"ידיעות אחרונות" שוב זיכה את קוראיו במאמר מפרי עטו של בעל "הסיפור על אהבה וחושך". המאמר, "פשעי אוסלו" (8.6.03), חתום אמנם על-ידי עמוס עוז, אבל עם קריאתו אי-אפשר להימנע מהמחשבה, שמא הכותב הוא... קופי ענאן. ממרומי מגדל השן שלו מסתכל הסופר העברי, איש ערד, על הסכסוך הישראלי-פלשתיני כאילו ישב במגדל הזכוכית בשדרה הראשונה בניו-יורק.
שני צדדים לסיכסוך - מסביר לנו עמוס ענאן - ושניהם אשמים באותה מידה. שניהם לא קיימו את הסכמי אוסלו, שניהם התעללו בו; ידי שניהם אינן נקיות; בשניהם יש מסיתים ודמגוגים; ובשניהם ישנם קיצונים מסוכנים באותה מידה: "חמאס הכהניסטים", "הג'יהאד האיסלאמי ובריוני הגבעות"; ושניהם הם "עמים פצועים" שיש להם אותה מולדת.
עמוס ענאן מגלה את עינינו, כי בשני הצדדים היו, עם זאת, מנהיגים שחשבו כי השלום הוא מעל לכל. מנחם בגין גילה, כי "שלום חשוב משטחים" ואילו סאדאת הראה כי "שלום חשוב מנקמה". ובכן, הסופר (העברי) מהאו"ם מסתכל מגבוה על שני העמים הללו, כאילו אינו שייך לאחד מהם, כאילו הוא חייב, אבל חייב, למצוא נקודות זכות בצד השני ונקודות חובה בצד הישראלי, ותוך כדי כך מסלף לבלי גבול את האמת.
ראשית - ההשוואה בין השטחים ל"נחלאות מעבר לים". וכי אפשר בכלל להשוות את אלג'יר, למשל, הרחוקה כל כך מצרפת, ליש"ע, הקרובה כל-כך לישראל? יש"ע היא "מעבר לים"?
בגין חשב ש"שלום חשוב משטחים" ככל שזה נוגע לסיני, שאיננו חבלי מולדת. צוואתו הפוליטית היתה: לשמור בריבונותנו על ארץ-ישראל שבין הים לירדן ולא להתפשר בעניין הביטחון. ואשר לסאדאת, הוא לא החשיב שלום יותר מנקמה, אלא שהגיע למסקנה כי בכוח לא יוכל לה לישראל, ולכן בלית ברירה, ובאומץ לב יש לומר, פנה לדרך אחרת, שאמנם החזירה למצרים את השטח שהפסידה בששת-הימים.
כדאי לשים לב לסגנונו של ע. ע. במאמר הנ"ל: "תומכיו המתלהמים" (של בגין), "ימין מתלהם", "בריוני הגבעות" וכיו"ב. ככל שמדובר בימין, אין אצלו תומכים ומתנחלים ללא תארי-לוואי מגונים. ההשוואה של אותו ימין ל"חמאס" ול"ג'יהאד" חמורה במיוחד. האם באמת ע. ע. מאמין באיזון שבין הרוצחים והמתאבדים הפלשתינים לבין צעירי המתנחלים, שמגינים על הקרוונים שלהם? והאם הוא נותן מלוא דעתו להשוואה האומללה שעשה בין האינתיפאדה הנוראה ל"השתלטות הישראלית על השטחים"?
חמורה לא פחות היא אמירתו, כי ארץ-ישראל היא "מולדת שני עמים פצועים". אכן, מיליוני פלשתינים חיים בארץ זו, אבל לאורך כל ההיסטוריה שלהם כאן הם התעללו בה, שוממו אותה ולא הטביעו עליהם חותם אחר. היש מקום להשוואה בין הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ התנ"ך לבין הקשר הכמעט-מקרי של צאצאי השבטים שבאו מן המדבר הסעודי?
אין מקום לאיזון העקום - "להבין" את הפלשתינים ולפגוע בעמדת מדינת ישראל - כפי שעושה בשקיקה ע. ע. וכי איך אפשר לראות כל כך הרבה חושך בצידנו ולהפגין מעט אהבה לבני עמך?
המאמר האמור מ"ידיעות אחרונות" בוודאי יתורגם לערבית ויופץ ברבים בין הקוראים הערביים, שרובם רואים את המצב עין בעין עם ע. ע. מאמר שכזה רק מחליש את העמדה הישראלית ומגביר את ההתלהמות הפלשתינית. וכבר נמצא לו מסייע לע. ע. בדמות פרופ' גבי שפר, שמסביר ממש באותו עמוד ב"ידיעות אחרונות", כי "זכות השיבה" איננה נוראה כל כך, אין בה סכנה למדינת היהודים...
עד אנה ייסחפו במדרון סופריך ופרופיסוריך, ישראל?