התמונות של לי קורזיץ, אלופת העולם בגלישת רוח שהגיע לשיוט המדליות מהמקום השני, חוצה את קו הסיום בידיעה שהלכה המדליה מסרבות לדעוך. עכשיו, פחות משבועיים אחרי אותו יום, היא חושפת במילותיה שלה את המחלה הקשה עימה היא מתמודדת בראיון נרחב למוסף "7 ימים" של עיתון "ידיעות אחרונות".
בראיון שהעניקה לסמדר שיר היא ביקשה שלא להשתמש במונח הרפואי המדויק לתיאור המחלה, אבל לא חסכה בפרטים. הנה קטעים נבחרים מתוך הכתבה עם הישראלית שהייתה הכי קרובה למדליה אולימפית במשחקי לונדון 2012:
"לפעמים", היא אומרת, "אני מסתכלת על עצמי מהצד ולא מבינה איך אני, מודל האדם החזק והבריא, בעצם הכי חולה מכולם. דבר אחד בטוח — מעולם לא כעסתי על המחלה. היא מחשלת אותי ועד כמה שזה יישמע מוזר — בזכותה אני אפילו לא חושבת על פרישה".
בגיל 14, כשהייתה אלופת ישראל בג'ודו, זכיה שבעקבותיה פרשה מהענף, ובעלת המקום הרביעי באליפות העולם בגלישת רוח, החלה לסבול מכאבי ראש עזים. "התחלתי להתאמן אז בסירה מדגם 470, ואף אחד לא האמין שכואב לי. חשבו שזה מהלחץ והמתח. גם אני התחלתי להגיד לעצמי שאולי לא באמת כואב לי, שאני מפנטזת, אבל הכאב התחיל כל יום בסביבות 11 בבוקר. החבאתי בסירה משככי כאבים, בגלל שאם לא לקחתי כדור, פשוט לא תיפקדתי".
כעבור כמה שבועות הלכה עם אמה לבדיקת דם. "לא פחדתי, כולה דקירה", היא מחייכת. "אבל למחרת הרופא צילצל וביקש שאחזור על הבדיקה בגלל ש'משהו לא בסדר'. שוב דקירה, ושוב הרופא התקשר. הוא פשוט לא האמין שאלה המספרים, התוצאה לא נראתה לו הגיונית. זו הייתה בדיקה של חולה קשה, של מישהי שמוח העצם שלה מייצר יותר מדי טסיות דם".
הבנת מה זה?
"שאלתי והסבירו לי שזו מחלת דם כרונית, שאני לא אתעורר מחר בבוקר בריאה".
"אמא שלי ישבה ובכתה והיה לי עצוב בגללה, אבל מעולם לא הסתכלתי על המחלה כעל משהו רע. אני לא אמות ממנה. ברור שיום אחד אני אמות כמו כולם, אבל זה לא יהיה כתוצאה מהמחלה, מפני שמדובר במחלה כרונית שאני מטפלת בה בכדורים כימותרפיים - המון כדורים, בשעות קבועות - ובעת הצורך גם בהקזות דם. אם לא אטפל בה ולא אעמוד על המשמר, אני עלולה לחטוף התקף לב או שבץ, וזה מפחיד, אבל אני מטפלת ומשתדלת לשמור על עצמי. למה? בגלל שהחיים יפים".
כבר בגיל 14, היא מגלה, עודדו אותה לפרוש. "מי? האחיות, הרופאים, כולם. הסבירו לי שמצבי עלול להיות מסוכן. כיוון שאני לוקחת מדללי דם, אפילו חתך קטן או פציעה קלה עלולים לקחת אותי קאפוט. מגיל 14 מנסים לשכנע אותי להתנהג כמו אדם רגיל - לקום בבוקר, ללכת לבית הספר, ללמוד, להכין שיעורים, ללכת לצבא, אחר כך לאוניברסיטה ואחר כך להקים משפחה. אבל אני לא כמו כולם, אני בן אדם שאוהב לעבוד קשה במסגרת ייחודית, לא במסגרת רגילה של אנשים רגילים. אני מכירה את עצמי ואת הגוף שלי ויודעת מה עליי לעשות כדי לפתח את עצמי וגם יודעת שאני מסוגלת לעמוד באתגרים הכי קשים, כשלא מתעקשים איתי על דברים לא חשובים".
לדברי קורזיץ, לפני כשנה וחצי התווספו למחלה הכרונית כאבי תופת בפלג הגוף התחתון, מהבטן עד למפשעה. "לכל אדם סף סבל שונה", היא אומרת. "אבל כשאני אומרת שזה כואב מאמינים לי, מפני שאף פעם לא אמרתי סתם. אלה כאבי תופת. כמו סכינים".
"בלונדון לא יכולתי לקחת משככי כאבים חזקים, מפני שהייתי תחת ביקורת קפדנית של סמים בספורט. רק עכשיו יכולים לתת לי כל מי חומרים שאסורים באולימפיאדה, ואני מקווה שהם יבריאו אותי או לפחות יקלו את המצב. הרופא האחרון שבדק אותי אמר לי: 'תקשיבי, יש 200 סוגים שונים של טיפול לדבר הזה'. אמרתי: 'אוקיי, זה טוב', אז הרופא אמר: 'לא זה לא. אם יש 200 סוגי טיפולים שונים, זה אומר שאף אחד מהם לא טוב באמת. זה אומר שאת צריכה לנסות'. וזה מה שאני עושה עכשיו, מנסה".
מי יודע על המחלה שלך. על הכאבים?
"מי שצריך לדעת. משפחה. חברים קרובים. המתחרות שלי, הפולניה והספרדיה, יודעות. אני חיה איתן והן יודעות מה עובר עליי כמו שאני יודעת מה עובר עליהן. גם בוועד האולימפי ידעו. הודעתי שאני לוקחת אחריות על עצמי. במצבי הנוכחי הם דרשו ממני התחייבות עם חתימה שאני אחראית. אבל כשהייתי בהתקף של כאב וצעקתי לאלוהים, אף אחד לא שמע. היינו רק הוא, אני והים".
כשנשאלה על השיוט האחרון והשמרני למראה, ענתה: "לא ראיתי אותו כשמרני. באתי במטרה לתת הכל וחשבתי שכך אצליח, מפני שכך הצלחתי בתחרויות הקודמות. דווקא ביום הגורלי זה לא הספיק. אחרי שזינקתי לא טוב עשיתי הכל כדי לחזור לקצב. הדבר האחרון שאני רוצה זה להישמע כמו אחת שממציאה תירוצים, אבל באותו היום באמת הרגשתי לא טוב".
קורזיץ גם הסבירה את הצורך ברוח חזקה: "אני מטר ושמונים, עם מבנה גוף מאוד גדול יחסית למתחרות האחרות, אז ברוחות חזקות יש לי מנוף ומשקל, וברוחות חלשות הגלשן שלי צריך לסחוב יותר משקל. זה ההסבר שנתתי עד עכשיו. אחרי שסיפרתי על המחלה, הכל הופך ליותר הגיוני. רק בגלל המחלה פיתחתי כזאת תלות ברוח. אם הייתה רוח חזקה, היה לי יותר קל לגלוש כי זה פחות אירובי, מפני שבכל פעם שאני מעלה דופק יש לי כאבים. בבוקר של היום האחרון לא הייתה רוח, היה לי מאוד קשה וסבלתי מכאבים מאוד-מאוד חזקים, אבל לא בגלל זה לא הצלחתי".
"כנראה שלא הייתי צריכה לנצח, למרות שנתתי מעצמי הכל ולמרות שכל כך רציתי לשמח. מה שבטוח זה שאני אף פעם לא אאשים מישהו אחר. הייתי בים לבדי. הרבה אנשים טוענים שהבאתי כבוד, אבל בתחושה שלי זה כשלון כי אני תמיד מנצחת וזו הפעם הראשונה שאני לא".
בעקבות החוויה התרבותית בלונדון, נשאלה קורזיץ אם היא מאמינה שיהיה שלום. "ברור, אבל הוא לא יבוא עם הקיצוניות שמתגברת בשני הצדדים. ראיתי את זה באולימפיאדה. בהתחלה החבר'ה במשלחת המצרית נראו כאילו הם עוד שניה מורידים לנו אוזן, אבל כשהתקרבנו ראיתי כמה אנחנו דומים. הספורטאי המצרי התלהב בדיוק כמוני מזה שהגישו חומוס בחדר האוכל. בעקבות המפגש בלונדון אני כבר לא אפחד להיתקל בגולש המצרי באמצע הלילה בסמטה חשוכה. הוא לא יעשה לי כלום, הרי יש בינינו ברית של גולשים".
על הקולות שקוראים להקים ועדת חקירה לבדיקת כשלונות המשלחת אמרה: "זה לא כשלון של הספורטאים. כל אחד מאיתנו נתן הכל, אף אחד לא בא על מנת להפסיד. אם אין לנו מספיק ספורטאים טובים במדינה, זה לא באשמתנו, זה מפני שהתקציבים הולכים לדברים אחרים. את התלונות צריך להפנות למי שלא נותנים תמיכה מספקת לילדים שיכולים להיות הדור הבא בספורט".