בנובמבר 2016 צהלה הארץ. דונלד טראמפ, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב, ניצח את הילרי קלינטון. אנחת הרווחה שבקעה מירושלים נשמעה היטב למרחקים. בנובמבר 2020 שוב התקדרו העננים מעל ירושלים לאחר שטראמפ הפסיד בבחירות לג'ו ביידן. מאזנו של טראמפ מול ישראל בקדנציה הראשונה שלו כנשיא, כלל שלוש הצלחות בולטות וכישלון אחד משמעותי. בטור ההישגים ניתן למנות את העברת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים - ביטוי להכרת הממשל בעיר כבירת ישראל, סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון וצמצום משמעותי בסיוע הכלכלי של ארה"ב לאונרא - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפלשתינים. מנגד, טראמפ לא הצליח להבקיע מול בית המלוכה הסעודי ולהביא לנרמול היחסים בין ריאד לירושלים. גם הצגתה של מפת הדרכים בינואר 2020 לא הבשילה לכדי חידוש תהליך מדיני בין ישראל לפלשתינים. הכהונה השנייה של טראמפ כנשיא נפתחה בסערה בזירה הבינלאומית. הוא איים על נשיא קולומביה והצליח להפחיד אותו. הוא מאיים בהטלת מכסים על קנדה ומקסיקו, רוצה להשתלט על קנדה וגרינלנד, ומנסה לפעול גם בנושא הפלשתיני. הנשיא דונלד הולך על חבל דק מאוד שעלול להיקרע אם הוא ילחץ יותר מדי על השחקנים במזרח התיכון. נכון, הוא איים (עוד לפני שהושבע) שיהיה לחמאס גיהנום אם לא תהיה עסקת חטופים, ובסופו של דבר הביא לעסקה. יש מי שאוהב אותה יותר ויש מי שפחות. העובדה היא שיש עסקה. מילה על העסקה. תעצמו עיניים ותחלמו שכל החטופים חזרו הביתה. החיים למשפחותיהם והמתים לקבר ישראל. ועכשיו מה? מה עושים עם האתגר שנקרא רצועת עזה? זה כאן ליד הבית, לא ליד הגבול עם ארה"ב. ויש בינינו שמשוכנעים שעזה היא חלק מהבית. טראמפ, כן שוב הוא, חושב שהעולם ירקוד על-פי חליל (העסקים) שלו. הוא רומז רמיזות ברורות למצרים ולירדן לקלוט פליטים. היה גם ספין על העברת פלשתינים לאלבניה שראש ממשלתה מייד הגיב עליו במילים "פייק מוחלט". אז ככה: לקבוצות שמזהות את עצמן כעם לאומי, כזה המבקש לעצמו עצמאות לנהל את ענייניו על טריטוריה מסוימת, יש אתוס ונרטיב. גם ליהודים, שהפכו את הציונות למעשה שעיקרו שניים: העלאה לארץ של כמה שיותר יהודים ורכישת קרקעות על-מנת ליישב בהן יהודים. לפלשתינים, אלו שחלקנו מקבל את היותם עם וחלקנו לא מכיר בהם, יש גם נרטיב ואתוס. וגם חזון. למדינה פלשתינית. עצמאית. חלקם רוצה את כל פלשתין וחלקם מוכן (לפחות היה מוכן) להתפשר. התוצאה נכון לעכשיו היא שחזון זה לא מומש. העולם הערבי מתייצב מסורתית לצד הדרישה הפלשתינית לעצמאות. בטריטוריה - ולו חלקית - שהם מבקשים לעצמם - רצועת עזה והגדה המערבית. כישראלים אנחנו יכולים לתמוך או להתנגד. אנחנו לא יכולים לשכנע את הפלשתינים שלא ידרשו את זה לעצמם כפי שהם לא יכולים לשכנע אותנו לוותר על ארץ (ומדינת) ישראל. טראמפ מנסה לשנות את המציאות. שליחים שלו כבר מתבטאים שהערבים מקבלים מספיק על-מנת להיענות לדרישתו בחיוב. ובכן, הודעת הליגה הערבית משבת (1 בפברואר) שאליה הצטרפו באופן עצמאי מצרים, ירדן, סעודיה, קטר, איחוד האמירויות וכמובן הרשות הפלשתינית היא מסר ברור לטראמפ: כסף לא עונה על הכול. יותר מזה: אם ארה"ב תצמצם סיוע כספי לירדן ולמצרים בשל סירובן לקלוט פלשתינים, המדינות הערביות העשירות יספקו את המימון. שלוש מהן - סעודיה, האמירויות וקטר חתומות על ההודעה. לחץ כבד של טראמפ ללכת על פתרון שאינו מקובל על המערכת הערבית בכלל ועל המדינות בפרט מרחיק משמעותית את הסיכוי להסכם בין ישראל לסעודיה. דוברים שונים של משפחת המלוכה בריאד מסבירים בחודש האחרון לכל מי שרוצה לשמוע שכאשר הם מדברים על הצורך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים הם מתכוונים לכך. השאלה אם יש לכך היתכנות מעשית או לא כלל לא רלוונטית כרגע עבור הסעודים. עד שזה לא יקרה, או לפחות תהיה מחווה נדיבה של ישראל כלפי הפלשתינים, סעודיה לא תמהר. היא כבר נכוותה בעבר מטראמפ וחושבת קודם כל על יציבות הממלכה ומעמדה האזורי. עם או בלי גיבוי אמריקני. גם איחוד האמירויות עשוי להסתייג מהלחץ שמפעיל טראמפ באמצעות שליחיו ולהיות זהיר יותר ביחסים עם ישראל. בשורה התחתונה, משא-ומתן במזרח התיכון מנהלים באופן שונה מאשר בסגנון המקובל במערב, ובכלל זה ארה"ב. כוח וכסף חשובים, אך לא מספיקים. יש גם מרכיב של כבוד, וכאן טראמפ שוגה. פגיעה בכבוד הלאומי של המדינות הערביות (כפי שעשה למשל ב-2019 כאשר הבטיח להגן על סעודיה מפני אירן ולא עמד בהבטחתו) עשוי לקרוע את החבל הדק שדונלד הולך עליו.