ערב פסח הוא פגש אותי במרכז רסקו. אנחנו ניקרים זה בדרכו של זה פעמים רבות, לא אחת - פעמים אחדות ביום. "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת", כתב המשורר. לא נכון. לא בכל פגישה. לא בפגישתי עמו, עם המשנורר.
הוא לא עובד. זה לא בסדר. זה לא מוצדק. הוא יכול לעבוד. אין סיבה שלא יעבוד. הוא לא נכה. הוא שפוי. אולי הוא לא הכי חזק - מי כן? - אבל ההתחזות שלו לחלש, לתלוש, לתלוי, לנזקק לחסדי הזולת, מכעיסה ומקוממת אותי. היא אמורה לקומם ולהכעיס גם אתכם.
לפעמים אני 'נשבר' ונותן לו קצת מתת, כדי שתהיה לו פת-קט לשבת. אני לא היחיד שנופל קורבן למורך לבי, לחמלתי. הוא עובר בקביעות, מדי יום שישי וערבי-חג ומשנורר. "צדקה" הוא מכנה זאת, אבל הלשון שלו מטעה. היא מוליכה שולל ומסובבת בכחש. יש בה רמייה, צרימה וזיוף. במידה רבה ובולטת - זו לשון כוזבת ומופרכת. לשון שקרית. צדקה זה משהו אחר. צדקה היא מתן למישהו אחר, שבאמת ובתמים זקוק לה. לא הוא. לא למתת החסד הגרוע והמוכתם הזה.
אבל למי יש זמן וחשק לחקור במובלע ובסמוי ולבחון האם מי שמעמידים פני נזקקים אכן זקוקים? יש אנשים אשר ללא כל קשר למצבם האובייקטיבי ולנסיבות חייהם מסגלים לעצמם אורח-חיים טפילי. זה די נוח. לא צריך להתאמץ. פושטים יד, לפעמים אפילו זה לא. מישהו אחר עושה בשבילך את העבודה. יש בזה משהו שמשחית את המידות. זה קורה בארץ רקובה. קל להיות קרצייה עלוקתית.
כשאזרתי אומץ לב (אזרחי) לסרב לו, לראשונה בגלוי, נימקתי את סירובי בסיבה האמיתית. "לך לעבוד" גערתי בו, כמעט פקדתי. הוא נבוך. מבטו רשף אליי את עלבונו. מי אני, שאמור לגמול לו חסד, שאדבר אליו כך, חד וחלק, יבש וקר.
"אני לא עובד" הוא חרץ, חד וחלק. לא לא רוצה. לא מסוגל. ככה סתם, כאילו כלום: בלי נימוק. בלי סיבה. סתם כך. לא עובד. סימן קריאה. נקודה.
אולי כדי להעיק על מצפוני, אולי כדי לייסר אותו (ובאמצעותו - אותי) הוא מנה באוזניי שמות אנשים, מהם ממלאי תפקידים ציבוריים, שימשיכו לתרום לו ובהם אחדים מפרנסי העיר. שיבושם להם. באופן פרדוכסלי, לטווח ארוך, הם (וגם אני - מודה ומתוודה!) גורמים לו נזק.
אני יודע שבסירוב שלי גרעתי עצמי מהרשימה הלא-כתובה של אנשי שלומו. אני משלם את המחיר הזה בהבנה. אני שלם עם עצמי. המצפון שלי נקי.
אבל אני כועס. אני כועס, כי ההתחזות שלו פוגעת במי שזקוקים למעט המטבעות שאני בכל זאת נותן, מטבעות שאמורות להינתן לנזקקים.
במשך השנים נתתי לו סכום לא מבוטל כלל ועיקר. פעם אחת אף מימנתי לו ארוחה. בתיאבון. לבריאות. אז לא ידעתי שבעצם אני מכשיר בידיו. שהוא עושה בי שימוש. שימוש שכיום אני מבין את מהותו - ציני, גס, לא מוסרי.
על מד-החולשות שניצב בעיני רוחי הוא יסומן מעתה באחד המקומות האחרונים. אולי אף ייעלם כליל מהסקלה. אני אוציא אותו מהמשחק, ממשחק החיים, שאין מיטיב ממנו לשחק אותו ולנצל אותו לטובתו, על חשבוני.
לא עוד. לא אני. מצטער. אם הסירוב שלי יהווה תרומה - ולו גם שולית ומזערית - לכינונו של סדר חברתי חדש, שבו ניתן יהיה, אולי, הלוואי, להמיר צדקה בצדק - אבוא אל המשנורר הנוטר ואגיד לו שגם הוא, על דרך השלילה, תרם תרומה כל שהיא לסלילתה של דרך חדשה בחיינו - דרך החיוב והתקווה.