / 214 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, מג (3) 840, 851-852 (1989). 20 ראו בג"צ 88 / 680 מאיר שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, מר יצחק שני, מב (4) 617, 625 (1989) (להלן: "פרשת שניצר") 21 זאב סגל "חופש העיתונות ובטחון המדינה" חופש העיתונות: בין מיתוס למציאות 19-45 (הוצאת פפירוס - אוניברסיטת תל אביב, 1996). 22 פרשת שניצר, לעיל ה"ש 22. 23 בג"צ 53\73 חברת "קול העם" ואח' נ' שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953). 24 פרשת שניצר, לעיל ה"ש 22, בעמ' 632. 25 פרשת שניצר, לעיל ה"ש 22, בעמ' 614. 26 פרשת שניצר, לעיל ה"ש 22, בעמ' 634. 27 זאב סגל מציין במאמרו "חופש העיתונות ובטחון המדינה", לעיל ה"ש 23, כי בוועדת העורכים לא היתה חברה מערכת עיתון "חדשות". וכלשונו: "הוועדה ייצגה את העיתונים היומיים (להוציא עיתון "חדשות"), והיא כוללת גם את נציגי הרדיו והטלוויזיה, את עורך סוכנות הידיעות עתי"ם ואת מפקד גלי צה"ל". 28 ראו למשל, אורי פז "האם הצנזורה הצבאית מתה?", מתוך אתר הפרשנויות - "אומדיה": [קישור] 29 פרשת שניצר, לעיל ה"ש 22. 30 בג"צ 97 /1715 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, נא (4) 367, 403 (1997). 31 המידע שיוצג בפרק זה, כולו, סיקרתו וניתוחו, מתבסס על המידע הרשמי, כפי שמופיע באתר ה-DA הבריטי: [קישור]. התיאור ההיסטורי של מערכת "הצנזורה" הוולונטארית יתבסס, גם הוא, על הסקירה המקיפה שמציע האתר הרשמי. 32 רשימת הנושאים הטעונים ביקורת מוקדמת של צנזורה בישראל, כוללת 41 הגבלות, בהן נכללים חמישה צווי ממשלה. הרשימה המלאה הוצגה במהלך פגישה שהתקיימה עם סרן רי שולר, עוזר הצנזור, בתאריך 19/07/2007 בלשכת הצנזור הראשי, בסיס הקריה, תל אביב. 33 מתוך הסקירה ההיסטורית של האתר: [קישור]. 34 להרחבה על פועלו של האדמירל תומפסון, ראו: [קישור]. 35 לעיל ה"ש 33. 36 פרשת שניצר, ראו לעיל ה"ש 22. 37 מתוך פרוטוקול הוועידה הרביעית של ה-Information Commissioners, מנצ'סטר-2006, אנגליה. ראו: [קישור]. 38 ראו: מסקנות מערכת ה-DA מנקודת מבט בריטית (מתוך האתר הרשמי): [קישור]. 39 לסקירה מקיפה אודות חוקי הפרלמנט הבריטי ביחס ל"אינפורמציה רגישה", וכן לדיון אודות "תרבות המידע" בברטניה, ראו: [קישור]. 40 Official Secrets Act, 1989, c. 6 (Eng.).; לאיתור החוק באמצעות אתר המידע הרשמי בבריטניה, ראו: [קישור]. 41 ראו סיכום מתוך: en.wikipedia.org/wiki/Official_Secrets_Act#Terms_of_the_1989_Act. 42 William Wallis, Roula Khalaf, "Qatar shock at al-Jazeera bombing report" Financial Times, ראו: [קישור]. 43 מערכת Ynet, "בוש הציע להפציץ את אל-ג'זירה בקטאר" אתר Ynet [קישור]. 44 שם. 45 כתבת מערכת Secrets-leaker handed prison term"" סוכנות הידיעות הבריטית REUTERS uk.reuters.com/article/email/idUKL1060345320070510. 46 בג"צ 85/ 399 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור' מא (3) 255, 274 (1987). 47 בג"צ 81 / 1 ויקי שירן נ' רשות השידור' לה (3) 365, 378 (1981). 48 אלי הכהן "איך האינטרנט החליש את הצנזורה הצבאית", מתוך מאמרו לאתר Ynet: [קישור]. מר הכהן הינו ראש מכון נטויז'ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל אביב. עיקרי דבריו הובאו גם במסגרת פגישה אישית שקיימנו בתאריך 12 בנובמבר, 2006. 49 יוסי עבדי "המילואימניקים חושפים, הלבנונים מתעדים", מתוך כתבה לאתר "חדשות מחלקה ראשונה", Nfc: [קישור]. הדברים לקוחים מתוך תגובה הרשמית של הצנזורה לעיקרי המידע שפורסם בכתבה. 50 מועמדים פוליטיים רבים החלו מסתגלים לעידן המקוון. ארה"ב היא דוגמה בולטת לכך, שם רבים מהמועמדים לנשיאות המדינה, משיקים אתרים אישיים ומנהלים את קמפיין הבחירות באופן מקוון. הילרי קלינטון, כך לדוגמה, הודיעה על כוונותיה לרוץ לנשיאות ארה"ב באתרה האישי, וזאת בטרם פנתה לאמצעי התקשורת המקובלים. יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, גם הוא, השיק בלוג אינטרנטי חדש, ומנהל דוח-שיח אינטראקטיבי עם גולשיו: הוא עונה על שאלות, יוזם תגובות, ומפיץ הודעות. התנהלות דומה ניתן לראות לאחרונה גם מכיוונו של יו"ר העבודה, אהוד ברק. 51 ראו "ממצאי סקר דעת קהל בנושא שימוש באינטרנט בחודש אוקטובר 2006", מטעם מכון נטויז'ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל אביב: [קישור]. נציין כי הנתונים הועברו גם במסגרת הפגישה האישית שקיימתי עם מר אלי הכהן, לעיל ה"ש 50. כמו כן, ראו: יוסי עבדי "סקר: כוח האינטרנט מתחזק", מתוך כתבה באתר "חדשות מחלקה ראשונה": [קישור]. 52 בש"א (י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' "בזק בינלאומי" בע"מ, תק-של 2006(1), 11480 (2006). 53 יצחק זמיר "חופש הביטוי באינטרנט" משפט וממשל ו(2), 353 (2001). 54 מתוך מחלקת מידע ומחקר של הכנסת: רועי גולדשמיט "מקומם של ה"טוקבקים" בשיח הציבורי בישראל". המסמך נכתב לבקשתו של ח"כ ישראל חסון, ועניינו בחינה של השפעת הטוקבקים באינטרנט על תרבות השיחה בישראל: [קישור] 55 ת"א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב נ' פורן, תק-של 2002(2), 1216, פסקה 40 (2002). 56 ת"א (ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטלריד, תק-של 2005(3), 1629, פסקה 14 (2005). 57 שם, פסקה 16. 58 תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. 59 בשיחה שקיימתי עם סא"ל רון קרניאלי, מפקד בסיס הצנזורה ת"א, בתאריך 3 לדצמבר 2006, נטען כי לראיית הצנזורה, אתרים כדוגמת Ynet, אתר הארץ, ואתר עיתון מעריב, אכן יכולים להתפרש כ"עיתונים", גם על-פי מסגרת ההגדרה בתקנות. 60 בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 (1970). 61 דברי השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 00 /3126 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטיים וכוח אדם בע"מ, נז (3) 220, 242 (2003). 62 ראו: [קישור]; www.nana.co.il. 63 פרשת ש"ס, לעיל ה"ש 5. 64 ראו חיים רבייה "חופש הביטוי באינטרנט והתאמת החוק לעידן המידע"; לקוח מתוך "הפורטל המשפטי לאינטרנט, מחשבים וטכנולוגיית מידע" בראשותו של עו"ד חיים רבייה, [קישור]; ראו www.law.co.il/showarticles.php?d=h&article=177 65 כלל העובדות, הנתונים, והמספרים המופיעים בפרק זה, כמו גם התייחסות למהלך ההתנהלות הפנים-מערכתית של הצנזורה בזמן המלחמה, מתבססים על שיחת עבודה אישית שקיימתי עם הצנזור הראשי בתאריך 19.07.2007 בלשכתה בקרייה (תל אביב). 66 ראו [קישור]; האתר מתפרסם גם בשפה האנגלית בכתובת: [קישור] 67 הקביעה ביחס למהימנות אתר "דבקה", היא אומנם אישית, אך מתבססת על שיחות רקע שקיימנו עם 12 עיתונאים ואנשי מחקר אינטרנטיים במהלך חודש מאי 2007. לאתר דבקה, ראו:[קישור] 68 ראו עמ' 9 לעיל. 69 בין אתרים אלה נכללים: אתר Ynet, אתר "וואלה", אתר הארץ, אתר מעריב, אתר "נענע", אתר "חדשות מחלקה ראשונה", אתר "אומדיה", ודומיהם. 70 ראו: [קישור] ; האתר, בראשותו של ד"ר ראובן ארליך, מספק חומרי רקע על פעילות טרור פלשתינית, מפרסם נתונים אודות חיזבאללה, אירן, סוריה, לבנון, עירק; מתייחס לרשות הפלשתינית כמכלול ומספק סיכומים יבשים אודות הטרור האיסלאמי על בסיס חודשי. 71 מתוך שיחה שקיימתי עם סא"ל ב(מיל.)) יהונתן דחוח-הלוי, חוקר בכיר לטרור ואיסלאם רדיקלאי, בתאריך: 16 למאי, 2007. 72 מתוך שיחה שקיימתי עם מפקד בסיס הצנזורה בתל אביב, סא"ל רון יקותיאלי, מתאריך: 3 לדצמבר, 2006. 73 מתוך פרק המבוא ב"דוח הוועדה לקביעת כללי אתיקה לעיתונות בימי לחימה". הדוח ניתן בתאריך: 18.04.2007. בראש הוועדה עמדה השופטת ((בדימ.)) דליה דורנר. ניתן לאתר באתר מועצת העיתונות בישראל [קישור]. 74 שם, בעמ' 7. 75 שם, בעמ' 8. 76 הנתונים הוצגו במסגרת הפגישה עם הצנזור הראשי, 19.07.2007, לעיל ה"ש 67. 77 ב-19 במרץ 2003, נשלחה בפעם הראשונה בתולדות הרשת הישראלית, הנחיית צנזורה מטעם מדינת ישראל באמצעות "הצנזורה לעיתונות ולתקשורת" אל מנהלי אתר רוטר.נט ולמנהלי אתר הפורומים של "פרש". תא"ל רחל דולב, לשעבר הצנזור הראשי, הנחתה את האתרחיחם כיצד לפעול ברקע המתפקה האמריקנית בעירק. לעיון המכתב, ראו: halemo.net/edoar/0004/0003.html. 78 הנתונים הוצגו במסגרת הפגישה עם הצנזור הראשי, 19.07.2007, לעיל ה"ש 67. 79 שם. 80 ראו: [קישור]. 81 ראו: [קישור]. 82 פרשת ש"ס, לעיל ה"ש 5. 83 אסף גדות "היקף צנזורת האינטרנט מתרחב", אתר "חדשות מחלקה ראשונה", Nfc: [קישור]. אגב כך, מעלה המחקר כי בין המדינות שבהן הצנזורה היא המקיפה ביותר נכללות בורמה, אירן, פקיסטן, ערב הסעודית, סוריה, טוניסיה, איחוד האמירויות ותימן. 84 OpenNet Initiative , "Internet Filtering in China in 2004-2005: A Country Study". ראו: [קישור] . - OpenNet Initiative הינו גוף מחקרי - בינלאומי- העוסק בחקר ההשפעות של תופעת סינון התכנים, הצנזורה והרדיפה הפוליטית באינטרנט, על-ידי רשויות ממשל שונות בעולם. 85 Mary Hennock ""The cost of China's web censors, מתוך אתר החדשות של רשת ה-BBC: [קישור].