אבל למצרים היתה תוכנית משלה: היא קידמה את צבאה לכיוון גבול ישראל וסילקה את משקיפי או"ם שהיו אמורים לפקח על ביצוע ההסדרים משנת 1957. המשבר הגיע לנקודת אל-חזור כאשר מצרים הודיעה על חסימת השייט לספינות ישראליות במיצרי שארם א-שייח וכאשר כל מדינות העימות גייסו את צבאותיהן וקידמו אותם לעבר גבול ישראל.
הפיקוד הישראלי העליון נכנס להיסטריה וחדל לתפקד. בן-גוריון, כנביא זעם, טען שעקב התפקוד הלקוי הזה עתיד לבוא הקץ על המדינה היהודית. הרמטכ"ל, יצחק רבין, נתקף חרדה פתולוגית וקיבל טיפול פסיכיאטרי קליני, עובדה שהיא עד היום סוד כמוס במדינת ישראל. הרבה אסונות היו נמנעים מכולנו אם הציבור היה יודע את פרטי האירוע הפסיכוטי והטיפול בו, כפי שראוי לנהוג בתרבות דמוקרטית. יציאתו של הרמטכ"ל מן המשחק גרם להלם במנהיגות המדינה ובמנהיגות צה"ל. בגין הציע לאשכול שימסור את תפקידו לבן-גוריון. יגאל אלון ומשה דיין נאבקו על תיק הביטחון. שלושה חברי המטה הכללי, האלופים עזר ויצמן, אברהם יפה ואריק שרון, העמידו בפני אשכול אולטימטום לפתוח מייד במלחמה, לפני שצבאות ערב יתבססו לאורך הגבולות עם ישראל, וָלא הם יתפטרו. בעיות הלב של ראש הממשלה ושר הביטחון, שבגינם ילך לעולמו אחרי שנים מספר, החמירו מאד.
אז הציע "האסטרטג הישראלי הגדול" שר החוץ, אבא אבן, לפנות לאמריקנים להצילנו. אשכול קפץ על הצעתו של אבן כמוצא שלל רב. האמריקנים נענו באופן מילולי לפניה והבטיחו לארגן שייט של ספינות ממדינות נאט"ו דרך מיצרי שארם א-שייח. ההנחה היתה שהמצרים לא יעזו לחסום את הדרך בפני הארמדה הזאת, ובזאת יוסר המצור. השייט לא יצא אל הפועל, וגם דבר זה צריך לשמש לקח ביחסינו עם ארה"ב, באשר למידה שניתן לסמוך עליה בעת מצוקה.
בתקופה הקשה ההיא נוצרה בלא תכנון, כאילו מאליה, אחדות לאומית והסכמה לאומית, בין היתר בזכות הסתלקותו של לוי אשכול ממשרד הביטחון, ומינויו של גיבור מבצע קדש, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, לתפקיד, ולא פחות בזכות ביטול הטאבו על שיתופו של מנחם בגין בממשלה. היה ברור שנפל דבר בפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל, אף שרבין ניסה להחזיר את הגלגל לאחור, בקדנציה השניה שלו.
אירועי תקופת ההמתנה ב-1967 אינם מעידים על איכות גבוהה של מנהיגי ישראל ושל מפקדי צה"ל. אבל בדרך נס (ראה להלן) הושג בתום ההמתנה ניצחון מדהים על צבאות ערב. לשותפי ממשלת האחדות הלאומית ולהיסטוריונים ולעיתונאים המגויסים ששרתו אותם, היה אינטרס לטעון שהניצחון הושג בזכות תקופת ההמתנה ובזכות הליכוד בעם. כך נוצר מיתוס אסטרטגיית אשכול, שבזכות מתינותו ובזכות כושר ההבלגה שלו הושג הניצחון הגדול.
אריק שרון היה אז חבר המטה הכללי ומפקד אוגדה במלחמת ששת הימים, ואוגדתו ביצעה את המהלך הצבאי הקרקעי המוצלח ביותר במלחמה, בהתקפה המשולבת על מתחם אום-כתף בגזרה המרכזית של סיני. אין בישראל היום אדם מנוסה ממנו בניהול משברים אסטרטגיים. בהשוותו את כשלון מלחמת לבנון, שבה היה שר הביטחון, לעומת הצלחת מלחמת ששת הימים, הוא הגיע למסקנה שניתן להשיג אחדות בעם ותמיכה בין לאומית במהלכי ממשלתו, בעזרת חנק אסטרטגי, ושניתן להשיג ניצחון מכריע מכוח האחדות הלאומית. זהו המפתח להבנת האסטרטגיה של שרון היום: הוא הצליח להביס את ברק בבחירות עם סיסמת האחדות. הוא הצליח להקים ממשלת אחדות בעקבות הפיגועים הקשים, שגם סייעו לישראל להשיג הבנה בארה"ב ובאירופה. הוא מאמין שמעשי הטרור, דוגמת הפיגוע בדולפינריום, יגבשו הסכמה לאומית למהלך צבאי רחב היקף, נגד הרשות הפלשתינית. אופציה נוספת היא שלפני מהלך צבאי גדול ייאותו הפלשתינים להגיע איתו להסדר שניתן לרוב הישראלים לחיות איתו. ניצחון צבאי מכריע או הסדר מדיני עם הפלשתינים, לא רק שיבטיחו את מנהיגותו של שרון בליכוד ואת ניצחונו המכריע בבחירות הבאות, אלא גם יכניסו אותו להיסטוריה כאחד מראשי הממשלות הגדולים של ישראל, אם לא הגדול שבהם, לפחות אחרי בן-גוריון.
מאחר ששרון, מפאת גילו, הולך לקראת סוף הקריירה הפוליטית שלו, השיקול הלאומי-אסטרטגי גובר אצלו על השיקול הפוליטי-מפלגתי.
נקודת התורפה ב"אסטרטגיית אשכול" של שרון נעוצה בעובדה שהניצחון במלחמת ששת הימים הושג לא בזכות האחדות הלאומית ולא בזכות תפקודו היעיל של צה"ל, אלא מפני שאירע לנו נס. חז"ל הזהירו: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא לא עושין לו נס, ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכויותיו" [שבת ל"ב עמ' א', תענית כ' עמ' ב'].
והנה השתלשלות המאורעות ב-1967, ותיאורו של הנס: מאז תום מלחמת העולם הראשונה מקובל כי את המלחמה יש לפתוח בהתקפה אווירית על שדות התעופה של האויב, כדי להשמיד את מטוסיו ועל-מנת למנוע יכולת פעולה מן המטוסים שלא הושמדו. זאת התפיסה הקלסית מאז. כך פתחו הגרמנים את המתקפה שלהם על פולניה, בפרוץ מלחמת העולם השניה, וכן העבירו להוסיף - מדריכים רוסיים רוסים את הרעיון הזה לעזר ויצמן בהשתלמות טיס בצ'כוסלוקיה ב-1948.
סוגיה זאת נידונה בכנס סגל פיקוד בכיר, האחרון לפני מלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל יצחק רבין התנגד לפתוח את המלחמה הבאה בהתקפה אווירית בטענה שטילי הנ"מ של המצרים ישמידו את המטוסים כבר באל עריש, והם אפילו לא יגיעו ליעדיהם. בעמדתו של רבין תמכו רבים מן הדוברים. התומך העיקרי בתפיסה הקלאסית, היה עזר ויצמן. אם רבין לא היה נכנס למצב פסיכוטי, סביר להניח שהמלחמה לא היתה נפתחת בפעולה אווירית. לפיכך, ראשיתו של הנס הוא בהתמוטטותו של הרמטכ"ל.