תמה שנת ההכרעה וקללותיה. אסטרטגיה צבאית החותרת להכרעה ולניצחון עלולה להסלים את הסכסוך עד לקיצוניות לא-תשוער. עלינו לעצב אסטרטגיה הנשענת על שאיפה למיתון הלחימה, על שחיקה במקום הכרעה, ועל מדיניות פייסנית ויוזמת בכיוון של הסדרים חלקיים.
לפני שנה הכריזה צמרת צה"ל על שנת הכרעה שבסיומה יוכרע הטרור ותשקוט הארץ. תמה שנה וקללותיה ואנו רחוקים מהכרעה. אולם מה לנו כי נלין על הכרזה חסרת גיבוי זו כאשר התפיסה האסטרטגית תקועה רחוק מאחורי המציאות. המטרה של מבט אישי זה היא לחדד את הניגודים בין התפיסה הנוכחית לבין אסטרטגיה מתאימה למלחמה מוגבלת נגד טרור וגרילה.
התפיסה האסטרטגית של צה"ל נשענת, אולי מבלי משים, על תפיסתו של קלאוזביץ. היא מאמינה כי המלחמה שואפת להקצנה עד להכרעתה. לכן המלחמה חייבת להיות קצרה, ממוקדת ב"קרב גדול" שבו יושמדו כוחות האויב ובעקבותיו תושג הכרעה במלחמה. קרב או מערכה קצרה מסוג זה מחייבים את גיוס כל המשאבים הצבאיים והלאומיים אשר דרושים להשגת הכרעה. ישראל המשיכה ופיתחה תפיסה זו והתאימה אותה לתנאינו המיוחדים והוסיפה את הנדבכים של העברת המלחמה במהירות לשטח האויב והשאיפה למתקפה מקדימה כפי שבאו לידי ביטוי לא מוצלח גם במלחמת לבנון נגד הטרור הפלשתיני.
קלאוזביץ, שנעשה נבון יותר בשנותיו האחרונות, עידן את תפיסת המלחמה הטוטלית, הכפיף את הלחימה למדיניות והציג ניגודים בין מטרות מלחמה-War מדיניות לבין מטרות לחימה-Warfare צבאיות. בישראל, לא הוגדרו מטרות מדיניות בשום מלחמה (פרט למלחמת לבנון הזכורה לדראון). לכן המטרות היחידות של מלחמות ישראל היו צבאיות וחתרו למימוש התפיסה הקלאסית והמקצינה של קלאוזביץ. הנה מלחמת יום כיפור הסתיימה עקב לחץ אמריקני ולא עקב תובנה ישראלית כי המשך שחיקת צה"ל אינו שווה כיבוש שטחים נוספים. הנסיון העקוב מדם לכבוש את העיר סואץ הוא דוגמה כואבת למוגבלות התפיסה שלנו. המטרה של צה"ל בשנת 2003 להכריע את הטרור ולהשמיד את כוחו היא תוצאה עגומה של דבקות בתפיסה אנכרוניסטית בעולם שהשתנה.
המלחמה המוגבלת נגד הטרור בתוכנו וסביבנו, נגד הטרור הבינלאומי ונגד חברות וארגונים תומכי טרור מחייב אסטרטגיה שונה שתישען על נדבכים מנוגדים בתכלית: על שאיפה למיתון הלחימה במקום להקצינה, שחיקה במקום הכרעה, לחימה ממושכת במקום קרב הכרעה. אורך נשימה במקום מערכה קצרה. הקטנת חיכוך הלחימה במקום השלמה עימו, שימור עוצמה לאומית במקום למצות אותה.
אופי המלחמה של ישראל חייב להשתנות. בעוד שהטקטיקה במבצעים מיוחדים כבר נשענת על הנדבכים החדשים, הרי שהאסטרטגיה עדיין חיה בעולם האתמול. הגורם העיקרי לכך אינו נמצא רק בצה"ל אלא גם במערכת האזרחית המנהיגה אותו. כדי ליישם את הנדבכים הללו אנו זקוקים למדיניות חדשה שתנחה את הצבא מהן המטרות המדיניות של המלחמה ותאמץ את הנדבכים הבאים: העימות הצבאי מזיק כמעט בכל החזיתות של הביטחון הלאומי: החזית המדינית, הכלכלית, החברתית והדיפלומטית. לכן יש למתן ולהפחית את העימות הצבאי עד למינימום. להפחית את החיכוך של הלחימה על-ידי ניתוק צבאי מאזורים אורבניים, על-ידי יצירת רצף גיאוגרפי פלשתיני בשומרון וביהודה, סילוק מחסומים והיפרדות הדרגתית אך מהירה מהפלשתינים בהסכם או באופן חד-צדדי. אסטרטגיה של שימור עוצמה לאומית. החלפת אסטרטגיה של הכרעה באסטרטגיה של בניית הרתעה ושחיקה מודרגת של הטרור. ולבסוף - אסטרטגיה מדינית פייסנית ויוזמת בכיוון של הסדרים חלקיים או לפחות פתיחת תהליכים מעוררי תקווה.
לסיום: אסטרטגיה צבאית החותרת להכרעה ולניצחון עלולה להסלים את הסכסוך עד לקיצוניות לא-תשוער. כדי למנוע זאת עלינו לעצב מדיניות השואפת למיתון הלחימה ולהעברת העימות מהשטח אל אולמות המשא-ומתן. עלינו להחליף את התובנה ששימשה אותנו בשנת 2000 לתובנת 2004.