כאשר אנו מדברים על "שמירת השטחים הפתוחים - החלום ושברו", אנו דנים בעצם בחלום הציוני או בחזון הציוני, ואילו כאשר אנו עוסקים בשבר אנו נוגעים במלה דו-משמעית. המשמעות האחת - שהחלום נשבר. שאין לו עוד אפשרות של מימוש. המשמעות השנייה - שברו של החלום במובן של משמעות החלום, פתרון החלום.
חלק נכבד בחזון הציוני היה הצורך לקבוע את הבעלות היהודית על הקרקע בארץ-ישראל. הכלי המרכזי שנבחר למימוש המשימה החשובה הזאת, היה פיתוח הקרקע. באותה תקופה נחשבו שטחים בלתי מיושבים, בלתי מפותחים, כשממה שיש להפריחה. קרקע בימי ראשית מימוש החזון הציוני נועדה כדי לכבוש אותה, כדי להפריח אותה, כדי לבנות עליה. אין לי ספק שהפיתוח הזה היה רב חשיבות בהשגת המשימה בתחילת הדרך, כאשר האוכלוסיה היהודית בארץ הייתה ממש מצומקת בממדיה. נוכח המציאות של אותם ימים, לא התפתחה בארץ מודעות לחשיבות השטחים הפתוחים. זו החלה להתפתח הרבה יותר מאוחר. עכשיו, אחרי שהמשימה הבסיסית, הראשונית, הצליחה, למרבה המזל, נראה שהגיע הזמן שנטמיע אותה ואולי סוף סוף נשנה את המדיניות.
במצב הפריסה של היישובים והאוכלוסיה בישראל כיום, אנו רואים בניה מפוזרת על כל הארץ, רשת גדולה ומתרחבת של יישובים כפריים, עירוניים ופרבריים, שטחי תעסוקה ומסחר שכולם מתאפיינים בבניה נמוכה, צמודת קרקע, תוך שימוש בזבזני בעתודות הקרקע. כלומר, מטעמים היסטוריים התפתחה בישראל תרבות של "כיבוש הקרקע", שהייתה חשובה מאד בזמנו, אך היום חובה להתנער ממנה, לשבור אותה. היום, כשקיימת מצוקת קרקעות חמורה, כשקיים מחסור חריף בשטחים פתוחים, שטחים שהמודעות לערכם, לחיוניותם לשמירה על דמות הארץ, על המורשת הטבעית והתרבותית שטבועה בנוף, נמצאת בחיתוליה - חובה על כולנו לשנות כיוון. קדושת ערך ה"פיתוח" הפכה מכלי שמקדם את מטרות המדינה לכלי שמסכן את הישגיה. כלי שהמשך השימוש בו בדרך בזבזנית מאיים להשחית את דמות המדינה, לפגוע בערכי היסוד עליהם מושתת קיומה ולערער את היציבות החברתית.
המדיניות שיושמה בימי ראשית הציונות, הייתה טובה לשעתה והשיגה את מטרותיה - אך זמנה עבר. מהשלב בו אנו נמצאים יש לפתח תרבות חדשה, תרבות שתשלב מתן מענה לצורכי הפיתוח עם הצורך לשמור על המורשת הטבעית והתרבותית של הארץ; יש לבנות כלים שיתאימו למציאות החדשה; וכל זאת, כדי לשפר את רווחת אזרחי המדינה ואת רצונם לחיות כאן לדורות. בלי שינוי מהותי כזה אי-אפשר יהיה להשיג את המטרות האלה. שינוי כזה אין משמעותו שאנחנו צריכים לשנות את החזון הציוני, אבל את הכלים לפעולה במסגרת המציאות המשתנה יש להכין ולהפעיל.
מימוש החלום הציוני הנוכחי פירושו למצוא דרך שבאמצעותה ניתן להבטיח שבד בבד עם המשך הפיתוח והצמיחה, יחד עם התפתחות הרווחה הכלכלית, תובטח שמירת השטחים הפתוחים שנותרו, תובטח הדרך שבה ניתן יהיה להפעיל מימוש מהפכני של תרבות הפיתוח ולעבור מתפיסת עולם של "כיבוש הקרקע" לשמירה מרבית על כל פיסת קרקע ושטח פתוח טבעי וחקלאי. מהפך מבינוי בזבזי ומפוזר לריכוז הפיתוח בתוך ובסמוך למרכזי בינוי קיימים. ללא ספק זה מה שדרוש לנו.
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכמעט 94 אחוז מקרקעותיה נתונים בידי המדינה. כתוצאה ישירה מן המצב הזה קל יהיה למדינה למלא את חובתה ולעבור מניהול מקרקעי המדינה כמשאב כלכלי בראיה קצרת טווח שנועדה למלא את קופת המדינה ולחלק טובות הנאה, לניהול שיבטיח שמירה על שטחים פתוחים וערכי הטבע והנוף לטובת כלל הציבור. למרבה הצער, מינהל מקרקעי ישראל מנהל כיום את הנכס הכי חשוב שיש למדינה, את משאבי הקרקע של המדינה, כספסר קרקעות גדול, לצורך מיקסום הרווחים.
מה הסיכויים לשנות את התרבות הזאת, להפעיל את שינוי הגישה הנדרש? הסיכויים טמונים בראש ובראשונה ביכולת לשנות את גישתם של מקבלי ההחלטות. יש להשקיע מאמצים משמעותיים לקידום פעולות בנושאי הסביבה בישראל ובעיקר בנושא ניהול המקרקעין. יש לחזק את מוסדות התכנון ולייעל את תוכניותיהם - ולא להחליש אותם כפי שקורה בפועל. אם, למשל, היו משקיעים במינהל התכנון את הכספים המושקעים בתכנון במסגרת מינהל מקרקעי ישראל, פעילותו הייתה יכולה להיות הרבה יותר יעילה. צריך לעגן את מדיניות התכנון בהוראות, בהנחיות ברורות שעומדות במבחן שיפוטי. הדבר יועיל לא רק למדינה, אלא גם ליזמים, שיידעו מה מותר ומה אסור. יש לייצר תמריצים חיוביים ושליליים לשמירה על שטחים פתוחים חקלאיים, בעיקר אלו החשופים לפיתוח נדל"ני מפוזר ובזבזני. צריך גם לסייע לחקלאים להתקיים מחקלאות בכלל ומחקלאות ידידותית לסביבה בפרט. יש להתחיל להתייחס אל החקלאות ואל החקלאים כאל מי שנותן שרות לציבור ולא כאל אויב הציבור. יש להקצות קרקעות מדינה לשטחים מוגנים, שמורות, פארקים, או בכל מעמד אחר שייתן להם את ההגנה הנדרשת. צריך ליצור מאגר שטחים מתאימים לבינוי על-פי מדיניות התכנון הארצית לצורך החלפתם בשטחים אחרים. המדינה צריכה להכיר בעיבוד חקלאי כ"שרות לחברה". היא חייבת את זה לא רק לחקלאים, אלא לכל מי שנהנה משירותם. בפועל קורה ההיפך הגמור.
בימים אלה אנו מסיימים עבודה משותפת של רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, המשרד לאיכות הסביבה בשותפות עם מינהל התכנון, משרד האוצר וקרן קיימת לישראל, לעיבוד כלים לשמירה על שטחים פתוחים. כלים מתחום הכלכלה, מתחום החברה, מתחום החקיקה וכמובן מתחום התכנון. כלים אלה יוצגו בקרוב בפני הציבור.
ואחרון חביב - קרן קיימת לישראל. מתוקף בעלותה על שטחי קרקע נרחבים, המעמד המכריע שלה במועצת מקרקעי ישראל והמשאבים הכספיים והקרקעיים שלה, היא יכולה לתרום תרומה רבת משקל ליצירת המהפך הדרוש לשמירה על השטחים הפתוחים. כל מה שהמדינה יכולה לעשות, גם קרן קיימת לישראל יכולה לעשות. אמת נכון שקק"ל עושה לא מעט בתחום זה, אבל אפשר לעשות הרבה יותר. קק"ל יכולה, למשל, להקצות שטחים מוגנים נוספים ליערות הקיימים, ליצור מאגר שטחים לצורך החלפת שטחים של פארק הירקון, פארק איילון ופארק השרון. בכוחה להשפיע על מינהל מקרקעי ישראל לעשות את הדברים האלה. כפי שקרן קיימת לישראל פעלה בשנים הראשונות להקמת המדינה בתחום גאולת הקרקע, כך היא צריכה לגייס את משאביה ואת כוחה למען גאולת השטחים הפתוחים. לדעתי זה אחד הדגלים שקק"ל צריכה לאמץ לעצמה ולהניף בראש המחנה.
___________________________________________________________
הכותב הוא יו"ר החברה להגנת הטבע לשעבר וראש מכון דש"א (דמותה של ארץ)
המאמר מתוך "קרקע" - ביטאון המכון לחקר מדיניות כלכלית ושימושי קרקע של קק"ל, מס' 57 (ינואר 2004)