שני עקרונות יסוד חשובים מאין כמותם, הנוהגים להתעמת זה עם זה חדשות לבקרים, שכבו לאחרונה, בפעם נוספת, על "שולחן הניתוחים" של בית המשפט העליון: כבוד האדם ושמו הטוב,"החשובים לאדם כחייו", מצד אחד, ו"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" - הזכות לחופש הביטוי, מצד שני.
אף שכפי שיובן למטה מכאן, ב"עניין ספורטיבי" עסקינן, הרי לא נמתח את הקורא הנכבד ונספר כבר עתה, כי הניתוח הכפול הוכתר בהצלחה. אלא שדומה, כי דווקא חופש הביטוי יתאושש מן ה"ניתוח" מהר יותר מאשר חברתו - הזכות לשם טוב.
תזכורת: על עכברים ועל לורדים אנגליים
בשלהי חודש אוגוסט 1999 פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ציטוט דבריו של הרציקוביץ, שלפיהם "אנשי תקשורת יוצאים כמו עכברים ומציפים רעל ושטנה לכל עבר".
מספר ימים לאחר מכן פורסם בעיתון "העיר" מאמר פרי עטו של איתן בקרמן, שכותרתו "העכבר הוא עירום". בכותרת המשנה של המאמר נכתבו המילים "איכסה לוני", והן בטאו את דעתו של הכותב על דבריו של הרציקוביץ, שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". אלא שזה לא הסתפק בכך, ובגוף המאמר הפליג בסיפורים אודות הלורדים האנגליים המחונכים, המנומסים והמאופקים, אשר מעת לעת נתפסים במצלמת עיתון צהוב, כשמכנסיהם מופשלים עד ברכיים וישבנם מתרומם אל-על, ואודות זאת שלעיתים נלווה אל התמונה המביכה סיפורה של איזו "ניקול", ובו תיאור תחביביו המיוחדים של הלורד, תחביבים הקשורים לעיתים קרובות ב"נוזלי גוף לא צפויים". לאחר הדברים האלה המשיך העיתונאי וקשר את "סיפור הרקע" אל "לורד" אחר, הוא לוני הרציקוביץ. העיתונאי בקרמן הפליג בתיאורים פלסטיים ויצירתיים עד מאוד והתיימר לתאר כיצד אותו "לורד" מזרח תיכוני נכנס ללחץ, החל להזיע בכל גופו, דבר שעל-פי הכתוב גרר אחריו ריח עז "המושך חתולים ממרחקים", ובעוד השמש חובטת ממעל ופלגי זיעה נוהרים על גופו, החלו לצאת מפיו קולות הזויים, שהצטברו למילים בלתי ברורות, אודות עכברים, רעל, בני נוער, תקשורת, שטנה והסתה.
בקרמן לא הסתפק בכך. הוא המשיך ותיאר כיצד אותו "לורד" עבר לפתע שינויים בגופו. אוזניו החלו לגדול ולהתעקל, מישבנו החל לצמוח זנב אדום וה"לורד" הפך חיש מהר לעכבר ענק ושעיר. על-פי בקרמן שוטט העכבר בעיר, מקושט בחליפתו המהודרת, והיה לוחש דברי רעל מכוערים באוזני נערים צעירים. בקרמן חתם את המאמר במילים "הלורד הוא עכבר, עכבר פחים בחליפה, ואיך זה כסילים שכמונו, לא הבחנו בכך מעולם.".
בעקבות המאמר הרציקוביץ הגיש תביעת לשון הרע בסך מיליון וחצי ש"ח, ובית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו ופסק לטובתו פיצויים בשיעור חצי מיליון ש"ח.
במאמר שכתבתי בעיתון "גלובס" לאחר פרסומו של פסק דינו של השופט סטרשנוב, בירכתי על פסיקת פיצויים בסכום משמעותי בתביעת לשון הרע, אך הבעתי את דעתי, שלפיה מקרה הרציקוביץ לא היה המקרה המתאים לכך. הבעתי שם את דעתי, שלפיה פסק דינו של השופט הנכבד הושפע מכעסו על העיתונות, אשר הרשתה לעצמה להתבטא בצורה קיצונית ולהציג אדם, גם אם היה מדובר באלגוריה, כלורד אנגלי, שצולם כשמכנסיו מופשלים בחדרה האפלולי של בחורה מפוקפקת. נראה היה שהשופט הנכבד כעס על ייחוסה לאדם מכובד מן היישוב, גם אם על דרך ההשאלה והמטאפורה, של פרשיה מינית, שלא הייתה ולא נבראה.
הייה אתה השופט
בית המשפט העליון ביטל את פסק דינו של השופט סטרשנוב, וקבע כי בדברים שפורסמו בכתבה לא היה כלל משום "לשון הרע", וכי לא היה מקום לחייב את האחראים לכתבה לשלם להרציקוביץ סכום כלשהו כפיצוי בגין הפרסום.
נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, הזכיר בפסק הדין את זאת, שהשאלה אם פרסום מהווה "לשון הרע" אם לאו, נבחנת על-פי מבחן האדם הסביר. היינו, השאלה אינה מה האדם, נשוא הכתבה, חשב על הדברים, או למה התכוון המפרסם, אלא היא כיצד "אדם סביר" יפרש את הדברים והאם הוא יראה בהם כאלה שעלולים להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בכבודו.
הנשיא ברק קבע בפסק הדין, כי הכתבה הנדונה נמצאת על הגבול הדק שבין ביקורת מוגנת לבין השמצות פרועות. הוא הוסיף וקבע, כי התיאורים, הממלאים את הכתבה, הינם בוטים וקיצוניים, וכי דימויו של הרציקוביץ לעכבר מעורר אצל הקורא הסביר תחושת דחייה וגועל. לפיכך, כך הנשיא הנכבד, "השאלה המרכזית היא כיצד יש לפרש את הכתבה: האם מדובר בסאטירה המעוררת דיון ציבורי או שמא מדובר בהעלבות גרידא?".
בדונו בשאלה דלעיל לא יכול היה הנשיא הנכבד להתעלם מן העובדה, שהרציקוביץ הוא שדימה ראשון את העיתונאים לעכברים, ומכך שהכתבה הנדונה ביקשה להציג את הרציקוביץ כמי שבהתבטאותו הפך למה שהוא עצמו יצא נגדו.
הנשיא ברק קבע, כי אין ספק שקורא סביר לא ייחס להרציקוביץ את אותן סצנות מיניות המיוחסות ללורדים, ולפיכך קבע, כי "הכתבה משתייכת באופן כללי לפרסומים שהם הבעת דעה. הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה.".
עוד קבע הנשיא ברק הנכבד, כי כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות וכדומה, הרי ב"תחרות" שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב מתחזק משקלו של חופש הביטוי. "סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על-מנת ליצור דיון ציבורי". כך, משסאטירה נוקטת, באופן טבעי, לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים, כגון משל, אלגוריה ומטאפורות בוטות, הרי "החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי".
הנשיא הנכבד לא התעלם בפסק דינו מכך, שגם ביטוי כזה, שאינו הצהרת עובדות גרידא, עלול לפגוע בכבודו של אדם ולבזותו. הוא קבע שאין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הז'אנר של פרודיה או סאטירה. "העלבות והכפשות אינן מוגנות", קבע.
אין להרציקוביץ להלין אלא על עצמו
בבואו ליישם את ההלכות הכלליות, שאוזכרו בפסק הדין, חזר הנשיא ברק וקבע, כי "במקרה הנדון, כאמור, הגבול הוא דק מדק". מעט קודם לכן הוא קבע, כי כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות, שלפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע.
הפרק בפסק-הדין, שבו יישם הנשיא הנכבד את הדברים הכלליים על המקרה הנדון קצר למדי. הנשיא הנכבד מסתפק בכך שהוא קובע, כי אף שהתיאורים הציוריים הרבים בכתבה מעוררים תחושה קשה, לפיה הכתבה כיוונה להשפיל ולבזות את הרציקוביץ, ואף כי לא זו מהותה של סאטירה (שמטרתה לעורר דיון ציבורי), הרי "השתכנעתי כי הדימוי לא נועד להפשיט את הרציקוביץ ממהותו האנושית ולהציגו כעכבר. מקובל עלי, כי מוטיב העכבר נועד לשמש כאמצעי אמנותי הבא להדגים כיצד הרציקוביץ הפך (או למעשה תמיד היה) למה שהוא יצא נגדו. הוא אינו לורד, המקפיד על התנהגות הולמת בעולם הספורט; להיפך, הוא כאחד המכפישים והמתלהמים". ברק מוסיף וקובע כי "לאחר שהרציקוביץ טבע בעצמו את מוטיב 'העכבר', מוטיב קשה וחמור לכל הדעות, לא יוכל להלין על השימוש במוטיב. האדם הסביר, אם כן, לא יראה בביטוי כביטוי פוגע שכן נהיר מההקשר, מכותרת הכתבה ומאופן סיומה כי הביטוי אינו עומד בפני עצמו, ויש להבינו לאור התנהגות הנפגע.".
העילה: לשון הרע; ההגנה: הבעת דעה
דווקא קביעותיו של השופט אליעזר ריבלין, שהצטרף לדעתו של הנשיא הנכבד (וכך גם השופט אדמונד לוי), העלו על-פני השטח סוגיה מעניינת, אשר נראה כי בה חידש משהו הנשיא הנכבד ברק. נסביר.
חוק איסור לשון הרע קובע, כי "לשון הרע" היא כל דבר, שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. לצד קביעה ברורה זו קובע החוק, כי מי שפרסם את דברי לשון הרע בתום-לב, במסגרת הבעת-דעה (לא נרחיב בנוגע לכך), יהא מוגן ולא יישא באחריות.
כך, במשפטי דיבה נבחנת דרך כלל, תחילה, השאלה אם ב"לשון הרע" (כהגדרתה לעיל) עסקינן (המבחן לכך הוא אובייקטיבי, כזכור, "מבחן האדם הסביר"), ורק לאחר שנקבע שאכן כך, על הנתבע להוכיח כי עומדת לו הגנה (למשל, "הגנת הבעת הדעה").
בפסק הדין הנדון כאן "עירב" הנשיא ברק את "הבעת הדעה" כבר בשלב הראשון, שבו נבחנת השאלה אם ב"לשון הרע" עסקינן. הנשיא הנכבד קבע, כי כאשר מתוך הכתבה עצמה עולה בבירור, כי אין בדברים הנכללים בה משום "הצהרת עובדה", אלא הם משקפים את דעתו של הכותב בלבד, הרי הקורא הסביר יבין זאת ולפיכך הכתבה תיתפס בעיניו כפוגענית פחות מאשר הצהרת עובדה. ואם כך, הרי מעצם העובדה, שהמדובר בהבעת דעה ניתן להסיק, כבר בשלב הראשון, כי אין המדובר ב"לשון הרע" ואין כלל צורך לעבור לבחינת השאלה אם עומדת למפרסם "הגנת הבעת הדעה". השופט ריבלין הביע הסכמה לקביעתו זו של הנשיא ברק.
אף כי יכול ולמקרא דברים אלה בפסק הדין תורמנה, באופן אינסטינקטיבי, גבה או שתיים של מי שמנוסים בתביעות לשון הרע, הרי יש בהם, בכל הכבוד, הגיון רב. ברי, כי בבוא בית-המשפט לשאול את עצמו, האם "האדם הסביר" יפרש את הדברים כפוגעניים, הוא יבחן את השאלה כיצד "הקורא הסביר" יושפע מן העובדה, שלפיה מדובר בהבעת דעתו של הכותב גרידא. בקביעה זו אין כדי לייתר את "הגנת הבעת הדעה", הקבועה בחוק, הגנה שניתן יהיה לעשות בה שימוש בנסיבות אחרות.
חצי מיליון שקל!
בעוברו מן העולם של פסק הדין, שהעניק להרציקוביץ פיצוי בשיעור חצי מיליון ש"ח, עבר מן העולם אחד ממספר מצומצם ביותר של פסקי דין ישראליים, אשר בהם נפסקו לטובת התובע בלשון הרע פיצויים בסכומים משמעותיים. לאחרונה יצא תחת ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין, אשר זיכה את ח"כ שרנסקי בפיצויים בשיעור חריג של 900,000 ש"ח בגין לשון הרע, שפורסמה אודותיו בספר. יש לקוות, כי גם במקרים המתאימים בעתיד לבוא לא יחששו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכומים גבוהים ביותר, וכי הם לא יפרשו את ביטולו של פסק דינו של השופט סטרשנוב ככזה המחייבם לנהוג מתינות יתירה בקביעת הפיצויים.
שהרי אף כי במקרים המתאימים נמצאת ידו של חופש הביטוי על העליונה, הרי במקרים אחרים קובעים בתי המשפט, כי ידה של הזכות לשם טוב ולכבוד גוברת, ובמקרים כאלה יש להביא לידי ביטוי את שקבע הנשיא ברק עצמו: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם", "הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי".
___________________________________________________________
הכותב מתמחה בדיני לשון הרע.
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "גלובס"
