לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר בפי אילו שאומרים שניסינו הכול, מכל צידי המפה הפוליטית (כולל מלמטה) שהמודל שמתרחש לנגד ענינו הוא מודל אלג'יריה, ולפי מודל זה אנו נוותר על כל השטחים ונחזור לגבולות 1966.
אכן כדאי לדעת מה היה שם ולהלן תקציר: צרפת כבשה את אלג'יריה במסגרת ההתפשטות הקולוניאלית בשנת 1830. ב-1848 אלג'יריה מוכרזת כחלק בלתי נפרד מצרפת! בתקופת מלחמת העולם הראשונה נהרגו 25,000 מוסלמים ו-22,000 מתנחלים צרפתיים וכן 120 אלף פועלים מוסלמים מגיעים לתגבר את צרפת. בשנת 1954 צרפת נוחלת תבוסה במלחמה סדירה (לא גרילה) מול הוויאטקונג בדיין- ביין-פו, דבר שמעורר את האלג'ירים המוסלמים להבין שצרפת חלשה מכפי שהיה נראה קודם. ב-1 בנובמבר 1954 פורץ מרד מוסלמי. יחסי הכוחות אז הם 9 מיליון מוסלמים מול מיליון מתיישבים צרפתים, לחלקם יש אילן יוחסין של 124 שנה! (כ-5 דורות).
עיתונאי שמפרסם ראיון עם מנהיג המרד נעצר. בשנת 1957 מחוסלים מעוזי המורדים בבירה, אלג'יר. באמצע יולי 1959 מצליח הגנרל מוריס שאל למחוק כמעט כליל את הכוחות המורדים באלג'יר. ברקע עולות ונופלות בצרפת כמה ממשלות ובסוף 1958 נבחר דה-גול לאחר שדרישתו לשינויים בחוקה מתקבלת ומוקמת הרפובליקה החמישית בראשותו. ב-1960 מדבר דה-גול על אלג'יריה לאלג'יראים. באפריל 1962 בורחים המתיישבים הצרפתים וביולי לאחר הכרת צרפת בעצמאותה של אלג'יריה, מתחיל תורם של משתפי הפעולה עם השלטון הצרפתי להירצח. ועשרות אלפים מהם נרצחים באכזריות מוסלמית ידועה, אותה אכזריות שהביאה להשתלטות האיסלם על שמינית משטח היבשה של כדור הארץ.
וכעת על הדמיון בין המקרים:
- גם בצרפת וגם בישראל המנהיגים לא ראו לטווח ארוך ולא הציבו מטרות ארוכות טווח, ובדרך כלל פעלו לפי תגובות המורדים.
- גם בצרפת וגם בישראל, הובילו את הנסיגה (בישראל לפחות במילים), גנרלים גיבורי קרבות, שראו הרבה חברים מתים במלחמות.
- גם בצרפת וגם בישראל הופעלו מסוקים ומודיעין נרחב לצורך יירוט נקודתי.
- גם בממסד הצבאי בצרפת, כמו בישראל הייתה מגמה להקל על הסבל האנושי של "חפים מפשע".
- גם באלג'יר כמו בישראל, מחבלות הניחו מטעני נפץ במסעדות.
- באלג'יר התחילה המרידה אחרי הכישלון הצורב בוויטנם ובישראל אחרי הכישלון הצורב בלבנון.
- גם בצרפת וגם בישראל דיברו על:"שלום של אמיצים".
- גם בצרפת וגם בישראל ניסו להתנקש במנהיג המדינה, שרצה "שלום של אמיצים" (בישראל הצליחו-בצרפת לא).
- גם בצרפת וגם בישראל, אחרי מעשי טבח של מוסלמים באוכלוסיות המתיישבים, כולל נשים וילדים, (בפיליפסביל) הופרדו על-ידי גדר וצבא אזורי משת"פים עם המורדים.
- גם בישראל וגם בצרפת אין מוסלמים שיכולים "לקחת" את העצמאות. עד היום יש באלג'יר מעשי טבח מזוויעים, לא התאבדות מנוכרת כמו אצלנו, אלא רצח והתעללות מתוך חדווה.
וכעת על השוני:
- ישראל לא הגיעה ליהודה ושומרון מתוך צורך קולוניאליסטי בניגוד לצרפת.
- לישראל אין ים שיפריד בינה לבין אויביה, כמו לצרפת.
- המוסלמים שגרים בין הירדן לים, ברובם הגיעו ב-150 השנה האחרונות, עם תחילת ההתיישבות היהודית ופיתוח מואץ של הכלכלה, ממש כמו שתושבי האזור המוסלמים, היגרו בחלקם למפרץ הפרסי, המתפתח מבחינת יכולת תעסוקה. המוסלמים באלג'יר לא היגרו במקביל להגירת הצרפתים.
- ישראל התפתחה בעיקר אחרי השואה, אז הבינו חלק מהיהודים, שאין יותר לסמוך על הגויים וצריך שחיילים יהודים יגנו על היהודים ולא חיילים גויים שאולי יגנו ואולי לא! לצרפת לא הייתה בעיה כזו ועובדה הבריטים, שכל הממשל הצרפתי בתקופת הכיבוש הנאצי ירק עליהם, הצילו אותם כעבור 4 שנים (יש על מי לסמוך). את היהודים אף אחד לא הציל (אין על מי לסמוך).
לסיכום נראה שמנהיג צבאי, עטור מדליות ככל שיהיה, אמיץ לב ככול שיהיה, המחרף את נפשו, לא מסוגל להחליף מדינאי טוב כמו בן-גוריון, צ'רצ'יל או קלמנסו. האמרה שטבע פון קלאוזוביץ שהמלחמה היא אחת מזרועות הביצוע של המדינאות, "מוכיחה את עצמה" על דרך השלילה במנהיגים צבאיים, מסוגו של דה-גול, אריק שרון, אהוד ברק ויצחק רבין, שכול חייהם הבוגרים התעצבו בחשיבה צבאית צרה ואינם מסוגלים להסתכל בערוצים מדיניים אחרים חוץ מניצחון או הפסד. אין להסיק מכך שכל אזרח בדמות שמעון פרס, לוי אשכול וגולדה מאיר היו מנהיגים טובים.
כדאי, אולי, בארצנו בעלת תוכניות טלוויזיה מטומטמות שמקדשות את היופי החיצוני, הקול וכישרון המשחק, לעשות מבחן המוני למציאת המנהיג שאותו אנו כה צריכים בתקופת המלחמה על גורלנו, פעם שלישית ב-60 השנים האחרונות.