גזר דין: מדינת ישראל נ' עופר נמרודי

לאחר דיונים שנמשכו ברצף על פני תקופה של כשנה וחצי, לאחר שמיעת 48 עדי תביעה, ולאחר שהוקלטו אלפי עמודי פרוטוקול, התיצבו שני הצדדים בפני, והודיעוני כי הצליחו לקשור עסקת טיעון ביניהם, שאליבא דידם אמורה לסיים הדיון בתיק, בדרך האופטימלית. במסגרת עסקת טיעון זו, חתמו הצדדים על הסכם להסדר טיעון, בו סוכמו הפרטים כדילהלן: א. כתב האישום המקורי שהחזיק תשעה אישומים, יתוקן, ובמקומו יוגש כתב אישום שונה, בן ארבעה אישומים בלבד, שנוסחו מחדש, בהתאם להסכמת הצדדים. ב. הנאשם יודה בארבעת האישומים האמורים, ויורשע על פי הודייתו, בעבירות הנובעות מהם. ג. כל צד יטען בתורו לעונש, כאשר התביעה תנסה לשכנע את בית המשפט שיטיל על הנאשם לא פחות מ-36 חודשי מאסר בפועל, מתוכם 26 חודשים בגין התיק הנוכחי, ו-10 חודשים בגין הפעלת עונש המאסר על-תנאי התלוי ועומד נגד הנאשם בת.פ. 5880/95 של בית משפט השלום בתל אביב, במצטבר. בנוסף תעתור התביעה לעונש מאסר על-תנאי על העבירות בהן יורשע בתיק זה. ההגנה תעתור לעונש מאסר כולל של 15 חודשים, הכולל בתוכו הן את המאסר בגין העבירות בהן יורשע, והן את תקופת המאסר על-תנאי אותה יבקש לחפוף, כולה או חלקה, באופן שתקופת המאסר הכוללת לא תעלה על 15 חודשים, ועל כל פנים, הנאשם לא יוחזר לכלא, ולא יוטל עליו מאסר על תנאי. ד. בכל מקרה, יתבקש בית המשפט להורות שהתקופה בה היה הנאשם נתון במעצר בגין תיק זה, תיחשב כחלק מתקופת המאסר שתיגזר על הנאשם, ותנוכה ממנה בהתאם. ה. לצד עונש המאסר שעליו יוחלט, יושת על הנאשם גם עונש כספי מוסכם, שיעמוד על סכום של 349,200 ש"ח, שהוא הקנס המצטבר מן הקנסות המקסימליים הקבועים בחוק לעבירות נשוא כתב האישום. ו. בנספח שהגישה לי ב"כ התביעה המלומדת, הגב' גיא, ברצוף להסדר הטיעון, התחייבה התביעה שלא להעמיד את הנאשם לדין בגין העבירות שנמחקו מכתב האישום, ובגין תיקי חקירה נוספים שלא הבשילו כדי כתב אישום.

האם סבירה היא עסקת הטיעון בנסיבותיו של העניין דנא? האם ראוי הוא שתאומץ בתיק זה מבלי התערבותו של בית המשפט במוסכם? על מנת להשיב על שאלות יסוד אלה שעל פיהן תידון עסקת טיעון באשר היא, לאימוץ או לדחיה, אין מנוס בעיני, מפנייה תחילה אל כתב האישום המתוקן, נשוא העסקה דנא, לצורך בחינת האישומים הכלולים בו, ולצורך השוואתם בהמשך, לאישומים נשוא כתב האישום המקורי, ששינה פניו עד בלי הכר. השאלה הנדרשת לדיון בשלב זה, היא, מה חומרה יש בו בכתב האישום המתוקן, על ארבעת אישומיו, ולאיזו רמה של ענישה הוא מוביל? בהקשר זה יודגש תחילה, כי בטיעוניהם בפני לעונש, נכנסו הצדדים לויכוחים נוקבים ביותר, על משמעויות ונפקויות של כל תג ופסיק בכתב האישום המתוקן, כאשר כל אחד מהם מנסה להפיק מאלה, אותה פרשנות היאה לגירסתו. לא ראיתי להכניס ראשי במחלוקת זו, גם אני; אף כי עשיתי ככל יכולתי בקריאה, ובקריאה חוזרת של כתב האישום, תוך התיחסות למילותיו, פשוטן כמשמען. בעיני, חשובה היא התמונה השלימה המתקבלת מקריאה זו, ככל שניתן להרכיבה מן הפרטים, שלא תמיד הובהרו דיים בכתב אישום זה, שהוא בחלקו מעורפל, ובחלקו, חסר הקשרים וזיקה בין הדברים המובאים בו. מכל מקום, מן האמור במבוא לכתב האישום, עולה, כי כמו בקודמו, מככבת דמותו של אותו עד מדינה מרכזי, רפי פרידן, חוקר פרטי ואחד מבעליו של משרד החקירות "אגם", שעימו עמד הנאשם בקשרי עבודה מאז היכרותם בשנת 1993. במועד כלשהו באותה שנה, כך לפי העובדות במבוא, פנו פרידן ושותפו יעקב צור אל הנאשם, והציעו לו לבצע עבורו האזנות סתר אסורות, כפי שבצעו לדבריהם, לו עצמו, לפי הזמנת מתחריו. משהסכים, החלו לעבוד עימו, כשהם מבצעים עבורו, כך כתב האישום, שורה של האזנות סתר, על פי הזמנתו. על רקע פעילות אסורה זו, כך הסבירו הצדדים, הועמד הנאשם לדין בפני כב' השופט קרא, בתיק פלילי 5880/95 (להלן - התיק הקודם) שנסתיים בעסקת טיעון ביום 2.7.98, לפיה, נדון לעונש של מאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים, ולצידו עונש של מאסר על-תנאי לתקופה של 10 חודשים. פרידן נדון על אותו עניין ועל אחרים, בתיק פלילי 3172/94, בפני כב' השופט זכריה כספי, ונשפט לארבע שנות מאסר. צור שהועמד גם הוא לדין בגין אותם מעשים, סיים גם הוא את תיקו, בעסקת טיעון. פרשה זו של האזנות הסתר, וההליכים הפליליים שנוהלו בגינה נגד הנאשם מצד אחד, ונגד פרידן מצד שני, הם העומדים בבסיס שלושת האישומים הראשונים שבכתב האישום המתוקן, שיפורטו להלן.

תחילה, אל האישום הראשון. מעיון בעובדותיו של אישום זה, ומהתיחסותם של הצדדים לאמור בו, עולה, כי במועד כלשהו במהלך ניהול תיקו הקודם של הנאשם בפני השופט קרא, ובטרם נסתיימו הדיונים בו, יזם פרידן פגישה עמו, שבמהלכה הקליט, בלי ידיעתו דברים שאמר לו זה, על פרטים שהתיחסו לאישומים נגדו בנושא האזנות הסתר. אין האישום מפרט מה היו פרטים אלה, ומה נפקותם על הדיון דנא. כל שנאמר הוא, כי הקלטת ובה דבריו של הנאשם - יהיו אשר יהיו - עשוים היו לשמש כראיה נגדו בתיקו הנ"ל, ועלולים היו גם לחבל במו"מ שניהל במקביל, אותה עת, עם הפרקליטות, לצורך סיום עניינו בתיק, בעסקת טיעון. הקלטת, שנשארה בידי פרידן (להלן - הקלטת) נשמרה אצלו, מבלי שהנאשם ידע דבר על כך. במועד כלשהו בתחילת חודש מרץ 1998, גילה פרידן אזנו של הנאשם בדבר הימצאות הקלטת בידו, ולאחר שהשמיע לו קטע ממנה, הציע לו באיומי סחיטה, שירכשנה מידיו תמורת סכום של 600,000 דולר, שאם לא, תימכר זו למתחריו. מתוך חשש למימוש איומי הסחיטה שיביאו לחשיפת הקלטת בפני הפרקליטות ובית המשפט, ועל מנת למנוע המשך סחיטה בעתיד, כך כתב האישום, נכנע הנאשם ללחציו של פרידן והסכים לרכוש הקלטת ממנו, כנגד הבטחתו של פרידן - שאף עבר לצורך כך בדיקת פוליגרף לבקשת הנאשם - להמציא לו כל עותק של הקלטת שבידו, ולנתק עימו כל קשר מאותה עת ואילך. השניים, כך לפי כתב האישום, נפגשו בביתו של הנאשם, ביום 24 למרץ 98'; פגישה אליה זימן פרידן גם את עד המדינה יגאל תם, אותו הציג בפני הנאשם כמי שעיסוקו בתיווך כספים. לאחר דין ודברים נוקב ביניהם, נקשרה בין השניים עסקת הקלטת, שבמסגרתה הסכים הנאשם לשלם לפרידן סכום של 400,000 דולר בצירוף מע"מ. הקלטת נמסרה באותו מעמד למשמורתו של יגאל תם, אשר מונה להיות זה שבאמצעותו יועברו כספי הסחיטה אל פרידן, ואשר יהיה אחראי גם על שמירת הנתק ביניהם. בכך לא נסתימה הפרשה. לצורך העברת הכספים לפרידן בלא שתתגלה לאיש, סיכם הנאשם עם תם, שהעברת הכספים באמצעותו, תתבצע על ידי הסוואת התשלום, ועל ידי הצגתו כהלוואה לתם, מחברות הכשרת הישוב בישראל, שהיו בניהול הנאשם ובשליטת משפחתו. בתאריך 25 למרץ 98', מסר הנאשם לתם, עבור פרידן, במסגרת "עסקה" זו, שתי המחאות על סכום של 720,000 ש"ח כל אחת. ראשונה, של הכשרת הישוב מימון והשקעות בע"מ, משוכה ליום 25.3.98; והשניה, של חברת הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, משוכה ליום 1.4.98. שתי ההמחאות הנ"ל הופקדו על ידי תם בחשבונו, והועברו כמוסכם לפרידן. הקלטת נמסרה לנאשם בעת התשלום. סכום נוסף, ע"ס 68,000$ נמסר לתם, בסוף חודש מאי 98', מחברת הכשרת הישוב החזקות, על חשבון כספי המע"מ שהנאשם התחייב לשלם לפרידן, בגין עסקת ההלוואה המיומרת, הכל, "כדי לטשטש עקבותיו של הנאשם כמקור התשלום לפרידן". בכל אלה הודה הנאשם בפני, במסגרת עסקת הטעון, ובעקבות הודייתו זו, הורשע בעבירת שיבוש מהלכי משפט ובעבירת מירמה והפרת אמונים בתאגיד.

לטענת התובעת המלומדת, עו"ד גיא, יש להסיק מסיפור העובדות כפי שהובא עד כאן, כי עניין לנו בהתנהגות פלילית חמורה ביותר מצד הנאשם, המחייבת ענישה בהתאם. לראשונה, כך דעתה, עקב העובדה שבעת ביצוע המעשים המתוארים, על ידו, עמד הנאשם בעיצומו של ניהול תיקו הקודם בבית המשפט, ובעיצומו של מו"מ עם התביעה לקראת סיומו בעסקת טיעון; עסקה, שאכן נקשרה זמן קצר לאחר מכן. בשניה, משום שהמדובר הוא, אליבא דידה, בפעילות מתוכננת היטב של הנאשם, שפעל מתוך חישובים קרים לשיבוש המהלכים במשפטו, וכך, גם אם נבעה זו מלחצי סחיטה קשים שהפעיל עליו פרידן. לא כך הסניגור, אשר חזר והסביר לי, בניתוח ארוך ומפורט, כשהוא צועד צעד אחר צעד, מסעיף לסעיף וממילה למילה, כי לא היא. לא תחכום הוא שעמד בבסיס פעולותיו הנ"ל של הנאשם, אליבא דידו, ולא חישובים קרים של איש תככים המיומן במעשי כזב. נהפוך הוא; התככן, איש הנכלים והעבריין העיקרי בכל הפרשה, לא היה לשיטתו, אלא פרידן, שחבר אל תם, ואשר ביחד עימו הפך את הנאשם לקרבנו ולמושא התעללות וסחיטה, כספית ונפשית. מי שפועל כך, תחת לחץ של סחיטה, סבור הסניגור, אינו עובר עבירה; ואם הודה הנאשם בעבירות שיוחסו לו במסגרת אישום זה, לא היתה הודייתו אלא הודיה בעבירות טכניות, פורמליות, המצויות בשוליו של המעשה הפלילי.

האמנם כך? אומר מיד, כי תיאור זה של עובדות האישום מפי הסניגור, יכול היה להתקבל על דעתי כטיעון בעל משקל מהותי לריכוך התמונה שהובאה לעיל, אילולא שוכנעתי מן הדברים שבאו בפני במהלך הדיון, כי אין המדובר בענייננו באדם תמים ואובד דרך, שנקלע בשגגה לעשייה פלילית שולית וחד פעמית. התמונה שקיבלתי, היא, של אדם שהיה נטוע בשתי רגליו בעולם העשייה, מו"ל ובעלים של עיתון מן הבולטים במקומותינו, בעל הכשרה משפטית, שכבר טעם טעמו של החטא, ושכבר נדרש קודם לפעילותו הפלילית הזו, או חלקה, לתת הדין על מעשי עבירה קודמים. מאמציו הבלתי נלאים של הסניגור המלומד, למזער, לרכך ולאפס את משמעות המעשים נשוא האישום הראשון, לא שיכנעוני כי מן הראוי להתיחס אל אלה בביטול ובסלחנות. לא הבנתי, ככל שהתאמצתי, כיצד ומדוע "נגרר" אדם זה, שאמור היה לשמש מופת של התנהגות נורמטיבית, זו הפעם השניה, לעשייה פלילית, וזאת, שעה שרגליו מבוססות עדיין בתיקו הפלילי הקודם. לא הבנתי, על אף כל הדגשים ששם הסניגור על מעשי הסחיטה הקשים עימם נדרש הנאשם להתמודד, מדוע חש הוא לשלם לסחטן, אותו סכום עתק עבור קלטת שלדברי הסניגור הכילה הודייה במעשים בהם הודה ממילא, זמן קצר לאחר מכן. אף יותר מכך התקשיתי להבין, מה ראה להמשיך ולהוסיף חטא על פשע על ידי "הלבשת" התשלומים להם נתחייב כמתואר, על החברות הציבוריות שבניהולו, תוך הצגת דברים שלא כהוויתם ורישומם כך בספרי אותן חברות. הסבריו של מר אבי יצחק, לפיהם פעל הנאשם כפי שפעל, מתוך מצוקה קשה מנשוא, ומתוך לחצי סחיטה קשים שהופעלו עליו על ידי אותם שני עבריינים חדלי אישים, אכן משתקפת מכתב האישום המתוקן. עדיין שאלה היא, ואין תשובה לה, מדוע לא ראה מיידית - כמי שהחליט כדבריו להדיר רגליו מכל מעשה שריח עבריינות בו - לפנות אל התביעה, אשר עימה עמד אותה עת במגעים אינטנסיביים, ולהביא העניין בפניה? מדוע, כפי שהיקשתה הגב' גיא בצדק, לא טרח להביא לידיעת פרקליטיו, העובדה שבידי פרידן קלטת שיש בה כדי להפלילו, ומדוע לא ביקש עצתם כיצד לנהוג בעניין זה, בלא לחרוג מן החוק? לא זו אף זו, אם ראיתי בחומרה את מעשיו של הנאשם בכל הנוגע לנושא הקלטת עצמה, שיבעתיים ראיתי בחומרה את הדרך בה בחר "לטייח" מעשיו אלה, על ידי שימוש בחברות הציבוריות שאת אמונן הפר, על ידי הסוואת אופיו האמיתי של התשלום, כמתואר לעיל. נדמה לי כי בנקודה זו, נשמט בהכרח גם הבסיס לטענה, לפיה, פעל הנאשם כפי שפעל בעניין ספציפי זה, תחת לחץ הסחיטה שהפעיל עליו פרידן. שהרי, בכל הכרוך למיצער בעניין הפרת האמון בחברות, הרי היה הנאשם לכל הדעות, היוזם, המתכנן והמבצע; הוא, ולא אחר. איש לא אילצו להסוות את פעולת רכישת הקלטת והעלמתה מן התביעה ומבית המשפט, בתוך ספרי החברות בהן שלט; ושום סחיטה לא הניעתהו לפעול בדרך זו דווקא. פעילות זו, כך עולה מעובדות האישום הראשון, פשוט השתלבה בכל אותה עשייה של אי אמת, של טיוח דברים, ושל הצגתם בדרך מעוותת; הכל, בשולי החוק ומחוצה לו. על מהותה של עבירת הפרת אמונים, שבעקרון רבה עמימותה, עמד בית המשפט בע"פ 281/82, אהרון אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (3) 673, 714, בהסבירו: "... כבר נקבע לא אחת, כי הפגיעה, שמדובר בה בעבירה של הפרת אמונים, אם כלפי הציבור ואם כלפי התאגיד, איננה דווקא פגיעה המוצאת ביטויה בהפסד ממון. הפגיעה יכול שתמצא ביטויה בשלילת עובדות מחברי התאגיד, בהצגת עובדות המעוותות את המצב הנכון של התאגיד ובערעור תדמיתו של התאגיד ומידת הרצינות שהציבור ירחש אליו" על הרציונל העומד בבסיס דברים אלה, אומר בית המשפט בע"פ 752/90, ברזל נ' מ. ישראל, פ"ד מו(2) 539, 594: "על-פי האמור בע"פ 12 [884/80], הפרת האמונים שבה דן הסעיף היא - בהשאלה לענייננו - הפרת אמון כלפי התאגיד, אשר הפקיד בידי המנהל סמכויות וכוחות. הפרת האמונים שבה דן סעיף 425 לחוק העונשין היא הפרת אמון כלפי התאגיד, אשר הפקיד בידי המנהל סמכויות וכוחות. השימוש בסמכויות ובכוחות אלה בא לשרת את האינטרס, שהכוח והסמכות באו להגשימו. אין הם באים לשרת אינטרס אחר כלשהו. בהפעלת תפקידיו אלה על המנהל או על העובד בתאגיד לפעול מתוך נאמנות. מנהל בתאגיד, המפר את האמון הניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים...". ויודגש, אינני ממעיטה ממשמעות הדברים שהביא הסניגור בפני, בעניין מצבו הנפשי הקשה של הנאשם עובר לביצוע העבירות נשוא האישום דנא, והאישומים האחרים, הכל, כעולה מן המוצגים שהגישו לי הצדדים בהסכמה (חוו"ד 1 - חוו"ד 5). אינני ממעיטה גם מן המשמעות הנגזרת מהשלכותיה של הסחיטה שנסחט על ידי פרידן ותם, אשר גררוהו בנושא הקלטת למצבים בלתי אפשריים כמעט, עימם נאלץ להתמודד בהתיצבו למולם. אלא, שאיני יכולה לקבל עם זאת, התיזה בדבר היותו קרבן תמים בעשייה פלילית זו, ובדבר היגררותו בלית ברירה, בעקבות אותם סחטנים, לאותה סטיה מגבולות ההתנהגות הנורמטיבית, כאילו היה זה בניגוד מוחלט לרצונו. הבחירה החופשית, כך אני סבורה, היתה בידיו גם כאשר ניצב מול סחטניו, אלא שממניעיו שלו, החליט לפעול דווקא באותה דרך שאי האמת וההתעלמות מן החוק, מעוגנות בה. כך, בעצם רכישת הקלטת מפרידן, ושיבעתיים כך, בתיכנון ובביצוע הסתרתם של דמי הלא יחרץ ששילם לו, בין דפי ספריהן של אותן חברות ציבוריות שבניהולו. בנסיבות אלה, לא יכולתי לקבל טענת הסניגור בעניין ההלכה בדבר אפסותה או בטלותה של עבירה הבאה בעקבות סחיטה שהופעלה על המבצע. בע"פ 188/62 שניידר ואלפנדרי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז' 21703, עליו סמך עו"ד אבי יצחק טיעונו זה, העלה בית המשפט אפשרות, לפיה, יש ונסיבות של מתן שוחד תוך כניעה לסחיטה, יעמידו הגנה לנותן השוחד. דברים אלה אינם חלים לדעתי על עניננו זה, שנסיבותיו שונות הן בעיני, בתכלית. התוצאה היא, שלא אוכל לראות במעשיו של הנאשם כתיאורם באישום הראשון, מעשים טריוויאליים, הראוים לענישה סימלית.

מכאן אל האישום השני, נשוא כתב האישום המתוקן. אישום זה, אכן פחותה חומרתו בעיני, מזו הנובעת מן האישום הראשון, ובעיקרון, לא הייתי סוברת שיש בו, כשהוא לעצמו, כדי לחייב ענישה מהותית. למרבה הצער, אין האישום הזה עומד בפני עצמו, ואין מנוס מהתיחסות אליו, כאל מעשה המשתלב במסכת העבירות האחרות בכתב האישום, כולו. מן העובדות המפורטות באישום זה, עולה, כי הוא סובב סביב תצהיר שנתן פרידן במסגרת תביעת דיבה, שהגיש הנאשם ביחד עם חברת הכשרת הישוב , בתיק אזרחי 455/94, נגד רשת שוקן בע"מ ואחרים. תוכנו של התצהיר לא הובא בכתב האישום, ואולם הוסכם על הצדדים, כי היה בו כדי לחזק עמדת הנתבעים באותה תביעת דיבה בה הוגש, כשזו הגיעה לשלב הסיכומים. עולה מעובדות כתב האישום, עוד, כי לאחר שנמסר התצהיר לידיו, במהלך חודש יוני 98', פנה הנאשם, שחשש מפני סחיטה נוספת מצד פרידן, ואשר האמין או ידע כי התצהיר שיקרי הוא, אל יגאל תם שמונה כאמור לפקח על הנתק בינו לבין פרידן. כאשר שמע תם אודות התצהיר מפי הנאשם, רגז על פרידן על אשר הפר, בעצם הגשתו, את התחיבותו להתנתק מן הנאשם, וסיכם עם הנאשם שיברר עימו עניין זה. הנאשם ידע, אליבא דכתב האישום, כי פניית תם אל פרידן תתבצע בנסיבות שיש בהן משום הטרדת עד, כפי שאכן היה. בעקבות פנייתו של תם אל פרידן, שאמר לו מה שאמר לו, ניסח זה מכתב בו פירט את הרקע לתצהירו, ובו הבהיר כי דבריו בתצהיר נכתבו בעקבות פיתוי כספי שהוצע לו על ידי אחר, וכי כל שנאמר בו, נרשם על סמך "ריענון זיכרון". הסיכום בין השניים היה, שהמכתב יושאר בידיו של תם, וכי אם ייאלץ פרידן להחקר על תצהירו, יהיה תם חופשי להציג המכתב בבית המשפט. מכתבו זה של פרידן, שהוצג על ידי תם בפני הנאשם, תוקן בהמשך, לאחר שהוחזר לצורך כך, לפרידן. גם בנקודה זו, יודגש, אין להבין מדוע, מתי וכיצד. בין אם כך ובין אם אחרת, עולה מן האישום השני, כי כתוצאה מאותה התערבות של הנאשם, באמצעות תם, בנושא התצהיר, נמנעה עדותו של פרידן באותה תביעה אזרחית, ולא שימשה כראיה בו. על מעשיו אלה הורשע הנאשם על פי הודייתו, בהטרדת עד. כאמור, אף שהדברים באישום זה, קלים הם בעיני מן הדברים נשוא האישום הראשון, אינני רואה עין בעין עם הסניגור, הסובר כי עניין לנו במעשה טריוויאלי, חסר נפקות, העומד בשולי שוליה של העשייה הפלילית. אין ספק בעיני, כי אילו נהג הנאשם בעניין זה כאדם מן הישוב, שהחוק והציות חשובים בעיניו, היה בוחר גם כאן, בדרכי התמודדות אחרות, לגיטימיות, שהיו פתוחות בפניו אליבא דכולי עלמא. באמצעות אלה, יכול היה להביא להפרכת תצהירו של פרידן, בבית המשפט, על השקרים שהכיל לדעתו. לא קלה בעיני גם העובדה, שכל אותה פעילות של הנאשם סביב התצהיר, אשר חרגה מן המותר, התרחשה גם היא באותם ימים עצמם, בהם עמדה להיקשר עסקת הטיעון בתיקו הקודם, שבעקבותיה התכוון לדבריו להינתק סופית מתחומי העשייה הפלילית ולהתחיל פרק חדש בחייו. מדוע וכיצד גרר עצמו שוב, ובה בעת, לאותה מעורבות פלילית בעלת מאפיינים דומים לזו שבגינה הורשע בתיקו הקודם? - קשה להבין.

מורכב וחמור פי כמה הוא בעיני, סיפורו של האישום השלישי. ככל שהתאמץ הסניגור המלומד לשכנעני, כי גם באישום זה אין כל מאומה, לא יכולתי אני להימנע מן ההתרשמות הברורה שהדברים המובאים בו, אינם קלים כלל ועיקר. מן העיון החוזר בעובדות המפורטות בארכנות רבה באישום זה, אף כי תחת אותו ערפל העוטה את כתב האישום כולו, מצטיירת תמונה של פעילות רוחשת, שיטתית ובלתי נלאית מצד הנאשם, בתקופת החודשים יוני-אוקטובר 1999, שנועדה לפי האמור בכתב האישום, לאיסוף פרטים על חקירת משטרה סמויה שהתנהלה נגדו. חקירה זו, אשר נפתחה בעקבות פנייתו של פרידן למשטרה בכוונה להציג לה ראיות נגד הנאשם, סבבה סביב החשדות שעלו בעקבות פנייתו זו. השמועות על החקירה (להלן - החקירה) הגיעו אל הנאשם, בעקבות מסרים ששיגר אליו פרידן באמצעות אחרים, מהם עלה גם, שבאותה עת עמד פרידן במו"מ עם המשטרה והפרקליטות איתן ביקש לקשור הסכם עד מדינה. על מנת לוודא נכונותו של המידע האמור, ועקב חששו מן החקירה ומהשקרים שעשוי היה פרידן לרקוח לגביו במסגרתה, פנה הנאשם לאנשים שונים שבעזרתם קיווה להשיג פרטים אודות החקירה. במסגרת מאמציו אלה, פנה הנאשם אל ציון ששון, סגן ניצב בדימוס, ששירת קודם לפרישתו, ביחידה הארצית לחקירת פשעים בינלאומיים (להלן - היאחב"ל); ואשר עסק לאחר פרישתו, בחקירות פרטיות שנגעו לפרשת האזנות הסתר. בפנייתו זו אל ששון סיפר לו הנאשם, כי נסחט על ידי פרידן, וכי הוא חושש להתלונן עליו במשטרה, שמא ייגרם לו בכך נזק לאו בר תיקון, בתחום עסקיו ובכלל. ציון ששון הסביר לנאשם, כי כחוקר פרטי הוא רשאי לברר עבורו אותם פרטים גבי החקירה, וכי כך יעשה. ששון, כך כתב האישום, עשה למען הבאת המידע המבוקש לנאשם, ככל שיכול. לאחר בירורים שערך, הודיעו ביום 5.8.89, כי בתוך ימים מספר יוכל לבשר לו על כיוון חדש בחקירה, דבר שעליו שמע כדבריו, מפי "אחד ממקבלי ההחלטות" במשטרה. בהמשך, הסביר לו כי, "הנושא מטופל בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות". את פעילותו בנושא זה, כך מסתבר מכתב האישום, ביסס ששון על קשריו עם עדת התביעה, עו"ד רחל דוידוביץ, ששימשה בשנים 1996-1998 כקצינה ביאחב"ל, ואשר היתה מקורבת אל רב-פקד ירון ארם, אשר מונה לטפל בתיקו של הנאשם. במסגרת זו ביקש ששון מדוידוביץ "להפעיל קסמיה" על ארם, על מנת לדלות ממנו פרטים על החקירה. על פנייתו זו אל דוידוביץ, לא דיווח ששון לנאשם, אליבא דכתב האישום. במקום זאת, סיפר לו כי הוא מקבל מידע מעורכת דין כלשהי העומדת בקשר עם מי שנמצא בפעילות אינטנסיבית בעניינו. הגב' דוידוביץ פנתה, לבקשת ששון, אל ידידה במשטרה, אלא שזה מונה בינתים, לאור המידע שנתקבל במשטרה אודותיה, לשמש, במגעיו עימה, כסוכן משטרתי. במסגרת זו, מסר ארם לגב' דוידוביץ, בהתאם להוראות הממונים עליו, דיסאינפורמציה מכוונת בעניין החקירה. הנאשם שלא עודכן בכל אלה, קיבל מששון, קטעי מידע שנותבו אליו באמצעות הגב' דוידוביץ, ואשר כללו בין היתר, אזהרה מפני האזנות סתר בביתו. ששון, לא הסתפק באמור. מאחר וחשש גם לעורו הוא, פנה אישית פעמיים במהלך חודש אוקטובר 1999, אל ארם, וביקש לקבל ממנו פרטים אודות העבירות המיוחסות לנאשם, ולו עצמו. חלק מן המידע שקיבל בעניין זה, העביר לנאשם. לפי כתב האישום, שאינו מציין כל רקע וזיקה בין הדברים, קיים ששון עם הנאשם מישור יחסים נוסף, שהתיחס אל שותפותו של זה בחברת גמא. לפי האמור בכתב האישום, לחץ ששון על הנאשם, במגעיו עימו, שיגרום להגדלת כמות תיקי חקירות הביטוח שהעבירה חברת הכשרת הישוב, לחברת גמא; והנאשם נענה לבקשתו. אין כתב האישום קושר בין הדברים, ובפועל, נשארים גם הם מעורפלים ונדרשים לניחוש; אלא שזה, אין מקומו לכאן. בין כך ובין כך, עולה מן האמור בחלק זה של האישום, שהנאשם קיבל מששון במשך כל אותה תקופה, מידע כזה או אחר על החקירה, ביודעו כי ששון פועל להשגת מידע זה עבורו, באמצעות גורמים שונים, שאת זהותם לא ידע.

אדם נוסף אליו פנה הנאשם על מנת לברר פרטים אודות החקירה, היה רב פקד אריה סילברמן, אשר עדיין שימש אותה עת כראש מפלג ביאחב"ל, ואשר עסק בחקירות חשאיות וביטחוניות. סילברמן, יש להזכיר, לא היה מעורב בחקירה שהתנהלה בעניינו של הנאשם, שכן, מודר ממנה בשל קשריו הקודמים עימו, ובשל חשדות שעלו נגדו, שלא זה המקום לפרטם. על אף האמור, כך כתב האישום, הצליח סילברמן לעלות על מידע מסוים שדלף אליו מן החקירה, ואשר אותו העביר אל הנאשם. בין היתר, הסביר סילברמן לנאשם, כי על פי הערכתו לא תסכים פרקליטת מחוז תל אביב לחתום עם פרידן על הסכם עד מדינה, השערה שנתבררה כנכונה. בהמשך, מסר לנאשם, כי מונה צוות חקירה מיוחד לטפל בתיקו, ובראשו ניצב משנה לוין וסגן ניצב הגר לביא, אך המשיך ואמר לו, כי אין בידיו פרטים נוספים על החקירה וכי גם אילו היו, לא היה מוסרם לו. הנאשם חשד, לפי האמור באישום זה, בעקבות שיחותיו עם סילברמן, כי מתבצעת האזנת נפח בביתו שלו, בביתו של תם ובמקומות נוספים, והזהירו שיתקשר אליו רק באמצעות טלפונים ציבוריים. כל אלה, קרי, המסרים מפרידן, המידע מששון וההדלפות מסילברמן, שימשו לנאשם, לפי כתב האישום המתוקן, לשיבוש החקירה, ביחד עם יגאל תם. זה האחרון, אשר נכנס למצב של חרדה עמוקה מפני השלכות החקירה עליו, הפך להיות "אח לצרה" לנאשם, ופעל ביחד עימו בכיוון זה, הכל, כמתואר בהמשך. בשמונה עשר תתי-סעיפים המסתעפים מסעיף 13 לאישום השלישי, הולכת ומתארת התביעה, שורה של מעשים שביצע הנאשם בצוותא עם תם, ואשר כיוונו כולם לשיבוש החקירה. אינני רואה להכנס לשפע הפרטים המובאים באלה, אשר על חשיבותם בשקילת חומרת העבירה ועונשה הראוי, חלקו הצדדים נחרצות לצורך תימצות הדברים, די לי להזכיר, כי במהלך כל אותה תקופה נשוא האישום השלישי, נפגשו הנאשם ותם, מספר פעמים, במטרה לטכס עצה יחדיו, כיצד יתמודדו מול אימת החקירה; כיצד ינהגו בה אם וכאשר יזומנו אליה, ומה יעשו להגנתם. בין היתר, החליפו השניים ביניהם "דיווחים ועצות הדדיות" בדבר שמירה על זכות השתיקה במהלך חקירתם. זאת וגם זאת, מסתבר מסיפור העובדות, כי באותם ימים תיכנן יגאל תם לצאת לשבועיים ימים לחו"ל, ביחד עם בתו בת המצוה. בסיכום בינו לבין הנאשם בעניין זה, הוחלט שיאריך שהותו שלו בחו"ל, על מנת למנוע בכך אפשרות זימונו למשטרה, ועל מנת לגרום לכך שהחקירה תיגווע. הנאשם הבטיחו כי הוא מצידו יעשה, בעת שהותו של תם בחו"ל, לבירור ההתפתחויות בחקירה עליהן ידווח לו. במסגרת שיתוף פעולה זה בין השניים, הסכים הנאשם לממן לתם ולבתו, "במסגרת עזרה חברית", את עלות כרטיסי הטיסה שלהם לחו"ל, בסך 11,000 ש"ח, אותם העביר אליו, לצד סכום נוסף על סך 6,000 ש"ח שהעביר לרעייתו. בהמשך, כאשר כבר שהה תם בחו"ל, חזר וביקש ממנו הנאשם, בשיחותיו הטלפוניות עימו ובפגישותיהם בניו-יורק, שימשיך ויאריך שהותו שם, ואף הסכים לממן לו שהות זו במשך מספר חודשים. לצורך כך, שלח הנאשם לרעייתו של תם, במועד כלשהו בחודש ספטמבר אותה שנה, סכום של 205,000 ש"ח. עוד, במסגרת השיחות שניהלו השניים, הודיע הנאשם לתם, כי בידיו ארבע קלטות שהקליט פרידן בשיחותיו עם תם, אשר אותן העביר למשטרה עובר לחתימת הסכם עד המדינה עימו, ואשר עותקים מהן שלח בדרכים עקיפות אל הנאשם, במסגרת אותם "מסרים" שהעביר לו כמתואר לעיל. לבקשת תם שלח הנאשם עותקים מאלה, אל תם, על מנת שיוכל להערך על פיהן לחקירתו הצפויה. תם שיצא לחו"ל ביום 22.7.99, ואשר האריך שהותו שם כמתואר, בעקבות בקשותיו של הנאשם, שב בסופו של דבר ארצה, ביום 18.10.99, לאחר שחתם, גם הוא, על הסכם עד מדינה, ולאחר שמסר למשטרה חבילת קלטות בהן הקליט הוא, את שיחותיו עם הנאשם, בארץ ובחו"ל.

אל כל אלה, ביקשתני ב"כ התביעה, להתיחס כאל רצף של מעשי עבירה, מהם נתגבשו עבירות חמורות של שיבוש מהלכי משפט. הסניגור כמצופה, ביטל נפקותם של מעשים אלה, מכל וכל, בגורסו שלכל היותר עולה מסיפור סבוך זה, עבירה שולית אחת של שיבוש, הא ותו לא. בטיעוניהם בפני, בעניין זה, חזרו ועמדו פרקליטי שני הצדדים, על כל קוצו של יוד בטקסט הכתוב, ועל כל נקודה ופסיק. גם כאן, אינני רואה לאמץ גישתם זו של הצדדים אל הטקסט, בבואי לבחון מהותם של דברים. אף שמקובלת עלי טענת הסניגור, לפיה, קיימת חשיבות רבה בקריאה נכונה של כתב האישום, אשר נוסח כפי שנוסח, בעמל רב, ולאחר מאבקים קשים בין הצדדים, נראה לי, כי חובתי אני, לראות את השלם ולא את פרודותיו. התבוננות זו אל הכתוב, מגבשת לדעתי, בעניננו, תמונה ברורה של שיבוש מהלכי משפט, המורכבת מחוליות הרבה, והנבנית מכל מכלול הדברים שתוארו לאורכו של האישום. גישה זו אל הטקסט, עולה היטב מהתיחסותו של הנשיא שמגר אל העבירה האמורה, בדונו בה בפרשת מויאל (ר', ע"פ 47/81, מויאל נ' מ. ישראל, פ"ד לו(1) 505 : "... כאשר מדובר על דרך התנהגות, המורכבת משרשרת מעשים ומחדלים, מתקבלת המסקנה לאור המכלול, ואין מקום לכך כי שרשרת האירועים, המורכבת ממעשים ומחדלים ... תפורק לחוליותיה, כי התמונה, שעליה מתבססת המסקנה המרשיעה, מתגבשת ומתקבלת מן השלם ולא מכל אחד מחלקיה וקטעיה בנפרד, כאשר הוא עומד בגפו. הרי יכול שקטע של התנהגות לא יוליך כשלעצמו למסקנה כלשהי, אך הרצף או השלם הוא שמלמד הן על המשמעות והן על הכוונה המתלווה אל הפעולות". ובהמשך: "הנני רואה להוסיף כאן, כי האפשרות המשפטית לקבוע את המסקנה הערכית לאור רצף של התנהגות אינה שוללת בהכרח את קיומה של האפשרות, כי חוליה נפרדת זו או אחרת מתוך השרשרת, נושאת עימה, כשלעצמה, גם כן את מלוא תכונותיו של המעשה האסור, המלווה במחשבה הפלילית הנ"ל הנוגעת לענייננו" (ור' בעניין זה, גם ע"פ 236/88, איזמן נ' מ. ישראל, פ"ד מד(3) 485). בעניננו דא, נראה לי, בין אם אלך בדרך האחת, ואראה בכל אחד מן המעשים נשוא אישום זה, מעשה של שיבוש מהלכי משפט לעצמו; ובין אם אלך בדרך האחרת, ואראה בכל הפרשה כולה, מעשה אחד כולל של שיבוש, תהיה מסקנתי בסופו של דבר, כי אין להקל ראש בחומרה הנגזרת מן העובדות כפי תיאורן באישום זה. נדמה לי כי כל אותה עשייה טרחנית המשתקפת מכל תתי סעיפיו של סעיף 13 לאישום זה, כל הרעש והמהומה שליוו עשיותיו של הנאשם במסגרתו, תוך חתירה עיקשת אחר כל שביב מידע מן החקירה הסמויה, בדרכים לא דרכים, די בהם כדי להעיד עליו, שלפחות עד אותו שלב, לא למד דבר מן הטלטלות שטולטל ומן העונש שריצה, בגין תיקו הקודם. לא אוכל לקבוע, לצערי, כי עניין לנו בפרשה שיש בה כדי להצדיק ענישה סלחנית, כפי שחזר וטען בפני, הסניגור המלומד.

מכאן אל האישום הרביעי והאחרון, שבכתב האישום המתוקן, אשר עניינו, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירה שחומרתה נגזרת מאופיה, ומן העונש שקצב לה המחוקק. ייאמר בנקודה זו, כי בדומה לאישומים הקודמים האחרים, פרוש גם על האישום הזה ערפל של אי בהירות, כאשר הסיפור כניסוחו בכתב האישום המתוקן, קטוע ורצוף חורים. עניינו, על כל פנים, בקשריו של הנאשם עם עד המדינה רני גלוגאו, מי שהיה חברו של הנאשם, ומי ששימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, סוכן ביטוח של קונצרן הכשרת הישוב, כולל, חברת מעריב, הוצאת מודיעין בע"מ, שהנאשם היה יו"ר מועצת המנהלים שלה. יום אחד החליט הנאשם - ואין בכתב האישום כל הסבר לשאלה, מדוע - כי יש לשלם למר גלוגאו, לבקשתו, בונוס בשווי של 10,000 דולר, לאחר שהצליח להפחית במידה ניכרת את הפרמיות ששילמה החברה למיבטחים, אף שהיקף הפוליסות גדל. מנכ"ל משותף כלשהו במעריב, ששמו איננו מובא בכתב האישום, סבר, מסיבותיו שלו, העלומות גם הן, כי אין מקום לתשלום בונוס כאמור, וסרב לאשרו. הנאשם, כך העובדות, לא נכנס לעימות חזיתי עם אותו מנכ"ל, אלא בחר שוב לצעוד באותה דרך פתלתולה, שהובילתהו לרישום כוזב במסמכיה של אותה חברה ושל חברה נוספת בקונצרן. על פי הוראותיו של הנאשם, שולם הבונוס לגלוגאו, אלא, שתשלום זה בוצע גם הפעם, במחשכים, תוך הסוואתו בין דפי ספריהן של חברות. בגין הוצאה זו שנרשמה בחברותיו, ביקש הנאשם מגלוגאו שיוציא לו ארבע חשבוניות מס נפרדות - שתיים לחברת מעריב ושתיים לחברה האחרת - כל אחת על סך 12,870 ש"ח, אשר עליהן ירשום כי הוצאו בגין תשלום שקיבל מאלה כביכול, "עבור יעוץ", אשר כאמור לא היה ולא נברא. כספי הבונוס שולמו לגלוגאו על פי אותן חשבוניות מס, על ידי הנהלות הכספים של שתי החברות הנ"ל, לפי הוראה בכתב שרשם עליהן הנאשם; הכל, במטרה למנוע חשיפתו של התשלום בפני אותו מנכ"ל משותף של החברה. גם בעניין זה, איני רואה להכנס לויכוח שהתפתח שוב, בין הצדדים, והפעם, בהתיחס אל מהותה של המירמה, שבוצעה, או לא בוצעה, על ידי הנאשם במסגרת מעשיו אלה כלפי מנהליה או אנשיה האחרים של החברה. די לי, לצורך העניין, בדברים המפורשים העולים מניסוחו של אישום זה, כשהוא לעצמו, המגבשים באופן ברור, אותה עבירה חמורה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לה קצב המחוקק עונש של חמש שנות מאסר.

עד כאן, עסקתי בניתוח עובדותיו של כתב האישום המתוקן הוא לעצמו, ובנפקותן של אלה על חומרת העבירות הנגזרות מהן. לא אצא ידי חובתי בעניין זה, אם לא אעמוד גם אני, כמו פרקליטי שני הצדדים, על מהותו של השינוי שחל בבסיס האשמה נשוא כתב האישום המתוקן, לאחר מחיקתם של אותם אישומים מרכזיים שהחזיקו את כתב האישום המקורי. גם בנקודה זו, קרי, בשאלת עוצמתו של השינוי שחל בתבנית האשמה לאחר התיקון הנ"ל, חלקו הצדדים זה על זה, נחרצות. לדעת עו"ד גיא, שכבר הובאה לעיל, אף שנמחקו כל אותם אישומים מרכזיים נושא כתב האישום המקורי, עדיין נותרה מידה בלתי מבוטלת של חומרה בארבעת האישומים שנשארו עומדים על כנם, לאחר ניסוחם מחדש. לא כך כמצופה, דעתו של הסניגור, הגורס כי אין באישומים המחזיקים היום את כתב האישום, ולו, קמצוץ מן החומרה שאיפיינה את הקודם, לא רק בשל אופי העבירות דהיום לעומת אלה הקודמות, אלא גם בשל נסיבות ביצוען. כבר הסברתי, כי אין דעתי כדעתו של הסניגור המלומד, בכל הנוגע לחומרת המעשים נשוא כתב האישום המתוקן. עם זאת, מקובלת עלי עמדתו, שעניין לנו בכל מקרה, בשינוי עקרוני, שהשלכותיו על נושא הענישה מהותיות. משמעותי ביותר, הוא לכל הדעות, ויתורה של התביעה על האישום הראשון, שנסב סביב עבירת הנסיון לקשור קשר לרצוח את עד התביעה יעקב צור, אשר יוחסה לנאשם בכתב האישום המקורי. לא אכנס לפרטיו של אישום זה, ששוב איננו רלוונטי לדיוננו היום. אומר אך זאת, כי יש בעצם הסרתו מכתב האישום, כדי להפוך את כל תמונת האשמה שיוחסה לנאשם מלכתחילה, ראשה על רגליה. שהרי, מיותר להדגיש, כי הפער בין עבירה הכרוכה בקטילת חיי אדם, לבין כל עבירה אחרת הכתובה בספר החוקים, הוא פער לאו בר גישור. בכך אין די. הורדה משמעותית נוספת של מפלס האשמה בכתב האישום המתוקן, מקורה במחיקת האישומים האחרים - השני, השביעי, השמיני וחלק התשיעי - מכתב האישום המקורי, לפיהם יוחסו לנאשם עבירות חמורות נוספות, בהן, מתן שוחד, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות והטרדת עד בנסיבות מחמירות. אין צריך לומר, כי בביטול כל אלה, נופלת הטענה החמורה הנוספת שהוצבה נגד הנאשם מלכתחילה, לפיה, "שלח זרועותיו לדרגי משטרה בכירים", ולפיה, "חלש על מידע מסווג ביותר, ועשה בו שימוש" לצורך הדחת עדים. ויודגש, הפער המשמעותי האמור, על כל המשתמע ממנו, אינו מוביל אך ורק להורדת מפלס האשמה. הוא מוביל, כפי שטען עו"ד אבי יצחק בצדק, לשינוי מהותי בגישה אל הנאשם עצמו, ששוב אין לתארו עוד כפושע רב מזימות ותככים, ההוגה תכניות רצח, ואשר זרועותיו מגיעות אל חדרי חדריהן של רשויות השלטון והמשטרה. יוצא, כי על אף החומרה שראיתי לייחס לנאשם בגין המעשים בהם הודה במסגרת כתב האישום המתוקן, עדיין מצטיירת מאלה דמות שונה בתכלית מזו שנצטיירה מכתב האישום המקורי. דמות זו, היא של אדם שדירדר עצמו, מתוך מניעים שאין להבינם, לעשייה עבריינית אשר ממנה לא נחלץ; תחילה, במסגרת אותה פרשה של האזנות סתר ושל עבירת שיבוש מהלכי משפט שהשתלבה בה, וממנה הישר אל פרשת העבירות הנוספת, נשוא דיון זה היום, שבמסגרתה נגרר בלא מעצור, ממעשה עבירה אחד למישנהו, עד שנפל לידי המשטרה. בין עשייה עבריינית זו שהתרחשה אליבא דכתב האישום המתוקן, במסגרת ובעקבות אותה סחטנות שהופעלה עליו על ידי פרידן, ובין עבירת הנסיון לקשור קשר לרצח, או, עבירות השוחד וההדחה החמורות, רב המרחק. יודגש, בהקשר דברים זה אני רואה לייחס חשיבות בלתי מבוטלת לנושא הסחיטה, וכך, הגם שקבעתי קודם, כי אין בה כדי לבטל את העבירות עצמן, ואת מעורבותו האקטיבית של הנאשם בהן. בין כך ובין כך, אין חולק כמדומני, כי די במחיקתו של האישום הראשון לבדו, השוכן במדורי האלימות הפיזית הקשה ביותר, כדי להסיר מן הנאשם, אותו כתם נורא של עבריין מסוכן ואלים שהודבק לו, ואשר נמצא בסופו של יום, חסר בסיס.

על רקע הדברים עד כאן, מתייתר כמעט הצורך לדון בשאלה, אם בדין החליטה התביעה לסגת, במהלך הדיון בתיק, מן האישום הזה ומן האישומים החמורים האחרים שנכללו בכתב האישום המקורי. בנקודה זו, אני רואה לסטות במעט מן הדיון הקונקרטי בשני כתבי האישום, ובשינוי שחל עם החלפתו של האחד בשני, אל דיון תמציתי קצר הכרוך בשאלת ההתיחסות העקרונית אל עסקת הטיעון, באשר היא. ייאמר בהקשר זה, כי ככלל, אין בית המשפט מתערב במרכיב המסגרת של עסקת טיעון המובאת בפניו, קרי, בעצם החלטת התביעה לקשור עצמה בעסקה עם הנאשם. התביעה היא הסוברנית להחליט על פי שיקוליה שלה, אם יוגש כתב אישום לבית המשפט, ואם תתרחש נסיגה ממנו, בהמשך. זאת וגם זאת, העקרון שלאורו נוטים בתי המשפט לילך היום בעניין זה, הוא אימוצן, ככלל, של עסקאות טיעון הנרקמות בין התביעה לנאשמיה, והמובאות לבית המשפט, מעשה יום-יום. כך, הגם שיש עדיין חולקין על מקומה של עסקה כאמור, בעשייה השיפוטית. לדעת שולליה של דרך דיונית זו, יש להשקיף על עסקת טיעון, כעל גורם המהווה איום על שיקול הדעת שהוענק לבית המשפט, ולו לבדו, בגזירת דין של מי שניצב בפניו. חששם של השוללים, הוא, מפגיעה ערכית, מוסרית - בעיקר בנושא השיוויון בין נאשמים - שעלולה לנבוע מן התחושה שהצדק הוא "סחיר", ומותנה ביכולת המיקוח של הנאשם ופרקליטו עם רשויות התביעה (ר' עמנואל גרוס, "עיסקות טיעון וחקר האמת", פלילים ג', תשנ"ג 1992). לא זה המקום להמשיך ולהיכנס לעומקו של דיון פילוסופי בנושא ההתיחסות העקרונית אל סוגיה נכבדה זו. לעניננו, די לי בדבריו של השופט חיים כהן, בע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ו, 543, שם הבהיר דעתו, כך: "חוששני שהמנהג לכרות הסכמים ממין זה נפוץ הוא גם אצלנו כבר עד כדי כך שניתן לדבר על מעין "הלכתא מדינה" (ראה: קידושין, ל"ח, ב', ופירשי" ד"ה הלכתא מדינה), בחינת אין הלכה נקבעת עד שיעשה מנהג (מסכת סופרים י"ד, י"ח); ומשהשתרש המנהג ונעשה קבע, אין טעם לבכות עליו ולפסול אותו משיקולים מוסריים או אתיים צרופים - ומה גם שיתרונותיהם של ההסכמים הללו מן הבחינה המעשית שקולים כנגד מגרעותיהם מן הבחינה הפילוסופית". עקרון פסיקתי זה היפה לעניננו, מקורו בנקודת המוצא, לפיה, שיקולים ששקלה התביעה בקושרה עצמה בהסדר טיעון עם הנאשם, שיקולים ראויים הם, המבוססים על עובדת היותה היא, מי שאמונה על שמירת האינטרס הציבורי ומי שנאבקת על טיפוחו. כך, יש לומר, אף לשיטתו של השופט חשין שגישתו העקרונית אל עסקאות הטיעון, ככאלה, היא גישה מצמצמת דווקא. בלשונו: "ראוי הוא שבית המשפט יעשה לכיבודו של הסדר טיעון שעשתה הפרקליטות, ולו, בהיות הפרקליטות קודקוד במשולש המלחמה בפשיעה, משולש שקודקודיו האחרים הם בית המשפט והמשטרה" (עמ' 410, בעניין נקן הנ"ל).

בעניננו, נראית בעיני החלטת התביעה לסגת מאותו חלק נכבד של כתב האישום המקורי, החלטה שיש לכבדה, לא רק על בסיס העקרון הפסיקתי הנ"ל, אלא גם בהיותה מתישבת היטב, עם מצב הדברים שנוצר בתיק, לאחר שמיעת עדויותיהם של חמשת עדי המדינה בו. אלה, כפי שניתן היה להסיק מכל שהובא עד כאן, נתגלו לתביעה, בעומדם על דוכן העדים, כמשענת הקנה הרצוץ, וחייבוה בכל מקרה, כמוסבר היטב על ידי התובעת, לשוב ולבחון מחדש את מערך ראיותיה. ההחלטה לעשות כן, שקיבלה התביעה לפי דברי עו"ד גיא, עוד לפני כחצי שנה, עם תחילת המגעים בין הצדדים לקיצור הדרך, היא בעיני החלטה ראויה, הנדרשת מכל תובע אחראי הנושא על כתפיו את כל כובד משקלו של התיק, ואשר חובתו הראשונית היא, לנתבו בדרך הראויה ביותר, אל האמת. ויודגש אף זאת, אינני רואה לבוא חשבון עם התביעה בעניננו, על שלא ראתה את התמונה הזו, המאוחרת, מלכתחילה. תובע הנדרש להחליט מה ראוי לו שיביא לבית המשפט, ומה ראוי שיימנע מלהביא, ניצב בפני דילמה קשה ביותר, בבחינת, "אוי לי מיצרי, ואוי לי מיוצרי". הברירה העומדת בפניו בנסיבות כאמור, היא, בין הליכה לבית המשפט עם תיק שעשוי להתגלות בחולשתו תוך כדי שמיעת הראיות בו, ובין מניעתו מבית המשפט, אף שעל פניו מכיל הוא לכאורה מעשי עבירה המחייבים התמודדות חסרת פשרות עימם. מקובל עלי בעניין זה הסברה של הגב' גיא, לפיו, בעת הכנת כתב האישום במתכונתו הקודמת, האמינה היא, והאמינו נציגי התביעה האחרים, כי המדובר הוא בחומר חקירה שעשוי לבסס כל אחד מן האישומים הנטענים בו, ואשר חובה היתה עליהם, להעמידם למבחנו של בית המשפט. מכל מקום, נראה, כי רק עם עלותם של עדי המדינה לדוכן העדים, ושמיעת עדויותיהם רצופות הסתירות, ניתן היה להבין עד כמה רעוע היה הבסיס עליו נשענו אותם אישומים שנמחקו בסופו של דבר מכתב האישום [בעניין זה ר' החלטתי מיום 14.9.00 בה נעתרתי לבקשת התובעת, הגב' שילר, וקיבלתי הודעת העד ציון ששון במשטרה (ת/89) לאחר שהכחיש דברים מהותיים שאמר בה; ר', החלטתי מיום 14.11.00 בעניינו של העד יגאל תם, שנקט בכל דרך, על מנת להימלט ממסירת עדותו בבית המשפט, כולל התחלותו הפיזית והמנטלית; ור' החלטתי מיום 22.3.01 (עמ' 12310, 12311 לפרוט') שהתיחסה להודעותיו של העד רני גלוגאו, אשר אותן חזרה וביקשה עו"ד שילר לקבל במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, בשל הסתירות המהותיות שנתגלו בין הנאמר בהן ובין דבריו של זה, בבית המשפט]. כך דין גם גבי עדים מרכזיים אחרים של התביעה, שהילכו באדישות בין הטיפות, ואשר לא השביעוה נחת הרבה. עדויותיהם של אלה, שהיו רצופות, על פניהן, הכרזות סרק ואמרות בעלמא, סתרו את דבריהם קודם, ולא התישבו עם דבריהם בהמשך. בראשם, העד רפי פרידן, אשר ארבעת האישומים מתוך התשעה בכתב האישום המקורי, שנסמכו על דבריו במשטרה, לא מצאו כמסתבר כל אחיזה בעדותו הנפתלת בבית המשפט, רצופת הפירכות, שאי האמת ניבטה מכל פיסקה בהם. מצב דברים עגום זה שהלך ונחשף בבית המשפט ככל שהתקדמה שמיעת עדויותיהם של חמשת עדי המדינה הנ"ל, הובילני לחרוג מנוהגי, ולהציע לצדדים שיתחילו לחשוב על קיצור ההליכים בתיק פרובלמטי זה; אם על ידי הסכמות דיוניות שתגרומנה להפחתה דרסטית של מספר העדים בתיק שעוד צפוים היו להעיד בו - כמאה ושבעים במספר - ואם על ידי הסכמה אחרת שתייתר גרירת התיק על פני שנים, בדרך לא דרך. אם השכילו הצדדים בנסיבות אלה, להגיע, במגעים שניהלו ביניהם במשך תקופה של חודשים הרבה - תוך המשך ניהולו של מאבק בלתי מתפשר בתוך בית המשפט - להסדר טיעון זה שייתר המשך ניהולו של התיק, אין לי אלא לברכם על כך. הייעול והחסכון בזמן שיפוטי יקר, שגרמו בכך לכל המעורבים בתיק, הוא מרכיב רב חשיבות בקביעת ההתיחסות אל עסקת הטיעון ואל תוצאותיה.

מכאן אל הנושא הקשה מכל, הוא מדידת העונש. אם קבעתי מסמרות בהתיחסי לשאלת סבירותה של העסקה עצמה, לא אוכל לעשות כן באותה נחרצות בהתיחסי לעניין העונש. "הסדר טיעון - באשר הוא - קולע שופט ובית-משפט למצוקה. ככל שהעבירה חמורה יותר, כן רבה המצוקה. ככל שההקלה בעונשו של נאשם רבה יותר, כן מכבידה המצוקה. ככל שרב חלקו של הנאשם בביצוע העבירה, עולה מיפלס הקושי" (דברי השופט חשין בעניין נקן הנ"ל, עמ' 405, שם). החובה המוטלת על בית המשפט בנסיבות כאמור, היא חובת המדידה, השקילה וההערכה המדויקות ככל שיכול לעשותן שופט בשר ודם, בבואו לבחון עניינו של הנאשם הניצב בפניו, אל מול עניינו של הציבור המצפה בצדק לאותו איזון בלתי מושג כמעט, בין החטא ובין עונשו. בעניננו, לא הביאו הצדדים בפני, הסכמה בנושא העונש. במקום זאת, הציבו לי גבולות מוסכמים לענישה, אותה מיקמו בין אותו רף ענישה גבוה לו טענה התביעה, ובין רף הענישה הנמוך, לו טענו הנאשם וסניגורו. הבחירה בין אלה לאלה, היא כאמור קשה. השתדלתי לבנותה על השוואת כל הנימוקים לקולא שהובאו בפני, אל מול הנימוקים לחומרה שהובאו מנגד, כאשר אין לשכוח כי המדובר הוא במרכיבים שמדרך הטבע אינם מדידים ואינם ניתנים לשקילה. חזרתי וקראתי בשנית ובשלישית, כל שהציבו פרקליטיהם המלומדים של שני הצדדים, בפני, בטיעוניהם לעונש, בהם לא הותירו אבן על אבן, ונתתי לבי לדבריו הנרגשים של הנאשם בהכותו על חטא בפני. רשמתי כל נימוק בתורו, והצבתיו מול האחר, הכל, תוך מאמץ עליון לאזן בין הדברים. לצד החומרה, העמדתי, כל שנגזר מן המעשים נשוא כתב האישום המתוקן, כתיאורם לעיל; לעובדה שמעשים אלה בוצעו תוך כדי דיון בתיקו הפלילי הקודם של הנאשם, או בסמוך לסיומו, ולעובדה שחלק נכבד מן המעשים הנ"ל, בוצעו בהמשך, כאשר חרב חדה של מאסר על-תנאי לתקופה של עשרה חודשים, כבר מונחת היתה על צוארו; ללא הועיל. מדוע לא הפיק את הלקח? מדוע לא שקל, ולו בהמשך הדרך, את משמעות מעשיו ואת התוצאה העונשית המתחייבת מהם? והרי, מי כמוהו, משפטן ואיש מעש, המוקף ביועצים משפטיים וביועצי יועצים לכל אורך הדרך, אמור היה לדעת משמעותה של עבירה חוזרת, במיוחד כאשר זו מתבצעת תוך כדי דיון בעבירה קודמת, זהה, או, לאחר סיום הדיון בה, כאשר כבר תלוי ועומד בגינה, אותו עונש מאסר על תנאי המאיים עליו? זאת וגם זאת, קשה להבין מדוע כאשר נקרא לחקירה, מילא פיו מים, ולא טרח להעמיד בפני חוקריו גירסה שהיה בה, כמובהר על ידו, לשנות את התמונה כבר אז, במיוחד בנושא הסחיטה (ר' עמדת בית המשפט העליון בנושא שיתוף פעולה בחקירה, בע"פ 760/78, בן עטייה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 276,279).

עד כאן, פן החומרה ששיכנעני כי טיעוניה המחמירים של הגב' גיא, אשר עמדה על מיצוי הדין עם הנאשם, ועל הטלת עונש מאסר ממושך עליו, לא היו מופרכים, כפי שניסה הסניגור לשכנעני בלהט רב. מכאן אל הפן, או אל הפנים האחרים, המושכים לצד הקולא. ראש וראשון באלה, כפי שטען, מר אבי יצחק, הוא העובדה שהנאשם שהה במעצר ממושך, חריג באורכו וקשה בתנאיו. אין ספק, שצדק בטענו, כי אילו מלכתחילה הוגש נגד הנאשם כתב האישום במתכונתו הנוכחית, לא היה עולה על דעת איש לדרוש מעצרו למשך תקופה כה ארוכה. מכל מקום, ברור הוא, שבית המשפט לא היה מטילו עליו. בעניין זה, גם צדק הסניגור בעיני, בטענו, כי לא רק את אורך התקופה יש להביא חשבון בשיקולים לעונש, אלא גם את תנאי המעצר שקשים הם מנשוא גבי כל עצור, אך שהיו קשים שיבעתים בנסיבותיו שלו. במה דברים אמורים? נראה, כי על העובדה שאין דומים התנאים שמקבל אסיר אשר כבר נדון - שקשים ואיומים הם כשלעצמם - לתנאיו של עצור, אין חולק. לא רק העדר חופשות, צמצום ביקורים, ושלילת תנאים אחרים, הם ההופכים את המעצר קשה לאין שיעור מן המאסר. תורמים לכך גם התנאים הפיזיים הבלתי נסבלים, השוררים למרבה הצער בבתי המעצר במקומותינו, אשר גורמים להשפלתו הפיזית והנפשית של כל מי שנגזר עליו לשהות בהם; והדברים ידועים. הנאשם בעניננו, כפי שטען סניגורו, איבד במהלך תקופת מעצרו הממושכת, את כל העולמות. לא זו בלבד שנדון כאמור לתקופה מעצר חריגה באורכה, על כל הנגזר מכך, אלא, שבשל אותם אישומים נשוא כתב האישום המקורי, בהם הואשם כמוזכר בקשרים חריגים עם אנשי שירות בתי הסוהר, נמנע ממנו אף אותו יחס מינימלי, לו זוכה כל עצור מן השורה. העובדה שיצא ממצב קפקאי זה, בשן ועין, רק לאחר חמישה-עשר חודשי מעצר, יש בה ללא ספק כדי להשליך על חומרת העונש לו הוא ראוי היום, בעקבות הרשעתו בכתב האישום המתוקן. שהרי, כפי דברי מר אבי יצחק, כבר ריצה באלה, ולו, חלק מעונשו זה.

בכך אין די. פרק נכבד מטיעוניו בפני, הקדיש מר אבי יצחק, גם לאותן נסיבות קשות שקדמו למעצר, כאשר התקשורת על כל אגפיה התגייסה כאיש אחד, להוקעת הנאשם - החשוד דאז - והעמדתו עירום ועריה אל עמוד הקלון. אותו לינץ' ציבורי ותקשורתי, לפי התבטאותו של הסניגור, שנעשה בנאשם ללא רחם, ושנמשך אליבא דידו עד היום, דין הוא, כדבריו, שימצא ביטוי הולם בגזירת העונש. שהרי, גם עונש, זה שגזרה לו התקשורת, כבד הוא מנשוא. בתיאורים פלסטיים פרטניים, העמיד מר אבי יצחק, בפני, תמונה קשה של התעללות תקשורתית בנאשם, שכמו נלקחה מעולמו המסויט של יוסף ק., ואשר הוזנה לפי דברי הסניגור על ידי גורמים אינטרסנטים שונים, בהם גורמים מתוך המשטרה. הנאשם, לפי תיאוריו אלה, צויר בתקשורת כדמות מפלצתית, הוקע על ידה כאיש מאפיה מסוכן, כחתרן ותככן בלתי נלאה, ויותר מכל, כמי שמסוגל לתכנן כל מעשה נבלה ופשע, כולל נסיון רציחתו של מי שעומד בדרכו. על מנת להשלים תמונה זו, ביקש הסניגור להגיש לי אסופת עיתונים שמכותרותיהם זעקו אותם תיאורים. לא ראיתי לקבל מידיו אסופה זו שאינה יכולה להוות ראיה במשפט, אף כי הקשבתי קשב רב לדבריו, תוך התבוננות בשתיקתה של התביעה שלא מיחתה עליהם, ואשר כמעט הפכו בעיני, לידיעה שיפוטית. על מצבים דומים, בהם הובהר לבית המשפט, כי מי שעומד בפניו, עבר מסכת יסורים קשה של שפיטה על ידי התקשורת, מתחו בתי המשפט ביקורת קשה ביותר, לא פעם ולא פעמיים. כך, דבריו של השופט אלון, בדונו בסיטואציה כאמור, בע"פ 88/86, ישראל צוקרמן נ' מדינת ישראל . פ"ד מ(4) 209, אותם אני רואה לצטט באריכות, בשל חשיבותם לעניננו: "השופט המלומד (כבוד השופט אדמונד לוי) ייחד חלק מדבריו בגזר הדין, על דבר ניהול החקירה של מעשי עבריינות המערער על ידי הטלויזיה, ובידי הטלויזיה, לעיני כל אזרחי ישראל, ועל הבושה והסבל המופלגים שנגרמו למערער, לאשתו ולילדיו הרכים עקב כך... אך יהא אשר יהא באשר לרשות ולסמכות ניהול החקירה על ידי הטלויזיה, ברור כי השידור הסב למערער, לאשתו, לילדיו ולכל משפחתו בושה וכלימה במידה כזו שיש בהם משום סבל שהוא כמעט קשה מנשוא. המערער אומר על כך בערעורו כי "מיום שידור הפרשה שלי... אני ואשתי ושני ילדי הקטנים נירדפים ונפגענו מבחינה נפשית במעשה הזה. בכל מקום אצבע מאשימה מכוונת ומופנית אלינו". סבל כגון זה הוא עונש חמור מאד וקשה מאד - "עונש שאינו כתוב בשום חוק"... וכבר הזהירו חכמים את הדיין בגוזרו דינו של נאשם למאסר או לעונש אחר - "אל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו" (רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה י); והכלל הגדול בתורה - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יח, יט) נתפרש על ידי חכמים שחל הוא גם לגבי עבריינים שהורשעו, ואף מי שנדון למיתה יש להקפיד שלא לבזותו מעבר להכרחי ולדרוש - "ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין, מד, ב); וזהו הכלל הגדול שחכמים קבעו בתורת הענישה העברית: "משלקה הרי הוא כאחיך" (משנה מכות, ג, טו; וראה המפורט בע.א. 4/82, מדינת ישראל נ. תמיר, פד"י לז(201 (3, בעמ' 208-206).כל אלה צריך ויובאו חשבון במידת העונש המושת על העבריין...." ובהמשך: "... נחזור ונציין כי מן הראוי שרשויות הטלויזיה יעיינו וישקלו מי שמם ומי הסמיכם להסב סבל ובושה אלה, כחלק מניהול חקירה של חשודים במעשי עבריינות. גם לגבי מי שהורשע בדין אין רשות להתעלל בו ובודאי שאין אנו רשאים לשים לשמצה מי שנאשם ומכל שכן מי שחשוד ואף טרם הואשם. השמצה ברבים של החשוד ושל משפחתו, אין בה כדי לקדם את החקירה וכדי ליעלה, ומעשה אסור ובזוי הוא. טוב יעשו, איפוא, רשויות הטלויזיה אם שידורים כגון אלה לא ייערכו ולא יוקרנו, אלא לאחר הרשאה מפורשת של גורם משפטי המוסמך לכך..." (ור' בעניין זה גם, ע"פ 347/75, פוקה הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3), 197, וכן, ע"פ 277/78, מדינת ישראל נ' יצחק טוביהו ואח', פ"ד לג(1) 297). דבריו אלה של השופט אלון, אומרים כמדומני כל שיש לומר בנושא מורכב זה, עד שאין להוסיף. אבהיר אך זאת, כי במתח המתקיים בימינו אלה, בין עוצמתה של המדיה המשודרת והכתובה, החולשת על השיח הציבורי והשואבת כוחה מעקרון חופש הביטוי, ובין חובתה - כנאמנה של הציבור - לאיפוק מירבי ולשמירה על כבוד האדם באשר הוא, אסור שתוזנח לרגע, חובה אחרונה זו. רוצה לומר, גם כאשר נדמית פעילותה של התקשורת כמנותבת בתחומיו של החוק, עדיין מחויבים אלה השולטים על העשייה בה, לנורמות של הגינות אנושית אלמנטרית, כלפי כל אדם, עשיר כעני; בכל זמן ובכל מצב. למותר להדגיש, כי בכל מקרה, יש גם "בעונש" חוץ-משפטי זה, בו נשא הנאשם בעניננו, כדי להוות שיקול משמעותי במדידת עונשו.

מן הדברים עד כאן, מתחייבת השאלה, מהו או מיהו הגורם שעמד מאחורי אותה תופעה של שפיטה בטרם משפט? מר אבי יצחק, חזר והיפנה בעניין זה, אצבע מאשימה כנגד המשטרה, וכנגד מי שהוביל בה את החקירה בתיק זה, הוא, ניצב משה מזרחי שעדיין היה אז תת ניצב. טענותיו בהקשר זה, כנגד המשטרה וכנגד ניצב מזרחי, הן קיצוניות בחומרתן, וככל שהן מבוססות על עובדות מן השטח, יש בהן כדי לעורר מחשבות קשות. אם אכן, ניהלה המשטרה נגד הנאשם, כנטען, חקירה מגמתית מתחילתה ועד סופה, תוך התעלמות מכל שביב ראיה שהיה בו כדי להפריך חשדות ולשנות כיוון, הרי שהיתה זו חקירה פסולה מיסודה, שאת מניעיה יש לחקור עד תום. אם, מי שניתב אותה חקירה, פעל לביסוס חשדותיו הכבדים נגד הנחקר, על דבריהם של עדים שאי מהימנותם והעדר כל אמון בהם, היו ידועים, או יכלו להתגלות במסגרת אותה חקירה עצמה, הרי, שמחדל זה, ראוי גם הוא לבחינה מעמיקה. השאלה היא שוב, האמנם כך, קרי, האמנם כזו היתה החקירה, והאם כך פעל מי שהובילה? ככל שנסיתי לעמוד על טיעוניו אלה של הסניגור, הלכתי והשתכנעתי שלא לי מלאכה זו לעשותה במסגרת הדיון דנא, שהרי, שום ראיות לא הונחו בפני לגביה בשלב הדיוני הזה. אם באו בפני ראיות בנושא האמור, במהלך הדיון שקדם לעסקת הטיעון, הריהן נטולות כל נפקות לאחר הגשתה של זו לבית המשפט, ולאחר הגשת כתב האישום המתוקן, שמעבר לעובדות המנויות בו, ולעובדות שהביאו הצדדים בפני בהסכמה, אין עוד בפני דבר (ר', ע"פ 264/81 שמעון (מימון) לוי נגד מדינת ישראל, פ"ד ל"ה(3) עמ' 659). מר אבי יצחק היפנני בעניין זה, אל ההחלטה שנתתי בתיק, ביום 31.7.00, בה התיחסתי "למסמכים מוכמנים" שהוחזקו בידי ניצב מזרחי, שעל פניהם היה בהם כדי להועיל לנאשם, אך שלא גולו על ידו לאורך זמן, למי שהיה צריך לגלותן, כולל, הפרקליטות. דברים אלה ואחרים, ככל שאכן התרחשו בעת החקירה, צריכים גם הם ללא ספק בדיקה לגופם, על ידי מי שמוסמך לעשות כן; ולא אוסיף.

סוף דבר, משבחנתי כל שמניתי עד כאן, מן הפן של חומרת המעשים מצד אחד, ומן הפן של קולתם מן הצד האחר, כולל החרטה הכנה שהביע הנאשם בפני בשלב הטיעונים לעונש, הגעתי למסקנה, כי העונש לו עתרה התביעה, גם אם אינו מופרז בהתיחסו לכתב האישום המתוקן, הוא לעצמו, הריהו מהווה עונש שחומרתו רבה היא, יתר על המידה, כאשר ברקע ניצבים כל אותם נימוקים דלעיל, המושכים לצד הקולא. ויוער, צדק הסניגור בטענו, כי כאשר בעבירות שיבוש מהלכי משפט עניננו, אין כמעט למצוא התיחסות לעבירות אלה בפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים, שכן, מקומן ככלל, בבית משפט השלום. צדק הוא גם, בהפנותני אל הענישה המתונה מאד שראו בתי משפט השלום שדנו בהן, לגזור על מי שהורשע באלה, במיוחד בהיותן במרבית המקרים עבירות נלוות בלבד. דא עקא, שאינני רואה להשוות המעשים שפרטתי בחלקו הראשון של גזר דין זה, למעשים נשוא התיקים הנ"ל, ואינני רואה חובה לאימוץ הענישה שפסקו בהם בתי משפט השלום. המעשים הם שונים, וכך גם הפרופורציות הצריכות למדידת העונש. הענישה, כפי שנפסק היא אינדוידואלית גבי כל נאשם (ר', ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 438, בעמ' 443). החלטתי איפוא, לנוכח כל האמור עד כאן, לגזור לנאשם בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה, עונש מאסר בפועל, לחמישה עשר חודשים, אותם כבר ריצה בתקופת מעצרו. אלא שבכך לא נסתיימה מלאכתי, למרבה הצער. עדיין עומד הצורך בפני, לקבוע עמדה לעניין עונש המאסר המותנה, התלוי ועומד כאמור כנגד הנאשם, בגין תיקו הקודם, לתקופה של עשרה חודשים. האם צודק הסניגור בטענו כי דין הוא שעונש מותנה זה, יופעל היום על הנאשם בחופף לעונש המאסר שהוטל עליו בגין התיק הזה? נכון הוא, שיש בסמכותו של בית המשפט להורות על חפיפתו של עונש מאסר על תנאי, מטעמים הנראים בעיניו (ר', סעיף 58 לחוק העונשין התשל"ז-1977). אלה לא נמצאו לי לצערי, בעניננו. נדמה לי, כי כאשר נוטל אדם על עצמו סיכון מודע, ברור וחד משמעי, שאם יתפש במעשיו יידרש לשלם מחיר נוסף שעליו הותרה קודם, לא יוכל הוא לבוא ביום הדין, ולדרוש התעלמות ממחויבותו זו. נכונים דברים אלה במיוחד, גבי מי שביצע אותם מעשים פליליים עליהם הותרה, רק שעה קלה לאחר ההתראה. אני סבורה, כי קבלת בקשתו של הנאשם, לחפוף עונש זה היום, כך שיהיה כלא היה, משמעה בנסיבות עניננו זה, שימתו ללעג ולקלס של מוסד המאסר על תנאי, שכל כולו לא בא לעולם, אלא על מנת להרתיע את הנאשם מלחזור על מעשיו (ר', ע"פ 866/77 יצחק מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 694 בעמ' 696). בלשונו של כב' השופט (כתוארו אז) שמגר: "הבלעת המאסר... יש בה כדי לשלול כל אפקט מרתיע מן העונש ולרוקן את המאסר-על-תנאי מתכנו ומגמתו" (ע"פ 384/78 מדינת ישראל נ' עמרם משאלי, פ"ד לב(3) 247 בעמ' 248). ויוזכר, מטרות הענישה כפי שקבעה הפסיקה וכפי שסוברים גם מלומדי משפט, הן שתיים בעיקרן; הגמול וההרתעה. הגמול ימוצה בעניננו, באותה ענישה שכבר רוצתה על ידי הנאשם, בתקופת המעצר; ההרתעה תמוצה בהפעלת עונש המאסר על תנאי עליו, במצטבר. התוצאה היא, שהנאשם יידון היום לתקופה כוללת של 25 חודשי מאסר בפועל, בהם תיכלל תקופת המאסר על תנאי המופעל, ומהם תקוזז תקופת המעצר בן 15 החודש ו-11 הימים. בנסיבות העניין, כאשר עיקר החומרה שייחסתי לנאשם, נתבססה על מעשים שעשה מבלי שענישתו הקודמת גרמה לו להרתע מהם, לא אוכל לקבל בקשת הסניגור ולהימנע מהטלת עונש מותנה עליו, כמקובל בתיקים מסוג זה. על הנאשם יוטל, איפוא, בגין הרשעתו בתיק זה שבפני, עונש של מאסר על תנאי לתקופה של שנה, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות נשוא הרשעה זו, במשך שלוש שנים מהיום. הקנס המוסכם, ע"ס 349,200 ש"ח ישולם על ידי הנאשם בתוך חודש מהיום, שאם לא כן יהיה עליו לרצות עונש של מאסר בן 15 חודשים נוספים, במקומו. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. ניתנה היום ז' בחשון, תשס"ב (24 באוקטובר 2001) במעמד הצדדים.

ב. אופיר-תום, שופטת