מידע על נעדרי סולטן יעקוב?

"כל המאבד נפש אחת מישראל – כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא." (סנהדרין לז) כשאני מביט לאחור על שישים שנות פעילותי הביטחונית והציבורית, אני יכול להצביע על מכנה משותף אחד, העובר כחוט השני לאורך כל השנים – פדיון שבויים. הדאגה המתמדת לגורלם של אלה שנבצר מהם לעמוד על זכויותיהם ולשמור על עצמאותם, ובראש וראשונה לגורלם של אלה מבני עמי שהגורל הרע עמם. בשנות החמישים, כקצין מודיעין צעיר בקת"ם, הייתי מעורב בניסיונות להביא לשחרורו של לוחם יחידה 101, יצחק ג'יבלי, שנפל בשבי הלגיון הירדני במהלך פעולה נגד מחנה הלגיון בעזון. בשנות השישים, כנציג 'המוסד' באירן ואחר-כך כנספח צה"ל שם, סייעתי לרבבות יהודים לעלות לישראל. בשנות השמונים, כאיש עסקים פרטי, עמדתי מאחורי מבצע 'איראנגייט', שנועד, בין השאר, להביא לשחרורם של בני הערובה האמריקנים ושל חיילי צה"ל שנשבו בלבנון בידי אנשי הארגון 'חיזבאללה'. את הכל עשיתי, כי האמנתי, כפי שאני מאמין עד היום, שחייבים לגייס את כל המשאבים האפשריים כדי להביא לשחרורם של אלה שנקלעו למצוקה בארץ אויב. מכל פעילותי לפדיון השבויים, שחלקה כבר פורסם וחלקה נותר חסוי עד היום, יש עניין מיוחד בפעילות למען ארבעה נעדרים, ארבעה חיילים שיצאו לקרב תחת דגלה של מדינת ישראל ועדיין לא שבו ממנו. אלה הם זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ, שלושת השריונאים הנעדרים מאז קרב סולטאן יעקוב במלחמת לבנון ביוני 1982, והנווט רון ארד, שנפל בשבי בלבנון באוקטובר 1986. מאז נרתמתי לעניין הנעדרים הללו, לא חסכתי במאמצים ובמשאבים כדי להחזירם הביתה, או לפחות לקבל מידע חדש על גורלם. השתתפתי בפגישות חשאיות, נפגשתי עם מבטיחי הבטחות ומפזרי אשליות, נאחזתי בכל שביב של תקווה. לא הזנחתי שום מסלול שחשבתי כי יוכל לקדם אותי, ולו רק במקצת, אל הרגע שבו יוסר סימן השאלה הנורא הרובץ על מצפונה של מדינת ישראל. בכל פגישה עסקית שקיימתי במדינות שעשויה להיות להן נגיעה לנושא העליתי תמיד בקשה אחת: המציאו לי כל פיסת מידע שתוכלו להביא על גורל הנעדרים. זה חשוב לי יותר מכל עסקה ומכל רווח כלכלי. לא פעם ולא פעמיים הוצאתי מכיסי את פנקס הצ'קים ורשמתי סכומים עצומים – מיליון דולר ויותר, שאותם הבטחתי למי שיביא לי מידע חדש. עד היום השקעתי מכספי מאות אלפי דולרים בחיפושי אחר נעדרי צה"ל, ואני מוכן לשלם סכומים גדולים בהרבה כדי לתרום לסיום סבלן של משפחות הנעדרים ולהביא לסוף טוב את אחד הפרקים הכואבים בתולדות מדינת ישראל. מה עלה בגורלם של הארבעה? האם הם עדיין בחיים? האם הם יושבים אי-שם בדמשק או בטהרן ומחכים לרגע שבו יבשרו להם את בשורת השיבה הביתה? בכל המגעים שניהלתי יצאתי מנקודת מוצא אחת – שכל הארבעה חיים ומוחזקים בניגוד לרצונם במדינת אויב. עד שלא יוכח אחרת, זאת עמדתי גם היום, ומנקודה זו אמשיך גם בעתיד לעשות כל מאמץ כדי להביא לגילוי האמת. כרבים בישראל, עקבתי במשך השנים אחר הדיווחים באמצעי התקשורת שעסקו בגורלם של ארבעת הלוחמים הנעדרים. ייחלתי, שלא ירחק היום שבו תצליח מדינת ישראל להשיב אליה את הארבעה, וקיוויתי, שמישהו יבקש להיעזר בניסיון הרב שרכשתי בעניין בני הערובה במהלך מבצע 'איראנגייט', או בקשרים הרבים שיש לי במדינות ערב. אבל רק בשנת 1988 נעשיתי מעורב ופעיל במערכה החשובה הזאת. הפנייה הראשונה אלי הגיעה מצבי בר, לימים ראש עיריית רמת-גן, ידידי הטוב עוד מימי השירות הצבאי. הוא התקשר אלי בוקר אחד בתחילת שנת 1988 וביקש ממני להיפגש עם ידידו מהמשטרה, מאיר קפלן. "הוא ביקש לפגוש אותך בהקדם," אמר לי צבי בר. "בשנים האחרונות הוא מסייע בהתנדבות ליונה באומל, אביו של זכריה באומל, אחד משלושת חיילי השריון הנעדרים מקרב סולטאן יעקוב. הם מבקשים להיעזר בקשרים ובהיכרויות שלך, בין היתר עם עדנאן חאשוגי. תנסה למצוא זמן ולהיפגש איתם, זאת מצווה." נעניתי ברצון לפנייה, והפגישה התקיימה כעבור ימים אחדים. השתתף בה גם יהודה אלבוחר, שנרתם כל-כולו למשימה החשובה ושמלווה את העניין בנאמנות ובמסירות מאז ועד היום. מרגע שפגשתי את שני האנשים הנפלאים הללו, יונה באומל ומאיר קפלן, ידעתי שאעשה כל מה שביכולתי כדי לסייע להם – בכסף, בזמן ובקשרים. כי מה הם כל אלה נוכח סבלן של המשפחות, המתמודדות עם אי-הוודאות בדבר גורלם של יקיריהן. הפגישה התקיימה בביתי בסביון. מהרגע הראשון הרגשתי קשר עמוק אל שני האנשים הללו. מאיר קפלן, איש עדין ונעים הליכות ומוכשר מאוד בתחומו, עלה לארץ מארצות-הברית ב-1949. הוא שימש בעבר קצין בכיר במשטרת ישראל בדרגת תת-ניצב, הקים את המחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ) במטה הארצי ועמד בראש היחידה למחקר ופיתוח במשטרה. לזכותו נרשמו הישגים רבים, ובין היתר היה הוא האחראי לזיהויו הוודאי של הצורר הנאצי אדולף אייכמן. על האורח השני, יונה באומל, קראתי מדי פעם כתבות בעיתונים. ראיתי אותו מפעם לפעם מתראיין בטלוויזיה ומנסה לחשוף מידע חדש על גורלם של בנו וחבריו. ועכשיו ישבתי מולו, אדם לא צעיר, יליד ארצות-הברית, שעולמו חרב עליו ביוני 1982 ומאז הוא ורעייתו מרים אינם עוצמים עין והופכים עולמות כדי לגלות מה קרה לבנם, היכן הוא נמצא, האם הוא עדיין חי, ואם לא – היכן הוא קבור ומה אפשר לעשות כדי לאתר את גופתו ולהביאה לקבורה בישראל. ראיתי שהוא מוטרד ומודאג וגם מצבו הגופני איננו מהמשופרים, אבל המשימה שלקח על עצמו, לאתר את בנו ואת חבריו, מחזקת אותו ומעניקה לו כוחות ותעצומות. כשהחל לדבר נקשרתי מיד אל איש המיוחד הזה, שהגורל התעמר בו ובבני משפחתו בצורה כל-כך קורעת לב. להט האמונה שקרן ממנו והשכנוע העמוק שלו, שאפשר לעשות עוד הרבה דברים שהמדינה אינה עושה, אם משום שאינה מסוגלת ואם משום שהרשויות הנוגעות בדבר אינן מתאמצות די הצורך, אינן מגלות את האכפתיות הדרושה – הניעו אותי לקבל החלטה מהירה: אני אעזור לאיש הזה. לא אחסוך זמן, גם הכסף לא יהווה בעיה, ואני אפעיל את כל מערך ההיכרויות שלי בעולם, ובעיקר בעולם הערבי, כדי לנסות להשיג מידע, לחבר חוטים ורמזים, ולאתר את הנעדרים. דמעות עמדו בעיני כשהנחתי את ידי על כתפו ואמרתי לו בהתרגשות: "מהיום והלאה ביתי הוא ביתך. אני והצוות שלי עומדים לרשותך עשרים וארבע שעות ביממה. שלושה אנשי 'המוסד' לשעבר, מן הבכירים ביותר במערכת – רחביה ורדי, בני זאבי ואהרל'ה שרף – יהיו איתכם בקשר רצוף. נפעיל קשרים אישיים, נחפש רעיונות חדשים, נכיר לך אנשים מתאימים, נעשה כל דבר שנתבקש לעשות, עד שתמצא את זכריה. אל תהסס ואל תתבייש להיעזר בנו, להתייעץ איתנו ולנצל כל אפשרות כדי לקדם מהלך או מידע שקיבלת, או כיוון חדש שנדמה לך שכדאי למצותו." זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ שירתו ביוני 1982 בגדוד שריון שלחם בגזרה המזרחית במלחמת לבנון. ב-11 ביוני קיבלו הטנקים הישראלים פקודה להתקדם צפונה לעבר כביש ביירות-דמשק. מסיבות מבצעיות שונות, לא קיבלו מפקדי הכוח, וגם לא מפקד הגדוד ומפקד החטיבה, מידע מודיעיני חיוני על כוחות שריון סוריים גדולים ועל יחידות פלשתיניות שהיו מצויים באזור. התוצאה היתה קטלנית: גדוד השריון נכנס לכפר סולטאן יעקוב בדרכו לבצע את המשימה על כביש ביירות-דמשק. הטנקים, שלא ידעו על ההיערכות הסורית מולם, נקלעו למארב של כוח שריון סורי שהמתין להם בעמדות עדיפות. בסיומו של ליל קרב קשה חולץ הגדוד לאחור, לאחר שספג אבדות קשות. שמונה טנקים ישראלים נותרו בשדה הקרב. ארבעים חיילים הוגדרו כנעדרים. רובם נאספו בידי אנשי יחידות אחרות שפעלו באזור ואותרו בתוך כמה ימים. שניים מלוחמי צה"ל שהשתתפו בקרב, חזי שי ואריאל ליברמן, נפלו בשבי. שי, מפקד הטנק של באומל ופלדמן, הוחזק בידי אנשי 'החזית העממית לשחרור פלשתין – המפקדה הכללית' של אחמד ג'יבריל, וליברמן, שהיה בצוות הטנק הזה, הוחזק בידי הסורים. שניהם הוחזרו לישראל, ליברמן לאחר חילופי שבויים עם הסורים ב-1984 וחזי שי ב-1985, בעסקת חילופי שבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל. שלושה חיילים לא אותרו: זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. מאז אין יודעים בוודאות מה עלה בגורלם. גם שני השבויים שחזרו לא פיזרו את הערפל האופף את גורלם של חבריהם לצוות. על סמך כל התחקירים והבדיקות שנעשו מאז, ונעשו רבים כאלה בידי גורמים רשמיים וגורמים פרטיים, אפשר לומר כמעט בוודאות, כי שלושת החיילים נלקחו בשבי. שעות אחדות לאחר סיום הקרב בסולטאן יעקוב דיווחו כתבים מערביים שהוצבו בדמשק על טנק ישראלי ועליו שלושה חיילים שבויים, שעבר במסע ניצחון במרכז דמשק. הסורים הכחישו אז ומכחישים עד היום שהנעדרים היו או נמצאים בידיהם. שלושה שבועות לאחר קרב סולטאן יעקוב קברו אנשי ביטחון סורים ארבע גופות בבית-הקברות היהודי בדמשק. לאנשי הקהילה היהודית הקטנה נאמר, שאלה גופותיהם של חיילים ישראלים נעדרים. כעבור שנה, באוקטובר 1983, נפתחו ארבעת הקברים בידי אנשי 'הצלב האדום'. רק אחת מהגופות היתה גופתו של חייל ישראלי – זוהר ליפשיץ, שנהרג אף הוא בקרב סולטאן יעקוב. כל שאר הגופות לא זוהו, אך נקבע בוודאות שאין מדובר ביהודים או בחיילים ישראלים. מאז ועד היום צצו ועלו מאות גירסאות. מאות מקורות התנדבו למסור מידע, או שסיפקו מידע תמורת כסף – אלפי רמזים, חוטים וקצות חוטים. היו בהם עיתונאים שהעידו כי ראו שבויים ישראלים בבסיס של הצבא הסורי, היו פעילים פלשתינים, דיפלומטים, פוליטיקאים ואף בכירים במשטר הסורי וביניהם ריפעת אסד, אחיו של נשיא סוריה, שאמר ב-1984 כי יש עוד שבויים ישראלים. כל פיסת מידע נבדקה לעומק וברצינות, אבל התעלומה לא נפתרה. אינני יודע מאין שואבים יונה ומרים באומל את הכוח להמשיך. על-אף הידידות בינינו וההתייצבות למען המטרה המשותפת הוא מעולם לא סיפר לי מה באמת עובר עליו, עד כמה הייאוש מחלחל פנימה ומה עובר בראשו בלילה לפני שהוא נרדם. כלפי חוץ הקרין נחישות אין-קץ. מעולם לא ראיתי אותו קרוב לשבירה, מעולם לא שידר אותות חולשה. האיש הזה ריכז סביבו, בעשר אצבעותיו, סוכנות ביון פרטית. על-אף הביקורת הקשה שיש לו נגד המערכת ואני יכול להעיד שחלק ניכר ממנה בהחלט מוצדק, הוא לא כיבס בפומבי את הכביסה המלוכלכת. בדרך זו רכש את אמון המערכת והיא העניקה לו יחס מיוחד, אפשר לומר נדיר, שאין לו אח ורע. מערכת הביטחון, במיוחד בתקופה שבה כיהן יצחק רבין כשר הביטחון וכראש הממשלה, אפשרה לו לצאת לחוץ-לארץ אינספור פעמים כדי להיפגש עם מקורות ולנסות להשיג מידע. עזרו לו בהקצבה כספית, ולמיטב ידיעתי, לא מנעו ממנו למצות כל כיוון חדש שהעלה וביקש לבחון. תקצר היריעה מלפרט את מערך ההיכרויות של יונה ומרים באומל. רק מי שראה את התיקייה העמוסה לעייפה במכתבים, מברקים, פקסים ותזכירים על מאות פגישות יוכל להבין שאין זו הגזמה לכנות את הזוג המופלא הזה סוכנות מודיעין מיומנת. יונה באומל עדיין לא הצליח לאתר את בנו, או לוודא מה עלה בגורלו, אבל בזכות כל התכונות שציינתי הוא הצליח להביא לכך, ששמם של שלושת הנעדרים מקרב סולטאן יעקוב לא ירד מסדר היום הציבורי מאז ועד היום. לא בישראל, ולמרבה ההפתעה גם לא בארצות-הברית, שאף בה עדיין יש מאות משפחות המחפשות את יקיריהן, נעדרי מלחמת וייטנאם. במקביל טווה יונה קשרים בלתי-רגילים גם עם גורמים פליליים, אנשי העולם התחתון, שפעלו באירופה בתחומי עבריינות שונים, בעיקר סמים קשים, גם במדינות ערב, כולל סוריה. באומץ-לב וללא היסוס הצליח באומל לחבור אל אנשים אלה, שיש ביניהם מסוכנים, אלימים ובלתי-צפויים, והיה מוכן לשלם סכומי כסף משמעותיים כדי לדלות מהם כל שביב של מידע באמצעות מערך ההיכרויות שלהם בעולם הערבי. למרבה האכזבה, גם הפגישות הללו לא הביאו את התשובה המיוחלת. במהלך הפגישה בסביון החלטתי למצות כל מהלך, כל קשר, כל אפיק אפשרי כדי לעזור לאב הזה. כבר סיפרתי, שבצוות של עדנאן חאשוגי יש יהודי ושמו יוג'ין וורנר, שכינויו בפי חאשוגי שיח' יוסוף. הוא אמר לי פעם כי היה רוצה לאתר את קבר סבו הנמצא בהר הזיתים בירושלים. "יכול להיות," אמרתי לבאומל ולקפלן, "שאם נוכל לאתר את הקבר הזה, הוא יכיר לנו תודה ויסכים לפעול אצל מקורותיו בסוריה ובלבנון למען איתור הנעדרים." השניים אמרו, כי ייתכן שיוכלו לאתר את הקבר באמצעות שיטוט יסודי בין חברות קדישא הפועלות בירושלים. לקח להם שלושה ימים כדי לאתר את הקבר. התברר, כי סבו של שיח' יוסוף, ששמו היה וייס, קבור בחלקה של חב"ד, ולמרבה המזל, החברה קדישא של חב"ד מנוהלת בסדר מופתי ויש לה ארכיון ובו תיקים מפורטים על כל מי שקבור בחלקתם. נסענו לשם, צילמנו את הקבר של וייס והעברנו את התצלום ואת כל המידע שאספנו אל שיח' יוסוף, הלא הוא יוג'ין וורנר. תלינו תקוות במהלך הזה, וכצפוי, הביא שיח' יוסוף את העניין בפני ידידי עדנאן חאשוגי, וזה האחרון התקשר אלי כעבור זמן קצר וביקש לדעת במה יוכל לעזור. סיפרתי לו בקצרה את סיפור הנעדרים וציינתי את המחויבות האישית שאני חש כלפי יונה באומל. מערכת היחסים ביני ובין עדנאן כל-כך הדוקה, עד שהוא לא נזקק לפרטים רבים. "היפגש עם באומל ועם חברו הטוב שמסייע לו, מאיר קפלן, " אמרתי לו. "שמע אותם, ואולי תחשוב על כיוון מסוים שבו תוכל לעזור. הם בונים הרבה על הפגישה איתך ומשוכנעים, שבאמצעות הקשרים הרבים שלך במדינות ערב יהיה אפשר לאסוף מידע חשוב." "שלח אותם אלי ואשתדל לעזור להם, " סיים חאשוגי את השיחה הקצרה. הפגישה התקיימה בביתי בלונדון. חאשוגי האזין לבאומל ולקפלן ומפעם לפעם רשם לעצמו הערות. הוא לא קטע אותם ולא גילה סימני אי-סבלנות גם כשהפגישה התארכה מעבר למתוכנן. הוא שמע את כל מה שהיה להם לספר והבהיר בקצרה שישתדל לעזור. השניים יצאו מהפגישה ברגשות מעורבים. מצד אחד, חאשוגי שמע אותם בסבלנות. מצד שני, המיליארדר הסעודי כמעט ולא דיבר, ולא היה אפשר לדעת אם יעשה משהו למענם. פעמים אחדות 'נדנדתי' לחאשוגי בעניין זה כדי לברר אם הוא עושה משהו, והוא השיב לי, שהתקשר אל פלוני, או ששלח מסר לאלמוני, כולם מקורות ערביים טובים ומהימנים. הניסיונות שלו לא הביאו תוצאות, אך אני יודע שהוא עשה מאמצים רבים כדי לקדם את העניין ולסייע ליונה באומל. בשלב מסוים הציע לי חאשוגי לנסות ולהיפגש עם יאסר ערפאת, כדי לבקש אישית את עזרתו. סירבתי להיפגש עם ערפאת – מה גם שבאותם ימים זאת היתה עברה פלילית – אבל קניתי את הרעיון בעקיפין ושוחחתי בטלפון עם ראש מטה ההסברה של ערפאת. ביקשתי ממנו בכל לשון של בקשה, שיירתמו לעניין ההומניטרי הזה, והבטחתי שנשיב להם כגמולם, וביד רחבה, על כל עזרה. הוא הבטיח לבדוק את העניין, אבל לא שמעתי ממנו עוד.

מכל המגעים והפגישות שקיימנו בניסיון לפענח את תעלומת החיילים הנעדרים, המעניינים ביותר קשורים לרב מסוים, ראש ישיבה באחת מערי אירופה. הסיפור נשמע כאחד מסיפורי אלף לילה ולילה, אבל הוא אמיתי. וכאשר ליוויתי את העניין מקרוב, לרבות כמה נסיעות לאותה עיר אירופית, הרגשתי לראשונה שאנחנו מתקרבים אל זכריה באומל ואל שאר נעדרי סולטאן יעקוב. זה נראה כל-כך קרוב... בתחילת 1990 קיבל באומל שיחת טלפון מוזרה מאחת מבירות אירופה. הדובר מעברו השני של הקו הציג עצמו כרב חרדי, איש חסידות סאטמר, שמעורב בשנים האחרונות בהברחת יהודים מאירן, בעיקר ילדים ונערים יהודים. במסגרת עבודתו החשאית וקשריו הענפים, סיפר הרב, הגיע אליו מידע ממקורות אמינים מאוד, שטענו כי הם יודעים היכן נמצאים זכריה באומל ויתר הנעדרים. הרב הציע לנו את שירותיו הטובים והזמין את יונה לפגוש אותו באירופה. היו אלה בשורות מרגשות ביותר. התפניתי מעיסוקי האחרים והתייחסתי לעניין כאל מבצע מודיעיני לכל דבר. כדרכי, גייסתי לעזרה את ידידי רחביה ורדי. במקביל, עוד לפני הפגישה הראשונה של יונה באומל עם הרב, התחלנו לאסוף מידע על אודותיו, ויש לומר, כי הדעות על האיש היו מעורבות. מצד אחד, שמענו מיונה טילמן, סגן-אלוף במילואים, שטיפל בשעתו בנושא השבויים והנעדרים, שהרב כבר הציע בעבר את עזרתו ושהצעתו הובאה להחלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין. הממשלה החליטה לשתף פעולה עם הרב רק אחרי שיציג סרט וידיאו עדכני שיוכיח את דבריו. קלטת כזאת לא הובאה לישראל מעולם, אבל טילמן אמר לנו שהתרשם, כי לרב יש יכולת מבצעית לא מבוטלת. מצד שני, סיפר לנו הרב יהודה עמיטל, ראש הישיבה שבה למד זכריה באומל, שהוא מכיר היטב את הרב מאירופה ושהוא אדם שנוי במחלוקת, אשר מן הראוי לנהוג בו מידת כבדהו וחשדהו. חבר-הכנסת לשעבר, אברהם ורדיגר, איש 'פועלי אגודת ישראל', סיפר לנו, כי לרב הזה יש כנראה קשרים טובים בעולם הערבי, אבל חוות-הדעת על אודותיו מעורבות – טובות ופחות טובות. המידע הראשוני שנאסף לא ריפה את ידינו; להיפך, ידעתי היטב מניסיוני, שחייבים למצות כל מהלך ושאין לצפות מאדם כזה שיימנה עם ל"ו הצדיקים, גם אם הוא נושא בתואר רב וגם אם הוא מסכן את נפשו בקיום מצווה קדושה של חילוץ ילדים יהודים מאירן. חיכיתי בקוצר רוח לפגישה ראשונה עם הרב. השתוקקתי לראות אותו, לשוחח איתו, לבחון את סביבתו, ואם אפשר, לקדם באמצעותו מהלך שיביא לאיתור הנעדרים. בחודש מאי 1990 יצאתי לאירופה לפגוש את הרב. נלווה אליי רחביה ורדי, אשר האמנתי כי אוכל להסתייע בניסיונו ובחושיו המודיעיניים המפותחים. אם האיש מתחזה ומנסה רק לסחוט מאיתנו כסף, רחביה ורדי יקלוט זאת מהרגע הראשון. התמקמנו במלון ויצאנו מיד לבית-הכנסת של הרב. ירדנו כמה מדרגות בהנחיית השלט הקטן שהיה קבוע בכניסה ונכנסנו ל'תלמוד תורה' של הרב. שנינו הוכינו בהלם. רגע לפני כן היינו במרכזה של עיר מפוארת, עשירה ודשנה, ולפתע נמצאנו בשכונה אירנית, דלה, מטונפת ומדיפה ריחות. במקום הקטן והטחוב הצטופפו כמאה ילדים ונערים יהודים מאירן, שהוברחו לאירופה בדרכם לברוקלין בניו-יורק. הסאטמרים דומים לנטורי קרתא, אולי אפילו קיצוניים מהם. הם אינם מכירים במדינת ישראל, מתנגדים לקיומה, ולא יתנו יד לעלייה אליה. את כל מי שהם מגייסים לשורותיהם, כולל אלה שהם מחלצים מארצות מצוקה תוך סכנת חיים ממש, הם מעבירים ל'נמל הבית' שלהם, המרכז הרוחני הגדול של קהילת סאטמר בניו-יורק. עשרות הילדים ישבו ולמדו תורה. רובם הגיעו רק זמן קצר לפני כן מאירן, ללא משפחותיהם, לאחר שחולצו משם בדרכים מסתוריות. מתוך המרתף החשוך ואפוף הריחות הדוחים, הגיח לעברנו הרב והושיט את ידו לשלום. הוא קרן חביבות ואמינות. דמותו המרשימה עמדה בניגוד גמור לעזובה ולעליבות שהקרין ה'תלמוד תורה' שלו. בפגישה הראשונה חשף עוד ועוד פרטים על עצמו. למדנו מפיו, שהוא בן של רב ידוע ומוכר בחסידות סאטמר, שעבר זה כבר את גיל הגבורות. לימים נוכחנו לדעת באיזו יראת כבוד ומסירות הוא מטפל באביו הישיש. במקביל לניהול ב'תלמוד תורה' טיפח הרב את כישוריו העסקיים, שבהם התגלה כמאכער לא קטן, בעל חושים מחודדים, מחשבה מהירה וראש מלא רעיונות כרימון. בין היתר, יזם ומימש עסקה גדולה של יבוא כפפות גומי מסין בימים שסין עוד היתה סגורה למערב. כשליווינו אותו לאחד הבנקים הגדולים בעיר הוא התקבל שם בכבוד גדול, וגם בכך היה כדי לומר משהו על האיש ועל מעמדו. גולת הכותרת של פעילותו היתה הברחת הילדים והנערים היהודים מטהרן. המצווה היתה גדולה, והביצוע היה מופלא. פעמים רבות סיכן את חייו וטס לטהרן בדרכון זר, בהסתירו את פיאותיו תחת כובע גדול מיוחד. אילו נתפס, לא היה יוצא עוד מאירן וספק אם היה נותר בחיים. אולם על-אף הסכנות הרבות הוא המשיך במבצעים החשאיים. הוא הקים באירן רשת ענפה של משתפי פעולה, שאותם ריפד בכסף טוב ובאמצעותם הבריח את הילדים דרך הגבול הטורקי אל חוף המבטחים באירופה. משם, בתום תקופת הסתגלות קצרה, הועברו למעוז הסאטמרים בניו-יורק. בתקופת ההסתגלות היה מכלכל אותם, מלביש אותם, נותן להם קורת גג ומלמד אותם תורה ואנגלית כדי להכשירם לחיים החדשים בארצות-הברית. כל המפעל מומן מכיסו הפרטי, וחלק קטן, כך סיפר, בא מהורי הנערים. ממקורותינו גילינו, כי מלבד הילדים והנערים הבריח הרב מאירן גם ארבעים ושבעה מבוגרים, ובהם ארבעה שהיה תלוי נגדם עונש מוות בטהרן. המידע הזה הגביר את הערכתי אל האיש ואת רצוני לפגוש אותו ולהתרשם ממנו אישית. בתום שיחת נימוסין קצרה, ניגשנו לנושא שלשמו הגענו. התברר מיד, שהרב מבין עניין ושהוא קשור כנראה אל מקורות מידע טובים. הוא לא נראה כאיש מודיעין, אבל גילה בקיאות בשמות הנעדרים ובפרטי הקרב בסולטאן יעקוב, הוא הזכיר את רון ארד ואמר, שאפשר בהחלט לאתר אותו. הוא מנה שמות ערביים שאת חלקם הכרתי והביע ביטחון ביכולתו להגיע לבכירים באש"ף, לאנשיו הקרובים של ג'ורג' חבש ולגורמי טרור מוכרים אחרים. הקשר שלו באירן היה עם שני 'אח'ונדים', כוהני דת רמי מעלה, ובנוסף היה לו קשר הדוק עם שר באחת ממדינות ערב, שקשור גם עם ראשי אש"ף. רחביה ורדי ואני התרשמנו ממנו, אבל הבהרנו לו במפורש, כי אנחנו דורשים לקבל קלטת אותנטית, או כל סימן אחר שיספק הוכחה שאפשר לאתר שבוי או שבויים, נעדר או נעדרים, חיים או מתים. לא התעקשנו על שמות, ואמרנו לו, שכולם חשובים בעינינו באותה מידה, ובלבד שיספק מידע אמין ויביא תקווה למשפחות בישראל. הופתענו מהביטחון שהפגין האיש. "אני אעשה את זה, " הבטיח הרב. "אני אביא לכם את מה שביקשתם." נפרדנו ממנו לשלום וקבענו להיפגש למחרת, 25 במאי 1990, במלון שבו התאכסנו. הזמנו אותו לסעוד איתנו והצענו, שאחר-כך נשמע את תנאיו הכספיים ונגבש בכתב את פרטי ההסכם בינינו. לא העליתי על דעתי שהוא יעשה את מה שיעשה רק לשם שמים. תמורת מידע כל-כך חשוב מגיע לו בהחלט פיצוי נאות. על כן לא הייתי מופתע כאשר ביקש מיליון דולר. בערב הקודם אמר לי באומל, בהסתמכו על כמה שיחות טלפון עם הרב, "יעקב, במיליון דולר יש לנו את הילדים." ”יונה, אתה יכול להיות רגוע, יש לך את הכסף, " השבתי לו בלי היסוס. לדברי הרב, רק חלק קטן ממיליון הדולרים היה מיועד לו. רוב הכסף יועבר אל אותו שר ערבי, שאמור להיות איש הקשר בין הרב ובין המקורות באירן שיספקו את הקלטת המיוחלת. הקשר עם השר הערבי לא היה חדש, והוא כבר עזר לו רבות בהוצאת הילדים היהודים מאירן. הבהרתי לו, שהסכום של מיליון דולר אינו מפחיד אותי. "אם תביא לי ערבויות מתאימות ואם תעמוד בהסכם שנחתום בינינו עכשיו – יש לך מיליון דולר. תביא לנו הוכחה מצולמת ובדוקה, או איזשהו סימן שחייל ישראלי חי מוחזק בשבי בלבנון, בסוריה, באירן או בכל מקום אחר – והכסף שלך." הזמנו ארוחת צהריים לרחביה ולי, והרב פתח תיק שהביא ושלף מתוכו ארוחה כשרה, סכו"ם וכוסות שתייה. אכלנו, פטפטנו ושוב נוכחנו לדעת, כי הוא איש העולם הגדול, בעל ידע רב בענייני דיומא. אחרי הארוחה התחלנו לדון באריכות בפרטים הקטנים של העסקה. רחביה רשם הערות ופירט את הסעיפים. גיבשנו טיוטא ראשונה ועברנו עליה שוב ושוב, ולאחר שאישרנו את הנוסח, הוא העלה את ההסכם על הכתב בצורה מסודרת ונקייה על נייר המכתבים של בית-המלון: 1. הסכם בין מר יעקב נמרודי ובין הרב - - - בנדון פדיון השבויים, החיילים הישראלים: א. רון ארד, נשבה באוקטובר 1986; ב. יוסף פינק, נשבה בפברואר 1986; ג. רחמים אלשיך, נשבה בפברואר 1986; ד. סמיר אסעד, נשבה בפברואר 1986; ה. זכריה באומל, נשבה ביוני 1982; ו. צבי פלדמן, נשבה ביוני 1982; ז. יהודה כץ, נשבה ביוני 1982; 2. הרב מתחייב להביא קלטת ולמסור אותה למר יעקב נמרודי תוך חודש ימים מחתימת הסכם זה. הקלטת צריכה להכיל צילומים של החיילים הנזכרים לעיל, כאשר כל המופיע בצילום חייב להגיד את שמו, את שם משפחתו ואת התאריך שבו נעשתה הקלטת. תאריך הצילום לא יהיה ישן יותר מחודשיים לפני תאריך חתימת הסכם זה. 3. לאחר שתימסר הקלטת למר נמרודי, שיקבע את אמינותה ואת אמינות תוכנה של הקלטת, ולאחר שתיקבע האמינות והאמיתות, תקוים פגישה בין הרב לבין מחזיקי החייל או החיילים, ובה ייקבע לאן ומתי יש להביא את החייל או החיילים על-מנת לקבלם לידינו. אישור תוכן הקלטת ייעשה תוך שלושה שבועות מקבלת הקלטת על-ידי מר נמרודי. 4. כסף בסך 1 מיליון דולר אמריקני יופקד בבנק באירופה על-שם יעקב נמרודי ויעבור לבנק במדינה ערבית בחשבון על שמו של - - - השר הערבי. הבנק ייתן ערבות למר נמרודי, שהכסף יוחזר לידי מר נמרודי לאחר חודשיים מהפקדתו, זאת בהוראה מפורשת של מר נמרודי בכתב ובדואר רשום. 5. מר נמרודי ייתן ייפוי כוח לרב ולמר רחביה ורדי לטפל בחשבון שייפתח בבנק באירופה. 6. רצ"ב: א. העברה של צ'ק מבל"ל לונדון. ב. קבלה של הבנק באירופה על הפקדת הכסף ופתיחת חשבון; ג. ערבות בנקאית של הבנק באירופה למר נמרודי; ד. ערבות בנקאית של הבנק במדינה הערבית. 7. בתום שלב א' (סעיף 3), ידאגו מר נמרודי והרב במשותף להשיג את האמצעים הנחוצים לשחרור השבויים. מר נמרודי מתחייב לעמוד בראש המאמץ לגיוס האמצעים והמשאבים הנחוצים להשבת הבנים לגבולם. נפרדנו מהרב וחזרנו לישראל מלאי תקווה שאנו עומדים לפני פריצת דרך משמעותית. הייתי אופטימי מאוד ואמרתי לרחביה שוב ושוב, שאלך בעניין הזה עד הסוף, וברגע שנדע שיש חיילים ישראלים שבויים וחיים, נעשה הכל כדי לשחרר אותם במהירות האפשרית, בעזרת המדינה או בלעדיה. ובדיוק כשם שהעברתי ללא היסוס מיליון דולר כדי לחתום על ההסכם עם הרב, הייתי נכון להעביר עוד מיליוני דולרים כדי להחזיר שבויים שלנו לבתיהם. נסחפתי כולי במצווה הקדושה של פדיון השבוים. הנושא בער בעצמותיי. בשבועות שלאחר חתימת ההסכם באירופה עמדנו בקשר רצוף עם הרב. יונה באומל נשאר באירופה צמוד לרב, מצפה כל רגע לבשורות טובות. בשיחות הטלפון איתנו נשמע באומל אופטימי. "אנחנו מתקדמים. תנו לי עוד שבוע-שבועיים, אחזור אליכם ברגע שיהיה לי משהו." הימים חלפו והחדשות המיוחלות בוששו לבוא. החלטתי להפסיק את הקשר האישי עם הרב ולהשאיר את הטיפול בעניין ליונה באומל, לרחביה ורדי ולעוזרי יהודה אלבוחר. בינתיים פניתי אל אחד מאלופי צה"ל, סיפרתי לו באורח לא רשמי על ההסכם שנחתם באירופה ושאלתי האם יוכל חיל המודיעין לוודא שהרב אכן פועל כמתחייב מן ההסכם ומפעיל את קשריו בעולם הערבי ובאירן. הנושא נבדק בחשאיות רבה, וכעבור זמן קצר, כשנפגשנו באקראי באירוע מסוים, ניגש אלי אותו אלוף ואמר לי: "יעקב, הרב שלכם באירופה עובד. זה אמיתי." הוא לא אמר לי הרבה יותר, אבל יכולתי להבין שהבדיקות העלו, כי לרב יש באמת קשר הדוק עם השר הערבי ועם גורמים בכירים באירן ובמדינות ערביות, ומאז שחתמנו על ההסכם הוא נמצא איתם בקשר רצוף. אולם על-אף מאמציו לא הצליח הרב להביא לנו קלטת ובה אות חיים אמיתי מאחד החיילים הנעדרים. רחביה ורדי ויהודה אלבוחר, שהיו בקשר רצוף איתו, דיווחו לי כי אמר להם, שהוא מתקשה להשיג את הקלטת בגלל סכסוך בין פלגים שונים באירן: פלג אחד דורש מיליוני דולרים תמורת שחרור חייל או חיילים ישראלים, פלג אחר דורש נשק תמורת השחרור, ופלג שלישי תובע הסדר לשחרור שבויים, בדומה לעסקת ג'יבריל, שעוררה בשעתה סערה ציבורית גדולה בישראל. בעיתונות של אותם ימים היו כמה פרסומים על כך שהמחבלים מכינים רשימות עדכניות של כלואים בישראל, כחלק מהכנה לעסקה אפשרית של חילופי שבויים. אני משוכנע שזה לא היה צירוף מקרים ושהעניין התקשר לפעילותו של הרב באירן ובעולם הערבי. אבל בסופו של דבר הוא לא סיפק את הסחורה. הזמן שנקבע בהסכם חלף. נתתי לו ארכה נוספת, אך גם היא הסתיימה בלא תוצאות של ממש. התבקשתי לגלות עוד מעט סבלנות, וגם הפעם נעתרתי. בסופו של דבר, רק בתום שנה תמימה משכתי את מיליון הדולרים וסגרתי את חשבון הבנק באירופה. הפסדתי כסף בניסיון הזה, אבל לא הצטערתי על הכסף שאבד והייתי נחוש בדעתי להמשיך. את הכסף שהעברתי מהבנק באירופה הפכתי לקרן להצלת השבויים הישראלים הנעדרים. אף-על-פי שלא הצליח במשימתו, לא איבדתי את האמון ברב. היה לא מעט היגיון בהסברו, שמלחמת המפרץ שפרצה בעקבות פלישת עירק לכווית, והפילוג הגדול שהתרחש באותם ימים בעולם הערבי גרמו לבלימת מהלכים ותוכניות, ולא ניתן היה באותו שלב להמשיך את קידום העניין העדין והמורכב. המשכתי לתת בו אמון ולא ניתקתי את הקשר איתו. מפעם לפעם פנה אלי, סיפר לי על קשייו הכספיים וביקש סיוע. בכל המקרים נעניתי לו. לא רציתי לשרוף מקור, שגם אם היה בעיתי במובנים מסוימים, היה מקור חשוב ואמין. בנוסף לכך פעל הרב באומץ לב בחילוץ מאות יהודים מאירן ולא היסס להסתכן בעצמו. והוא בהחלט יצר אצל רחביה ורדי ואצלי את הרושם, שהוא מרושת היטב בעולם הערבי הקיצוני ומסוגל להשיג מידע חדש וחיוני. כישלונו של הרב פגע קשה במשפחת באומל. יונה תלה באיש את כל יהבו. שבועות ישב לצדו וחיכה להתפתחויות חיוביות, אבל לשווא. אולם תוך זמן קצר התאושש, והערכתי אליו גברה עוד יותר. לא הבנתי מאין הוא שואב את תעצומות הנפש הבלתי-נדלות שלו. מצאתי את עצמי מעודד על-ידו ומדורבן בהתלהבות לפתוח ביוזמות חדשות. האיש פשוט סירב להרים ידיים. הוא היה נחוש בדעתו להפוך כל אבן בלבנון ובסוריה עד שיידע בוודאות מה עלה בגורל בנו.

כל אותה עת המשיכו להתפרסם באמצעי התקשורת בעולם ידיעות מעודדות על האפשרות שסוריה מחזיקה בידיה חיילים ישראלים שבויים. חלק מהעדויות התבססו על עדי ראייה, שטענו כי ראו את החיילים שלנו. בשנת 1991 הפתיע מנהיג המחבלים אחמד ג'יבריל, כשאמר בראיון נדיר ל-CNN, כי ידוע לו על שלושה חיילים ישראלים חיים המוחזקים בידי הסורים. ג'יבריל סירב לפרט, אבל הידיעה פורסמה בכל העולם וזכתה לתהודה רבה. כל הידיעות הללו סייעו לנו לגייס כוחות מחודשים. המשכנו הלאה ובדקנו כל מידע, כל שביב של ידיעה. בין היתר, בדקנו אפשרות להפעיל סוכן עירקי שהתגורר רוב הזמן בלונדון. הסוכן, ערבי נוצרי, היה בעל קשרים מצוינים בבגדד וידיד אישי של טארק עזיז, מבכירי ממשלתו של סדאם חוסיין ולימים סגנו. בחנו אפשרות ליצור קשר גם עם נתין עירקי נוסף, שהיה קשור עם סורים ולובים היושבים בלונדון. בעבר סיפק למודיעין המערבי את הקלטת ובה שיחת סדאם חוסיין עם קציניו ומקורביו. גם לו היו קשרים מסועפים והיכרויות עם כל מנהיגי הבעת' הגולים בלונדון. שקלנו ליצור קשר גם עם אזרח קוריאני, שפעל באירופה וקיים קשר עסקי עם מפקד חיל האוויר האירני ובאמצעותו עם הנשיא רפסנג'אני. לקוריאני היה שותף זוטר, בריטי בעל קשרים וניסיון במכירת נשק, ולפי מיטב ידיעתנו, היו שני האנשים הללו אמינים וביססו את המידע שלהם על מעורבות אישית ולא על שמועות. בעבר כבר נעשה ניסיון לרתום את קשריהם כדי להשיג מידע על רון ארד, אבל הניסיון לא עלה יפה. ואז נודע לנו על הפרופסור. התברר, שבוושינגטון התגורר פרופסור לפיסיקה ממוצא סורי עלאווי, נשוי לאמריקנית והוא אזרח ארצות-הברית. הפרופסור – כך עלה מן הבירורים המקיפים שערכנו – היה בעל קשרים ישירים בסוריה והיתה לו גישה אל נשיא סוריה חאפז אסד. מקור מודיעיני רציני ביותר אישר לנו, כי הפרופסור יוכל לספק לנו מידע על השבויים והנעדרים הישראלים תמורת שכר הולם. בהדרגה נאספו על הפרופסור עוד ועוד פרטים. התברר, כי אחיו היה ממפקדי הצבא הסורי ברמת הגולן בראשית שנות החמישים. הוא עצמו ניסה לייצג חברות אמריקניות בסוריה ללא הצלחה יתרה. בת אחיו נשואה לבנו של אחד מבכירי ממשלו של אסד. עוד נודע לנו, שהפרופסור נוהג לנסוע בקביעות לדמשק שש-שבע פעמים בשנה ושאחד מתפקידיו הבולטים הוא לסייע לילדי צמרת השלטון והצבא הסוריים בכל הקשור ללימודים ולשהייה בארצות-הברית, וכן לטפל באישים סורים בכירים בעת ביקוריהם שם. לא פסלנו את האפשרות שהוא קשור בדרך זו או אחרת ל-CIA. יצרנו קשר עם הפרופסור באמצעות גורם שלישי. מתגובתו הבנו מיד, שיש על מה לדבר. הוא הסכים להגיע מיד לפגישה בלונדון, כמובן על חשבוננו. כדי לתהות על קנקנו של האיש שיגרתי ללונדון את בני זאבי, אלוף-משנה במילואים, איש מודיעין ותיק, שהיכרותי איתו החלה, כאמור, בקת"ם ונמשכה בכורדיסתאן ובתחנות אחרות לאורך השירות בצה"ל. נוצרו בינינו קשרי רעות הדוקים, ושמחתי, שלאחר שחרורו הסכים להצטרף ל'הכשרת הישוב' בכמה תפקידים בכירים. נעזרתי בחוש הריח המפותח שלו בעניינים אלה, חוש שנרכש לאורך עשרות שנים של עבודה מודיעינית מיומנת ואיכותית. דיווחנו לגורמי ביטחון ישראלים על הקשר שנוצר עם הפרופסור, וקיבלנו מהם את ברכת הדרך למהלך. גם הפעם התחייבתי שאשלם מיליון דולר מכיסי, תמורת מידע ממשי שישפוך אור על גורלו ומצבו של כל אחד מחיילינו. בשלב ראשון הקציתי עשרים אלף דולר למימון הוצאותיו של הפרופסור. זה היה סכום גבוה, אבל רציתי לאותת לו שהכסף לא יהווה בעיה ושאם ישתף פעולה איתנו ויביא לנו מידע איכותי, הוא יפוצה ביד רחבה. הפרופסור הרבה לדבר על מצבו הכלכלי, פירט את הוצאותיו הכבדות על אירוח האח"מים הסורים וילדיהם, והבהיר בצורה ברורה, כי יסכים לשתף פעולה איתנו כ'עבודה צדדית'. הוא רמז, שהמחיר עשוי להגיע לסכומים של עשרות אלפי דולרים, בגלל הנסיעות התכופות לסוריה ובגלל הצורך לפנק את מקורותיו במתנות כחלק מפעולת הריכוך ואיסוף המידע. "אל תדאג לכסף," הרגענו את הפרופסור, "נשלם לך ביד נדיבה תמורת המידע. רק תביא את מה שאנחנו מבקשים והכסף לא יהווה בעיה." היה לו אפילו רעיון מקורי: הוא הציע לנו להקים ולממן קרן מילגות בת מאה או מאה וחמישים אלף דולר, שהוא יעמוד בראשה, ובפועל יוקצו הכספים הללו ל'שימון' מקורות פוטנציאלים בצמרת השלטון הסורי. הסברנו לו, שיש בנושא הזה כמה בעיות ביטחוניות שאינן ניתנות לפתרון מיידי. יונה באומל ובני זאבי פגשו אותו בבית-מלון בלונדון ופירטו בפניו את ההצעה שלנו: בשלב הראשון אנחנו נכסה את כל הוצאותיו, ובהמשך נשלם לו סכומי עתק אם יצליח להביא מידע חדש על גורלם של הנעדרים הישראלים. הפרופסור התגלה כקליינט לא קל. הוא נתן לנו להבין, כי היה בטוח שיקבל מראש סכום כסף נאה, ולאחר שהסברנו לו את עמדתנו שיחק את הנעלב. לדבריו, חלה כנראה אי-הבנה, שכן אנו נתנו לו להבין שהוא יקבל תשלום תמורת מאמציו. "אינני מעוניין בהוצאות שלכם; לא כך הבנתי את הדברים," אמר לנו בפגישה. "אבל לא נורא, לא קרה כלום. בכל מקרה אני שותף לדאגה שלכם לנעדרים ולשבויים, כי זה עניין הומניטרי ממדרגה ראשונה, וכל המידע שיגיע אלי, אם יגיע – אעבירו אליכם ללא תמורה." הפגישה הסתיימה לא טוב מבחינתנו. קיימנו ישיבת עבודה וטיכסנו עצה כיצד ליישר את ההדורים עם הפרופסור ולמצוא דרך פעולה שתהיה מקובלת עליו ותחזיר את האמון בינינו. לבסוף גובש רעיון חדש. התקשרנו לפרופסור, ביקשנו להיפגש פעם נוספת והצענו, שהפעם נקיים את הפגישה בביתו. חשבנו שהוא יאהב את הרעיון, כי בביתו יחוש יותר ביטחון ויהיה אפשר לשבור את הקרח יותר בקלות. וכך היה. מלכתחילה הודענו לו, כי סכום ראשוני של עשרים אלף דולר עומד לרשותו לצורך התחלת העבודה. ואז פרשנו לפניו את התוכנית החדשה: מאחר שהוא אמור להיות מעורב בצוות המשא-ומתן של סוריה בשיחות השלום עם ישראל, רצוי שנציגים ישראלים יפנו אליו בזמן המפגשים, שכן הדבר ייתן לו לגיטימציה מלאה לפעול בעניין שלנו ולהתעניין אצל אנשים וגורמים שונים בסוריה. עיניו של הפרופסור נדלקו. "זה רעיון מצוין, " אמר בהתלהבות, והחל לגבש איתנו את כיווני הפעולה לפרטי-פרטים. המשבר חוסל, אפוא, והפרופסור החל לעבוד בשבילנו. תקווה חדשה נולדה. לקראת סוף הפגישה העביר זאבי לפרופסור מעטפה ובה עשרים אלף דולר במזומן. ביולי 1992 טלפן הפרופסור מארצות-הברית לזאבי ולבאומל, ואמר שיש לו חדשות חשובות לספר להם. הוא נמצא בדרכו לסוריה והוא מבקש לפגוש אותם בדרך, בלונדון. השניים מיהרו לבשר לי את החדשות. צמרמורת אחזה בגופי כששמעתי את הדברים. האם אנו עומדים סוף-סוף לפני פריצת הדרך החשובה שלה ייחלנו? ב-19 ביולי 1992 התקיימה פגישה דרמטית ומרגשת במלון 'שרתון' שבתחום נמל התעופה 'היתרו' בלונדון. הפרופסור קידם את פניהם של בני זאבי ויונה באומל בחיוך רחב. הוא ניגש ישר אל יונה, הניח בדרמטיות יד על כתפו ואמר לו: "מר באומל, יש לי בשורה נהדרת בשבילך – הבן שלך חי." ההלם היה מוחלט והפרופסור המשיך: "הנעדרים חיים ומוחזקים בידי גוף לבנוני-שיעי, הנמצא בשליטה סורית בלבנון. מצבם הפיסי טוב והם מטופלים כראוי." זאת היתה פצצה. באומל וזאבי עמדו מולו בפה פעור. איש לא דיבר. ניתן היה לשמוע את דפיקות הלב המואצות של כולם. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בהם. הם התקשו לדבר, ממש רעדו, הזיעו. זאבי היה הראשון שהתעשת. "יש לך עוד פרטים כדי לחזק את מה שאמרת עכשיו?" שאל. "אין לי," השיב הפרופסור. "קיבלתי את המידע באמצעות שליח, ולדעתי, זה מידע ברמת ודאות של תשעים וחמישה אחוז. וכדי לדעת שזה מאה אחוז, אני מתכוון לנסוע לסוריה ולסגור קצוות. אחר-כך יהיה אפשר לטפל בזהירות ובפיקחות בתהליכי השחרור שלהם." זאבי ובאומל השתחררו מההלם הראשוני וחזרו להיות אנשי מקצוע שאינם מסתנוורים בקלות מכל אמירה ומכל מידע. בלבם התפללו שהוא צודק ושהמקור שלו אמין, אבל הניסיון המר חייב אותם לחלץ ממנו כמה שיותר. הם הפצירו בו ואמרו, שהוא מוכרח לעגן את דבריו בעוד משהו, רמז, סימן כלשהו שאפשר יהיה להישען עליו ולדעת שמדובר במידע מבוסס. הפרופסור לא יכול היה לתת דבר מעבר למלים. זאבי המשיך להתעקש: "גלה לנו לפחות את המקור שלך, " הפציר בפרופסור, "אפילו אוף-דה-רקורד. רק כדי שנוכל לדעת שהמידע החשוב, הנהדר הזה, מגיע מאדם רציני". השניים מיהרו לעדכן אותי בהתפתחות הדרמטית. כדי לשכנע אותו למסור את המידע, הצעתי לשלם לו מיד מאה אלף דולר במזומן באותו מעמד תמורת רמז נוסף שיבסס את המידע שהעביר להם. אולם הפרופסור המשיך להתעקש. "לא אוכל למסור לכם דבר, " אמר לשני האנשים הנרגשים. "אתם יודעים בדיוק כמוני, שלא מסגירים מקורות בשום תנאי. אני יכול לומר לכם, שמדובר במקור ברמה גבוהה בסוריה, שהעביר לי את הדברים באמצעות קרוב משפחה שהגיע לארצות-הברית." באומל וזאבי המשיכו ללחוץ: "אתה מעמיד אותנו במצב קשה. עשר שנים אנחנו מחפשים סימן חיים מהבנים שלנו. אתה הראשון שנותן לנו איזו תקווה. אנחנו חייבים לקבל איזושהי הוכחה שתחזק את המידע שלך." אבל לפרופסור לא היה מה לתת. השמחה הגדולה התחלפה במועקה כבדה. השניים התקשרו אלי לישראל כדי לדווח ולהתייעץ. שמעתי את הדברים והבנתי שאני חייב לנסות לעודד את באומל. "אני יודע מה עובר עליך בדקות האלה, " אמרתי לו. "אני לא מקנא בך. הלוואי, הלוואי שהמידע הזה יתגלה כאמיתי, אבל בינתיים, עם כל הכאב שבדבר, אסור לך לקנות את זה ולבנות על זה. להגיד משפט כזה – 'הבן שלך חי' – ולא לחזק את המידע בשום פרט נוסף, זה לא רציני. ככה לא עושים. הלוואי ואתבדה והפרופסור יצדק, אבל כמו שהדברים נראים לי כרגע על-פי הניסיון שלי, זה רחוק מלהיות מידע מבוסס." בני זאבי היה שותף לדעתי ואף התבטא בחריפות רבה יותר: "האיש הזה הבריז לנו. מה שהוא עשה זה מעשה נבלה, ואני לא אשכח לו את זה בחיים. החשבון בינינו פתוח." הקשר עם הפרופסור לא נותק. דיברנו איתו עוד כמה פעמים, הזכרנו לו שאנחנו מוכנים לשלם מיליון דולר תמורת מידע אמין ומוכח על גורלם של השבויים והנעדרים, או לפחות על אחד מהם. הוא אף התנדב לבקש מגורמים מוסמכים בארמון הנשיאות בדמשק להסדיר פגישה ליונה באומל עם הנשיא אסד. ובכלל, תמיד היה נכון לשתף פעולה, וכמעט תמיד הדגיש שאין לו דרישות כספיות ושהוא עושה את מה שהוא עושה מפני שמדובר בעניין הומניטרי ואין לו כל דרישות כלפינו. אולם לרוע המזל, חושי לא הטעו אותי. לא קיבלנו שום חיזוק למידע שהביא הפרופסור. לבי יצא אל יונה באומל, ששמע את המלים המפורשות: 'הבן שלך חי', ואחר-כך התברר שהדברים חסרי בסיס. המשכנו להפעיל את הפרופסור עוד תקופה ממושכת. כמאתיים אלף דולר שולמו לו ב'סבב ההומניטרי' הזה, שלמגינת לבי לא הביא את הבשורה המיוחלת. בנובמבר 1999 נפגש יונה באומל פעם נוספת עם הפרופסור בוושינגטון ושמע ממנו פעם נוספת את המלים המפורשות: "אתם אומנם לא האמנתם לי מעולם, אך אני עדיין עומד על כך שבנך חי. " גם אני מקווה ומייחל לכך בכל לבי, אבל מעולם לא הייתי מעז לומר את הדברים בצורה כל-כך מפורשת לאדם המנסה להיאחז בכל שביב של תקווה בלי שאוכל להציג בפניו הוכחה לאמיתות הדברים.

במסגרת מאמצי להגיע למידע ולאות חיים מרון ארד, הרחקתי עד מוסקבה. במהלך שנת 1992 יצרתי קשר עם גנרל אלכסנדר רוצקוי, שכיהן כסגן ראש ממשלת רוסיה. באמצעות פרופסור גנאדי אוסיפוב, שהיה ראש המכון למחקר חברתי ומדיני, נקבעה פגישה עם רוצקוי במוסקבה. במהלכה סיפר הגנרל, שהוא מתכונן לצאת לביקור עבודה בטהרן ולהיפגש עם הנשיא רפסנג'אני. ביקשתי ממנו להעלות בפני רפסנג'אני את סוגיית רון ארד ולבקש סימן חיים מהנווט הנעדר. רוצקוי הסכים להעלות את הנושא בביקורו בטהרן וביקש לקבל את מלוא הפרטים על נסיבות נפילתו של רון ארד בשבי. בתוך זמן קצר סיפקתי לו את כל המידע שביקש ופיללתי שמאמציו ישאו פרי. בעודנו ממתינים לתוצאות ביקורו של רוצקוי בטהרן התבשרנו מעל דפי אל-חיאת הלונדוני, שהגנרל החליט שלא לטפל בנושא, בטענה שישראל תקפה מהאוויר מטרות בדרום לבנון. עד היום נותר הדבר עלום בעיני מדוע שינה בסופו של דבר רוצקוי את דעתו ולא הסכים לסייע לנו בעניין אף כי הובטח לו סכום של מיליון דולר בעבור אות חיים מרון ארד.

לאחר שהקשר עם הפרופסור נותק בהדרגה, יעץ לי עדנאן חאשוגי בספטמבר 1992 להכניס לתמונה את ד"ר אמיר יוספי, אינטלקטואל אירני המתמחה בפילוסופיה של הדתות. יוספי התגורר דרך קבע בארצות-הברית, אבל החזיק בדרכון אירני והיה רשאי לבוא לאירן ולצאת ממנה ללא הגבלה. חאשוגי גילה לי, שלאיש קשרים טובים בצמרת האירנית, ובין היתר, הוא מיודד עם אחיו של האשמי רפסנג'אני. קיווינו שיוכל לנצל את הקשרים הללו כדי לקבל מידע עדכני על גורלם של הנעדרים. קיבלתי את הצעתו של חאשוגי, וביקשתי מרחביה ורדי ומבני זאבי להתלוות אלי לפאריס. הפגישה עם יוספי התקיימה בביתו של חאשוגי במרכז העיר. יוספי הפתיע אותנו כבר בתחילת הפגישה. "מיד אחרי שקבעתם את הפגישה עשיתי כמה בדיקות בעזרת המקורות שלי באירן, ואני יכול לומר לכם בוודאות שרון ארד חי ומצבו טוב. הוא הוחזק באזור הבקעה בלבנון, ומאחר ששוביו חששו שצה"ל איתר את המקום – בית-קולנוע הסמוך לבית שבו הוחזק הופצץ ונהרס – הוא הועבר למקום אחר. תחילה רצו להחזיקו בתוך אירן, אבל שלטונות טהרן סירבו, ולכן הועבר ארד לסוריה, סמוך לגבול עם לבנון, וכל זאת ללא ידיעת דמשק וללא אישורה." לאחר שנכווינו מה'פצצה' של הפרופסור האמריקני, החלטנו להתייחס לדבריו של יוספי בזהירות רבה. רצינו להאמין שהמידע מדויק, אבל החלטנו שלא להיסחף. יוספי המשיך להתפאר בקשרים הענפים שלו באירן וביכולתו לפתוח דלתות ולהגיע לכל מידע שנבקש. עדנאן חאשוגי היה מודע ליכולות שלו ולקשריו בקרב מנהיגי אירן. בעבר ניצל את קשריו של יוספי וביצע באמצעותו עסקות רבות עם האירנים. "קיבלתי אור ירוק מדרג אירני בכיר לטפל בנושא, " בישר לנו יוספי. "הם יודעים אפילו על הפגישה שלנו. לאירנים יש רק בקשה אחת – שבשלב זה יתנהל העניין בהדרגה ובחשאיות." אמרתי לו שחאשוגי ואני מקציבים מיליון דולר למי שיעביר אלינו מידע אמיתי על רון ארד, או על כל שבוי או נעדר ישראלי אחר. דרשתי מידע מוכח – תמונה עדכנית, סרט וידיאו טרי, או כל חומר אחר שיתקבל על-ידינו כהוכחה אמיתית. יוספי הבטיח להקדיש את שלושת החודשים הקרובים לנושא. התחייבנו לשלם את כל הוצאותיו, וקבענו סידורי קשר ודיווח בטלפון ובפקס. לפני שנפרדנו לחץ את ידי בחום והבטיח פעם נוספת: "אני יכול להביא לכם את המידע שביקשתם." לפני שעזב את הדירה ביקש יוספי שנעביר לו כסף. בני זאבי ורחביה ורדי התנגדו. הם דרשו להצמיד את הכספים לתוצאות. אבל חאשוגי החליט להעביר לידיו עשרים אלף דולר במזומן. "זה ימריץ אותו להביא את המידע," הסביר לנו. לאחר שעזב את הדירה ניתחנו את דמותו ואת הדברים שאמר. חאשוגי חזר וסקר את הקשרים המצוינים שיש לו בטהרן וציין את יכולתו להגיע למידע חשאי. אנחנו היינו יותר ספקנים. התברר שצדקנו. החודשים חלפו, ותוצאות לא הגיעו. בני זאבי נפגש עם יוספי כמה פעמים באירופה, דחק בו ודרבן אותו להתאמץ ולהשתדל יותר, אבל ללא הועיל. גם אני נפגשתי איתו באוקטובר 1992 והעברתי לידיו עוד עשרת אלפים דולר. קראנו לזה החזר הוצאות, אבל לשנינו היה ברור שמדובר בתמריץ נוסף. לזכותו של יוספי ייאמר, שהוא אומנם השתדל. הוא נסע פעמיים לאירן בשליחותנו ונפגש עם בכירים בצמרת הממשל. אחרי הפגישה השנייה הודיע לנו שרון ארד איננו נמצא באירן. גם על שלושת הנעדרים האחרים לא היה לו כל מידע חדש. בהמלצתו ובתיווכו של יוספי, נפגשתי בנובמבר 1992 עם שלושה אנשי עסקים ערבים, שאכנה אותם 'יוסי', 'אבו' ו'יאסי'. שלושתם התפארו במערכת היכרויות ענפה בעולם הערבי. גם הם התבקשו להשיג כל מידע אפשרי על רון ארד ועל נעדרי קרב סולטאן יעקוב. 'יוסי', לבנוני נוצרי המתגורר בביירות ובפאריס, הוא מיליונר המנהל עסקים בשביל משפחת המלוכה הסעודית והוא בעל רשת מסעדות מזרחיות בפאריס, מועדון לילה, שני דיסקוטקים וחברה להשכרת לימוזינות. הוא מקושר היטב לצמרת הסורית והיה מיודד עם ריפעת אסד, אחיו של נשיא סוריה, ועם מוצטפא טלאס, שר ההגנה הסורי. ביתו בפאריס שימש מרכז ומקום מפגש ובילוי למדינאים, לקציני צבא ולאנשי עסקים מארצות ערב, ובעיקר מסוריה, מלבנון ומסעודיה. האיש היה מכרה זהב של מידע וקשרים. גם 'אבו', לבנוני נוצרי, איש עסקים ומתווך המתגורר בלונדון ובספרד, התהדר בקשריו ההדוקים עם צמרת הממשל הסורי. הוא הכיר אישית את הנשיא אסד ואת אחיו ריפעת והתפאר בכך שהוא משמש פטרון וספק כספים ובילויים לגנרל עלי דובא, ראש המודיעין הסורי. בין השאר, שימש נציגו של נשיא סיירה ליאונה בספרד, היה מעורב בהברחות יהלומים וזהב והיו לו קשרים יוצאים מן הכלל גם בלבנון ובסעודיה. המקור השלישי, 'יאסי', סורי המתגורר בספרד, ייצג את ריפעת אסד בניהול עסקי המשפחה באירופה, וניהל גם את עסקיו של גנרל עלי דובא. בין השאר, עסק בנדל"ן וניהל עסקים מגוונים במזרח התיכון ובצרפת. כל השלושה נחשבו לכרישים רציניים. יוספי ואני פגשנו כל אחד מהם בנפרד ואני הבהרתי לכולם, כי אני מוכן לעשות איתם עסקים, אך מעל לכל חשוב לי שיושיטו יד בנושא הרגיש והכאוב של שלושת נעדרי קרב סולטאן יעקוב והנווט השבוי רון ארד. הדגשתי בפניהם שאני עושה זאת כאדם פרטי המייצג את ההורים ושאני מוכן לשלם מיליון דולר תמורת כל פיסת מידע שתביא סוף-סוף קץ לסבלן הרב של המשפחות. כולם נענו לפנייתי ואמרו, שבנושא כזה חובה לעשות כל מאמץ כדי לסייע וכי יעשו זאת ללא תמורה כספית. 'יאסי' כמעט נעלב והגיב בביטול כשהבטחתי מיליון דולר תמורת מידע אמין. "יעקב, מה זה מיליון דולר בשבילי," זרק לעברי. בהמשך התברר ש'יוסי' היה הרציני שבחבורה. בדצמבר 1992 הוא הגיע לביקור בישראל. אירחנו אותו במשרדי 'הכשרת הישוב' בתל אביב, והפגשנו אותו עם רחביה ורדי, עם בני זאבי ועם נציג רשמי של ה'מוסד'. יחד גיבשנו תוכנית פעולה. 'יוסי' פירט את מערך קשריו, והתברר שהוא ידיד קרוב של מייג'ור-גנרל מוחסין סלמאן, סגן מפקד חיל המודיעין הסורי, שנחשב למספר שלוש בהיררכיה הצבאית שם. כדי להוכיח זאת, התקשר בו-במקום למספר טלפון בניו-יורק. השיחה הועברה לדמשק ו'יוסי' שוחח בנוכחותנו עם ראש לשכתו של הקצין. סלמאן נעדר באותו זמן מהמשרד. סוכם, שהוא ייצא ללבנון ולסוריה כדי לקיים פגישות ולאסוף מידע חיוני בשבילנו. העובדה שפארס בוייז, שר החוץ של לבנון, התבטא באותם ימים במסגרת ועידת השלום במדריד, כי למיטב ידיעתו רון ארד חי, חיזקה עוד יותר את ביטחוני שיש לנסות ולמצות את המהלך הזה. שוב הבהרתי ל'יוסי', שתמורת מידע אמין ומוצק אשלם מיליון דולר, אבל זה לא היה הגורם המרכזי שהאיץ בו להירתם לעניין. 'יוסי' בא לישראל בעידודו של חברו הטוב יוספי, והסכים לצאת למסע מתוך ידיעה ברורה שהדבר יביא לשיתוף פעולה עסקי איתי ועם חאשוגי. הוא יצא ללבנון ולסוריה, נפגש עם מוחסין סלמאן, עם ע'אזי כנעאן ועם פארס בוייז, אבל מידע של ממש לא הביא משם. הצענו שינסה להגיע אל שר החוץ הלבנוני ויבקש ממנו פרטים נוספים על דבריו בוועידת מדריד , כי למיטב ידיעתו הנווט רון ארד נמצא בחיים. 'יוסי' יצר קשר עם ראש לשכתו של שר החוץ הלבנוני ובסופו של דבר נפגש איתו בביירות. אולם השר הודה בפניו שאין לו כל מידע על רון ארד. "אבל בוועידת מדריד הכרזת שהאיש חי, " התעקש השליח שלנו. "אז הכרזתי!" השיב השר הלבנוני. מבחינתנו זאת היתה עוד אכזבה גדולה. בנינו על קשריו של האיש, השקענו בו מאמץ רב וקיווינו להגיע בעזרתו לתוצאות. אך שוב חזרנו לנקודת המוצא. מידע רב ומגוון המשיך לזרום מכל כיוון אפשרי, בעיקר הודות לסוכנות הביון המרשימה שהקים יונה באומל. כל פגישה כזאת העלתה את מפלס הציפיות והרטיטה את לבותיהם של כל המעורבים בחיפושים. במהלך 1993 קיבל יונה באומל מחצית מהדיסקית של בנו, דיסקית שענד על צווארו ביום שבו נפל בשבי. הדיסקית הגיעה במישרין ממנהיג אש"ף, יאסר ערפאת. הוא העביר אותה לז'ק נריה, יועצו המיוחד של ראש הממשלה רבין, ולתא"ל עמוס גלעד. באותו מעמד הבטיח ערפאת שיעביר מידע נוסף, שום מידע כזה לא הגיע. הדיסקית היא הסימן היחיד שהגיע עד היום משלושת נעדרי קרב סולטאן יעקוב. ערפאת לא היה היחיד שהתבקש לסייע בחיפושים אחר הנעדרים. פרח אבו-מדין, מחזיק תיק המשפטים ברשות הפלשתינית, סיפר כי ידוע לו שבאש"ף יש קבוצת אנשים היודעת בוודאות את מקום קבורתם המדויק של נעדרי סולטאן-יעקוב. פלשתיני אחר, עבאס זאכי, חבר הוועד המרכזי של 'פתח' ומהמתנגדים הראשיים להסכם אוסלו, נפגש עם יונה באומל כמה פעמים בעמאן, בגשר אלנבי ובעזה, ובאחת הפגישות אמר לו, שגופות החיילים נרכשו תמורת ששת אלפים דולר והועברו ללוב (אגב, גם הרב מאירופה העריך בזמנו, כי גופות החיילים נמצאות בלוב). עיתונאי ערבי ישראלי, שהשתתף במשלחת ערביי ישראל שיצאה בשנת 1994 לסוריה במסגרת ביקור תנחומים לנשיא אסד לאחר מות בנו, אמר, כי במו עיניו ראה קברים של חיילים ישראלים בבית-הקברות אל-ירמוכ בדמשק; ואילו חבר-הכנסת סאלח טריף ממפלגת העבודה טען, כי נעדרי סולטאן יעקוב נקברו בבית-העלמין היהודי בסוריה בנוכחות אחד מאנשי הקהילה היהודית (המידע הזה הופרך, בשנת 1983 בידי צוות של 'הצלב האדום', שפתח את הקברים שבהם דובר). גם בפגישתי עם נשיא אוקראינה, ליאוניד קרבצ'וק, ערב יציאתו לשיחות בטהרן על מכירת נשק לאירנים במאות מיליוני דולרים, ביקשתי ממנו לעשות כל מאמץ כדי להביא מאירן מידע עדכני על רון ארד. הבטחתי לשלם מיליון דולר במזומן תמורת מידע ממשי. סכום דומה, ויותר מזה, הייתי מוכן להעניק לממשלת גרוזיה בתמורה למידע חדש על גורלם של הנעדרים. אגב, מיליון הדולרים שהקצבתי למטרה המקודשת הזאת הוצאו במסגרת המאמצים והתשלומים והתמריצים שחילקנו למקורות המידע שנפגשנו איתם ושנראו לנו אמינים. כאדם פרטי עשיתי כל מה שיכולתי. הפעלתי את יוצאי קהילת המודיעין, רתמתי עיתונאים וגייסתי את כל מי שהיתה לו נגיעה ישירה או עקיפה לנושא בארץ ובחוץ-לארץ. יונה באומל נסע בכל העולם, נעזר בשירותי המודיעין האמריקניים והפעיל ידידים וסייענים כמעט בכל מקום. רק אדם מיוחד ועיקש כמוהו מסוגל היה לסדר לעצמו פגישות עם בכירי אש"ף, כולל נסיעה לתוניס באישור מיוחד של ראש הממשלה יצחק רבין. הוא הגיע לבירות רבות בעולם הערבי וקיים שיחות עם אנשי צמרת ואף היה קרוב מאוד לפגישה אישית עם נשיא סוריה חאפז אסד, בתיווכו של השגריר האמריקני דאז בדמשק, אדוארד ג'רג'יאן. אסד ניאות להיפגש עם באומל, אך ביטל את הפגישה לאחר שנודע לו, כי לבאומל אזרחות כפולה, אמריקנית וישראלית. רק יונה באומל, עם קשריו החובקים עולם ועם הנכונות שלו להפוך כל אבן בכל מקום, יכול היה להביא לכך שהקונגרס האמריקני יחוקק חוק מיוחד שמתנה מתן סיוע למדינות באזור בקבלת מידע חדש על נעדרי צה"ל בלבנון – צעד חסר תקדים ביחסיה של ארצות-הברית עם מדינות האזור. ורק יונה באומל הצליח להביא לכך, שאף-על-פי שחלפו כמעט עשרים שנה מיום הקרב בסולטאן יעקוב, שמם של זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ, לא נשכח וממשיך להעיק על זיכרונה ועל מצפונה של מדינת ישראל. כששורות אלה נכתבות עדיין אין בני הזוג באומל יודעים מה עלה בגורל בנם, זכריה. עשרים שנים חלפו ואין להם אפילו קבר להשתטח עליו. ארבע-עשרה השנים שבהן אני מלווה את מאבקם של מרים ויונה, לימדו אותי הרבה על החיים, על משפחה, ועל סדרי עדיפויות. אני אמשיך לעשות למען משפחת באומל ומשפחות הנעדרים האחרות כל מה שאוכל וכל מה שאתבקש לעשות כדי להביא את הפרשה הכואבת הזאת לסיומה. כי יונה באומל הוא כאח לי, וזכריה, בנו הנעדר, הוא כבן לי. אם התגייסותי לעזרת משפחת באומל הושפעה מהקשר ההדוק ומהידידות האישית שיצרתי עם ההורים, הרי את משפחתו של הנווט הנעדר רון ארד לא פגשתי מעולם. הכרתי אותם רק מאמצעי התקשורת, וליוויתי בתקווה את מאבקם הבלתי-מתפשר להשבת יקירם הביתה. וגם כאן אני רואה את עצמי מחויב להתגייס להצלתו של הנווט הנעדר. משאבים רבים השקעתי בכך, ניצלתי קשרים רבים והבטחות רבות חילקתי בתקווה להביא לפתרון התעלומה האופפת את גורלו של הנווט. בפברואר 1996 נדמה היה לי שיש מענה לתפילותיי ושאנחנו עומדים לפני פריצת דרך דרמטית.

בתחילת פברואר 1996 פרסם בן כספית, הכתב המדיני של מעריב, ידיעה בעמודו הראשון של העיתון, ובה דיווח על עיתונאי פקיסטאני שהגיע לביקור חשאי בארץ. יצרתי קשר עם בן כספית וביקשתי ממנו לאתר את העיתונאי, פאיז אחמד בטלאווי שמו. כספית איתר אותו במלון קטן ברחוב אלנבי בתל אביב, וב-5 בפברואר הגיעו השניים, כספית ובטלאווי, לפגישה איתי בסביון. העיתונאי הפקיסטאני סיפר, כי הגיע לטורקיה בראש קבוצה של שבעה עיתונאים פקיסטאנים, ליברלים יחסית, שביקשו להגיע לישראל. בסופו של דבר, ולאחר דחיות רבות, קיבל רק הוא אשרה מהשגרירות הישראלית, וחבריו העיתונאים נותרו בטורקיה. הוא סיפר, כי יש לו קשרים מצוינים באירן וכי שימש בעבר כתב סוכנות הידיעות הפקיסטאנית באירן. הוא התפאר גם במערכת יחסים הדוקה עם רבים מהצמרת האירנית, ביניהם מי שהיה אז שר החוץ, עלי אכבר ולאייתי, שאותו – כך סיפר בטלאווי – הציל פעם ממוות בטוח ולכן הוא חייב לו 'טובה אישית'. בטלאווי דיבר פרסית שוטפת ועשה רושם אמין. ניווטתי את השיחה לכיוון שאליו רציתי להגיע, ובסיומה הסכים העיתונאי הפקיסטאני לצאת לאירן, כשהדבר יתאפשר, ולנסות לברר שם מה עלה בגורלו של הנווט רון ארד. לפני שיצא מישראל קיבל בטלאווי תדרוך מקיף על אודות רון ארד ואת תיאורו הכללי. בסיוע ארכיון מעריב, ציידנו אותו בסדרת תמונות של הנווט הנעדר. לפני שחזר לטורקיה חתמנו איתו על הסכם, שעל-פיו הוא ינסה להביא מידע על אודות הנווט הנעדר, ושני הצדדים יפעלו להעלאתם של עולי רגל מוסלמים פקיסטאנים לירושלים ולשיפור היחסים בין פקיסטן וישראל. באופן לא רשמי הבטחתי לבטלאווי, שאם יביא מידע אמיתי או תמונה עדכנית של רון ארד, הוא יקבל מיליון דולר במזומן. אחרי כמה ימים יצא בטלאווי מישראל והבטיח שנשמע ממנו בקרוב. במהלך ביקורו כאן נגנבו ממנו דרכונו וכל הכסף המזומן שהיה לו. נתתי לו אלף וחמש מאות דולר, ומחווה זו התגלתה כמועילה ביותר ליחסינו בעתיד. בטלאווי עמד בהבטחתו ובחודשים הבאים שמר על קשר טלפוני קבוע עם העיתונאי בן כספית. הוא שהה שאופן קבוע באיסטנבול, שבה שימש ככתב מטעם העיתון הפקיסטאני דיילי צדקאת, והבטיח כי בקרוב ייצא לאירן כדי לנסות ולהביא מידע על אודות רון ארד. לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לקשר איתו. הוא לא היה המקור הראשון שאיתו נפגשתי בעניין זה וכנראה גם לא האחרון. אני חסיד נלהב של הפתגם: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, ובטלאווי היה בעיני בבחינת השקעה, שאולי תניב תוצאות ואולי לא. והנה, ב-27 ביוני 1996, ללא הודעה מוקדמת, התקבל במשרדי בסביון פקס שבטלאווי שלח מטהרן. קראתי את הפקס, שהיה כתוב אנגלית משובשת ושבורה, ולבי החסיר פעימה: "יעקב נמרודי היקר, עכשיו אני בטהרן. מצאתי [או אמצא] את רון ארד. הוא היה בסדר עכשיו, אבל הוא קצת חולה. אני אפגוש אותו ב-10.30 בבוקר בתאריך 29.6.1996 בשיראז סיטי. אני קיבלתי כבר אישור מהשגריר שלנו מפקיסטן. זה מאוד קשה, אבל ביקשתי שהוא יילך איתי. אני מצאתי דרכים מאוד קשות ומשתמש בהרבה כסף, אבל אין בעיות, אתה אחי ואני אף פעם לא שוכח אותך. כשהייתי בארץ שלך אתה פותר את הבעיות שלי. בארץ שלך אתה איש גדול ואיש שלום. אני אשלח לך תמונה של מר רון ארד בדואר שליחים [באמצעות] שר החוץ, עלי אכבר ולאייתי, וסמנכ"ל משרד הפנים, ואפגש עם מפקד הצבא, מר חוסיין. אל תשלח לי פקס, רק תתקשר איתי בטלפון [וכאן נרשמו מספרי טלפון]." האם סוף-סוף הגיעה הבשורה שייחלנו לה? המזרח התיכון הוא מקום נפלא ויחיד במינו. המציאות והדמיון מעורבים כאן זה בזה, ומי כמוני יודע זאת. אבל אסור להזניח שום מקור, שום כיוון. הסיכוי לכך שהדברים נכונים היה קטן, אבל לא בכל יום מגיע מידע כזה. בדקתי ומצאתי, שהפקס אומנם נשלח מטהרן ושמספרי הטלפון המצורפים שייכים למלון בטהרן. עוד בטרם הספקתי לעכל את הפקס המדהים, הגיע לביתי פקס נוסף, גם הוא מטהרן וגם הוא מבטלאווי. קראתי בזהירות כל מילה, וככל שהתקדמתי עלה מפלס ההתרגשות והתקוות: "מר יעקב היקר. בבוקר נסעתי לשיראז סיטי. אני שמח מאוד עכשיו. רציתי לפגוש את מר רון ולפתוח את המצלמה שלי ולתת לו עט ונייר [אם] הוא רוצה לכתוב מכתב. אבל אז מפקד אחד בא ודיבר איתי: אתה לא מצלם ולא לוקח מכתב מרון. שאלתי אותו למה, יש לי אישור מממשלת אירן. [אבל] האיש הזה הוא לא ממשלת אירן, הוא מישהו מלבנון. תשיג קודם אישור מלבנון, ואז תבוא עוד פעם ותצלם ותיקח מכתב. והוא נתן לי שם ומספר טלפון. אז אני נוסע גם לירדן וללבנון. בבקשה תתכונן. אני אצלצל אליך, ואתה תבוא לירדן ואני אפגוש אותך. מר רון בסדר, אבל יש לו בעיות astomic [אסטמה או קיבה]. הוא מקבל תרופות. הוא אמר לי, אתה האיש הראשון שפוגש אותי, הוא אמר לי, אני מאוד שמח היום." לא שיתפתי איש במידע המדהים הזה, ובוודאי לא את בני המשפחה ולא גורמים רשמיים. הייתי שבע אכזבות מהבטחות קודמות שקיבלתי גם בעניינו של רון ארד וגם בעניינם של שלושת נעדרי סולטאן יעקוב, ולכן רציתי לאמת תחילה את המידע החדש, לפגוש את האיש פנים אל פנים ולשמוע מפיו מה ראה, את מי פגש ומה הביא איתו מטהרן. מיד פתחנו במאמצים להביא את בטלאווי מהר ככל האפשר לישראל. הוא הגיע במחצית השנייה של חודש יולי, ומיד עם בואו, התפוגגה האופוריה. בטלאווי הביא איתו שני סרטי צילום, שצולמו לדבריו באירן. הוא פיתח את התמונות ומסר אותן לידינו. האכזבה היתה אדירה. התמונות היו באיכות עלובה, חלקן לגמרי לא ברורות. הן לא התקרבו בכלל למה שציפינו. ייתכן שהן צולמו באירן, ואולי אפילו בבית-הכלא שבו ביקר בטלאווי, אך לא היה בהן כל רמז לרון ארד או למידע שקשור בו. במקביל לפגישות עם בטלאווי, יצרנו קשר עם יעקב פרי, שהיה ראש השב"כ עד שנת 1995, ובאותה עת היה ממונה מטעם ממשלת ישראל על נושא הנעדרים והשבויים. עירבנו אנשי מקצוע נוספים, ובסופו של דבר החלטנו לשלוח את בטלאווי לבדיקת פוליגרף. ממצאי הפוליגראף אימתו את חששותי – בטלאווי שיקר לנו. הוא סיפר לנו כי פגש בטהרן את מנכ"ל משרד הפנים האירני, וזה אישר לו, לפגוש את רון ארד בבית-כלא שמור בגורנא, הנמצאת בין שיראז לאספהאן. הוא הגיע לכלא, אבל הקצין האחראי בבית-הסוהר לא אפשר לו לפגוש את ארד ושלח אותו לקבל אישור מאברהים צלאח, בעל תפקיד בכיר ב'חיזבאללה'. מבדיקת הפוליגראף עלה בוודאות, שלא היה אף שמץ של אמת בסיפור הזה. היה ברור שמדובר באדם בעל כוונות טובות, אבל גם בעל דמיון מפותח. אין ספק שהוא אומנם יצא לאירן, שוטט ברחבי המדינה ואף ניסה לעזור. מצד שני, היה ברור כי לא הגיע לכל הישג משמעותי. על-אף האכזבה, המשכנו לשמור על קשר עם בטלאווי. כפי שצפיתי, היה האיש מלא כוונות טובות, אבל דל בתוצאות. גם הכישלון הזה לא ריפה את ידי. ארבע-עשרה שנים אני מקדיש מהוני ומזמני לנעדרי צה"ל, ואני עדיין מקווה לטוב. כל תרומה שאוכל לתרום כדי לקדם את פתרון התעלומה תהפוך אותי למאושר באדם.