אבא לא היה יכול להעלות אף לא במפליג שבחלומות (להלן - סיוטים) השחורים, והוא היה איש שראה שחורות רבות, שיבואו ימים - הנה ימים באים - וקיומו של הקיבוץ יוטל בספק, ספק גדול ורב.
הקיבוץ נתפס בדעתו ובתודעתו נצחי כמו הנצח: חייו של אדם מובטחים בו, כביכול, מעריסה עד קבר, מחיתול עד תכריך. לא עוד.
משלילת החוץ הוא גזר את חיוב הקיבוץ: כשהיינו הולכים "מסביב לקיבוץ", בכביש הנושק לגדר התוחמת את שטחו, מפשירים קרחונים, הולכים ים ונפתחים טיפה, הוא שידר לי, במלים ובשתיקות, שאין עוד מקום כמו הקיבוץ; שהקיבוץ הוא תמצית היושר, ההגינות, הערבות ההדדית. הטוב בעולמות הקיימים.
גם את הצבעים הוורודים שבהם צבע את הקיבוץ העכיר זעפו התמידי, כי הכעס הקבוע שלו על העולם מהל בכל חומר צלול את עכירות לבו, אבל לא היה קנאי אדוק ממנו לדת הקיבוץ ולתורתו - פחות למעשה, יותר להלכה. כזה איה אבא שלי ז"ל.
אף כי לא יישם בחייו ומימש לעצמו את אשר הבחין - חד כתער - בזולת, הוא אמר, פעם אחר פעם, דברים שדיוקם נוקב: הוא קרא היטב את בין-השורות של החיים.
לא אחת אבא אמר, שאם אקיש על דלתות רבות, אולי אחדות ייפתחו. לפחות אחת. אם אזרוק על הקיר ארבע-מאות אפונים, אחד מהם, הוא היה מוכן להישבע על כך, יידבק. לפחות אחד.
בדרכי שלי, היראה, המהוססת, אני עדיין מקיש על דלתות נעולות ומיידה אפונים על קירות חלקים. בעיני רוחי אני נפקח אל אבא, אי אז, בשנים ההן שבהן האמין באמת ובתמים כי הכל ייתכן והכל אפשרי.
לפני שבועות אחדים, על קברו, התייחדתי עם זיכרון הסיבובים ההיקפיים שהיינו עורכים סביב לקיבוץ ובאונינו, בקרע - געיית הפרות, צניפת סוסים, נעירת חמורים, פעיית הכבשים, קרקור התרנגולות, המיית בעלי החיים הכפריים.
ובאפינו - הבל התחמיץ העולה מבעד לחורים ביריעת הניילון השחורה החופה על בור הכבישה. אשר עד שהחושך בלע את הדמדומים היינו, ילדי חברת הילדים, עושים שם סלטות ושאר מיני היפוכים ונהנים מהחיים הפשוטים שלנו.
משהו בתוכו חש וידע - אבא תמיד היטיב לחוש ולדעת - כי הבן שלו לעולם לא יעזוב את הקיבוץ. אם הייתי אומר לו שיש כיום בקיבוצים רבים, שמצויים עמוק בתוך תהליך ההפרטה הדורסני (שעליו החליטו מרצון ומדעת ולכן אין להם על מי להלין אלא על עצמם) חברים שלא עזבו את הקיבוץ אבל הם מרגישים שהקיבוץ עזב אותם, הוא היה מביט בי בהשתוממות והיה מתריס בי כך: "מה אתה מדבר, אברהם " וחותם בסימן קריאה, כגוער בי על רעיון הסרק המופרך.
גם כיום, אבא יקר, אני ממשיך לנסות להקיש על דלתות בתיהם של אנשים וליידות אפונים על קירות. מי יודע, אולי, פתאום, דווקא היום דלת אחת תיפתח ואפון אחד יידבק. הלוואי.