ומה עם בית הכנסת?

הוא מכונס בתוך עצמו, חנוט בתוך קופסה מעוטרת בעמודי בטון גבוהים מחוספסים ומעליהם פתחים מעוגלים המחברים את האדם לשמיים. את הכיפה היפה שעל גגו, לא רואים. קיר בטון גבוה ומחוספס, חסר כל עידון אסתטי, חוסם ומנתק אותו מהסביבה. כך נראה בית הכנסת הגדול, העומד חסר תנועה וחיים בקרן הרחובות אלנבי ואחד העם בתל אביב-יפו. גם בחגי ישראל הבאים עלינו לטובה הוא יראה כך. דבר לא משתנה בו וזאת למרות שסביבו צומחים מגדלים מלוקקים המאכלסים בנקים שבעים וחברות ביטוח תפוחות כיסים. כל אלו ביחד עם עיריית תל אביב-יפו לא עשו דבר לשיקומו ושגשוגו של בית הכנסת הגדול של העיר. כנראה שגם לרבני העיר לא אכפת, כי הוא ממוקם לא בדיוק בצפון העיר. לא היה ניסיון להופכו לציר תרבותי, מרכז קהילתי או נקודת ציון אורבאנית שהיתה מושכת למקום תושבים חדשים ותיירים מזדמנים. במקום גנים או עצים, בית הכנסת מוקף במכוניות ממגוון הצבעים. כלי הרכב והסורג שמסביבו, חונקים אותו. המכוניות מסביב משנות עם חילופי הזמנים את צבען, גודלן ושנת ייצורן. אך לעומתן, הבניין יישאר מקובע ואפרורי כמו שהוא. למרות זאת, הנפח הפנימי יוצר חלל מעניין, בעל איכויות רבות, חלל שהוכנס לתוך קופסא. קופסא סגורה ונעולה, בה אין הוא יכול להתפתח ולהתחדש. שרשרת עמודים גבוהים מוקמו סביבו וברווח שבין עמוד לעמוד הוקמה גדר - קיר ברוטאלי שחוסם את הבניין הן פיזית והן וויזואלית. זהו מחסום שעליו ישנם כתובות גראפיטי הנצבעות לפרקים בשכבה של צבע טרי בכדי להסתיר את הכתוב. גם חסרי בית המקומיים שאף הם זקוקים לשינוי ועזרה נשענים על הכותל הזה שאפילו אזוב אינו צומח עליו. כניסה מרחפת, התלויה מעל מפלס הרחוב נמצאת דווקא ברחוב קטן ומוסתר. דווקא רחוב הר סיני הצנוע, על שם ההר שבו קיבל עמנו את לוחות הברית, הפך למגרש חניה בו חונות מכוניות המסתירות את הכניסה. גם מתחת למפלס הכניסה חונות מכוניות, הכלי החשוב ביותר של הנביא האדריכלי, לה-קורבזיה שתכנן ערים ללא אדם, רחובות ואוטוסטרדות למען כלי הרכב, שנים רבות אחרי מתן התורה בהר סיני. הקופסא או הסורגים שבתוכם נמצא בית הכנסת, לא מספרים סיפור ולא משקפים נוסטאלגיה כל שהיא. הם פשוט נועלים את המחשבה, יוצרים קו גבול. ההסתגרות האידיאולוגית האורתודוכסית תוחמת גם את המבנה, את הבית שצריך להיות פתוח לכולם ומקבל את כולם ללא תנאי. לפי דעתם, ההסתגרות הפיזית דוחה את "היצר הרע". כל חריץ שדרכו אפשר לראות אחרת, חייב להיחסם, להינעל. רק הכניסה מרחוב הר סיני מוציאה לשון מבין הסורגים, מבין עמודי בטון פורמליים המסודרים בקצב אחיד. זוהי אולי קריאה, הצהרה, פיתיון כי מכאן אפשר להיכנס, אולי. כמו ביהדות האורתודוכסית, שבה לא יעלה על הדעת לצאת למרחב הפתוח, הבלתי מתוכנן או מוגדר, כך לא יכול להיות פה בית כנסת ששואב פנימה את החוץ, אלא להפך, חוסם את הרוצה להיכנס. הסורג לא יפתח, החלונות מוגפים והיושבים בבית הכנסת לא יצאו דרכו להרפתקאות אל התרבות האחרת, אולי החילונית, הרפורמית או הקונסרבטיבית. כאילו נבנה שם מצפן שמוביל את הגישה האורתודוכסית להישאר בפנים, באותו מקום, לא להוציא דבר מן הנסתר אל הגלוי.

האורתודוכסיה היא גישה של סירוב אכסיומטי ובלתי מתפשר. סירוב אכסיומטי ואוטומטי כזה ידחה גם את התרבות המודרנית שאינה פוגעת או מנוגדת לתורה. היא לא תנסה ללמוד משהו אחר, להבין את צרכי הפרט והכלל כי עצם הבחינה היא למעשה פריצת סכר האכסיומה. כך היא האדריכלות האורתודוכסית, לרוב, נעולה בתוך עצמה, מנותקת מסביבתה ומאלו שרוצים להתקרב אליה. כך יהיה אופי בית הכנסת, דל בחידושים, אפור בצבע וישן באופי. גם מנהיגי הזרם הזה לא מתבלטים מחוץ לקהילתם ונשארים קונפורמיסטים כפי שהיו. אין הם מנסים לשנות או לעצב את השקפתם באופן פתוח ומקבל, בהתדיינות בין שווים. בעיני האורתודוכסים הדמוקרטיה החילונית המקובלת על-ידי החילוניים אינה עובדה או מצב שיש להתייחס אליו כאל עובדה בסיסית ומוגמרת. האורתודוכסים צריכים להבין כי ייקח זמן רב עד שהחילונים "יחזרו בתשובה", וכי מוטב שהם, הדבקים בדת, יקבלו אותם ותוך כך יחשפו את עצמם למציאות אחרת קיימת כמוהם. גם סביבתם נשארה נסוגה, קפואה ובלתי ניתנת לשינוי. השימור על הקיים הוא עקרון שמוצא שימוש לא רק ברוחניות, אלא גם בסביבה הפיזית שמכילה את אותה רוחניות. השקט הוויזואלי לא מנקר בעיני הלא דתיים, וכך המבנה נשאר עומד, חסר הילוך, ללא זרימה או תסיסה כל שהיא, למעשה הוא מחושק למקורותיו. למרות זאת, גם הציבור החילוני צריך להשלים עם מציאות של הציבור הדתי, צרכיו ותפיסתו התרבותית. בעיני האורתודוכסים, העיקר הוא קיום בית הכנסת והטפל הוא האסתטיקה שבו. מה שמתאים באופן עקרוני לתפיסת היהדות ההיסטורית, אולי גם הגלותית. אולם, עודף הצניעות וההתעלמות מערכי אסתטיקה מביאה לדרך של התאבנות, הקמת מחיצה בין היהדות לעולם המשתנה סביבה. נראה כי המבנה ומשתמשיו מודים לכולם על עצם קיומם, כי היסטורית זוהי מטרתם העיקרית. הם לא מעזים לבקש שינוי, כי שינוי יכול להיות גם לרעה. אפשר לזהות את הבניין, אין הוא מנסה לטשטש את אופיו ביחס לאלו שעומדים לידו. יותר מכך, כוונתם היא כי ההתבדלות מהסביבה תהיה יותר סימפטית מהרעש והתזוזה שיוצר השאפתן הרפורמי או הקונסרבטיבי. בגולה, החידוש והשינוי היו חוויות והוויות חיצוניות, משהו מעבר לתרבות היהודית וההתבדלות הפיסית והתרבותית של היהודים אפשרו להם לקיים קהילה נפרדת משכניהם. בארץ, בה יש רוב יהודי ובו מיעוט דתי, זה כמעט בלתי אפשרי ובודאי שאינו נכון להביט מהצד על הרוב ולהצהיר על חוסר שייכות. גישה כזו יוצרת ניכור וסירוב.

ההישמרות מפני התרבות החילונית המודרנית: האמנות והפילוסופיה, המדעים והטכנולוגיה, מונעת כל מגע עם גישה אחרת. לפי תפיסתם, זהו גירוי של "היצר הרע". הישגיות, חומריות, רווחה ונוחות מסיתים מ"עול המצוות" ויוצרים רצון ללימודים אחרים, חילוניים ושינוי זה מרחיק מהדת. אלא אם אנו מבססים את הלימוד החדש, הבלתי מוכר, על יסודות ישנים, טובים וחזקים. לכן, חידוש בית הכנסת האורתודוכסי הוא תמיד יהיה מעשה נועז שיתבסס למרות הכל על הישן. "הניאו - אורתודוכסיה", גישה אחרת, כפי שהיא מוסברת על-ידי פרופ' אליעזר שביד , פתוחה יותר ומעורבת יותר למעשים ופעילויות שאינם מוגדרים כיהדות. הם לא מוגדרים במסגרת ההלכה או הקהילה. מהלך המחשבה הזה גם אינו סותר או דוחה את ההלכה. הגישה של "כבדהו וחשדהו" משתנה לעיתים ומקבלת צבע אחר כלומר, "כבדהו והקל בו". זוהי הגישה בין האורתודוכסים לניאו-אורתודוכסים. אולי זה הזמן לאמץ שיטה זו גם לגבי החילונים או התרבות החילונית. כמו שהיהודי הניאו-אורתודוכסי יכול לאמץ שיטות ואמצעים כלכליים מודרניים בכדי לאפשר קיום נאות של הקהילה לה הוא משתייך, פעולה חיצונית שאינה משפיעה על האמונה והאורח החיים הדתי, אולי זה הזמן להודות בנחיצותה של הגישה שיכולה לקבל שינוי מהותי בתפיסת האופי האדריכלי של בית התפילה, אופי ותכונות שיהיו קלות, פתוחות, מזמינות ומקבלות כל אחד, כמו שהוא ללא בדיקה ובחינה מקדימה או שופטת.