כיוון שמדובר בתמלילי שיחות בהן אין מחלוקת על זהות הדוברים, ולאור תוכן השיחות, כפי שצוטט לעיל, לכאורה, היה מקום לפחות לחייב את המשיב להשיב לאשמה אם לא בנושאים אחרים, הרי בנושא זה. זאת מבלי להתייחס לראיות הנוספות שהיו בפני בית משפט קמא
מה ראה אם כן כב' השופט קמא שלא לחייב את המשיב להשיב לאשמה?
התשובה מצויה בפסק הדין כדלקמן:
1. באשר לאיסוף המידע (השיחה בין המשיב לויצמן):
"איסוף מידע על החקירה, גם אם היה, אינו מהווה שיבוש של החקירה. זכותו של כל אדם לדעת או לפחות לנסות לברר, אולי גם מכוחו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, ובודאי שמכוחו של חוק חופש המידע, באם הוא משמש כיעד לחקירת הרשות. הזכות לדעת היא נקודת המוצא, ועל התביעה להוכיח שלא כך הדבר, אם היא סבורה שבמקרה זה או אחר אין האזרח זכאי למידע המבוקש על ידו" (עמ' 275 להכרעת הדין).
המעט שאוכל לומר הוא, כי לא ניתן לקבל נימוק זה.
אין לנחקר כל זכות קנויה לקבל מידע על חקירה פלילית גם כאשר המדובר במידע הנוגע לחקירתו, או שמא מוטב לומר, במיוחד מידע הנוגע לחקירתו שלו.
בודאי אסור לו לנסות ולהשיג מידע בדרכים שפעל המשיב, כמשתקף מאותן שיחות, דהיינו, באמצעות "חקירת" נחקרים או נחקרים פוטנציאליים, באשר לשאלות שנשאלו, או לדברים שאמרו בחקירתם במשטרה.
ניסיון של נחקר, לברר מה נאמר בחקירתו של נחקר אחר, נחשב מאז ומעולם לשיבוש מהלכי חקירה.
המשטרה משקיעה מאמצים לא מבוטלים, כמעט בכל חקירה, כדי ליצור חיץ בין נחקר לנחקר, כדי לבודד את הנחקרים ולשמוע גירסתו של נחקר א', כאשר הוא איננו יודע מה אמר נחקר ב'.
קבלת עמדתו של בית משפט קמא בעניין זה, יש בה כדי "לטרפד" כמעט כל חקירה, ולשים לאל את מאמצי המשטרה לחשוף את האמת.
כל סדרי הדיון גם בבית המשפט, ואפילו כללי האתיקה המחייבים את עורכי הדין מחוץ לכותלי בית המשפט, יונקים את כוחם ממושכלת יסוד זו, דהיינו, כי נחקר אינו רשאי לנסות לפגוע בחקירת המשטרה על-ידי כך שיפנה לנחקרים אחרים, ויברר עימם מה קרה בחקירתם, וכן, בעיקר, כי אין לנחקר זכות לקבל מידע מחקירתו, לא לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולא לפי כל דין אחר.
סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), מאפשר עיון בחומר חקירה משהוגש כתב אישום, ולא דקה אחת קודם לכן.
זוהי עמדתה של שיטת המשפט הישראלית, באשר למועד בו רשאי נאשם (שהיה קודם במעמד של נחקר), לדעת מה אמרו עדים אחרים.
עוד יש להפנות לסעיף 172 לחסד"פ, הקובע כי:
"172. עדים יעידו זה שלא בפני זה
עד שטרם העיד - פרט לנאשם לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר, אולם עד ששמע עדותו של עד אחר, אינו נפסל לעדות בשל כך בלבד".
אם כשיטתו של בית משפט קמא, שמורה לעד א' הזכות הקנויה לברר מה אמר עד ב', כי אז מה הטעם בהוראת החוק המונעת ממנו לדעת מה נאמר על-ידי עד לפני שהוא עצמו עלה לדוכן העדים.
שלא לדבר על כך, שניסיון להשיג מידע מנחקרים אחרים מהווה, בפני עצמו, עילת מעצר אף זאת בגדר החשש מפני שיבוש הליכי משפט או השפעה על עדים, כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) או סעיף 13(א)(1) או סעיף 23(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), התשנ"ו-1996 (העוסקים בשלבי החקירה לפני הגשת כתב אישום).
חוק חופש המידע, שאותו הזכיר השופט בהקשר זה (כמו גם בקשר לפרשת נמרודי), קובע במפורש בסעיף 14, כי:
"הוראות החוק לא יחולו על מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל וכן יחידות נוספות אשר השר לביטחון פנים (כמה אירוני - ד' ב') באישור הוועדה המשותפת קבע אותן בצו".
2. באשר לשיבוש שעניינו השיחה עם אלוני, אומר בית משפט קמא:
"פרשנות זו של התובעת היא אולי אפשרית בדוחק, אך הפרוש המתבקש הוא לדעתי שונה בתכלית. על פי הבנתי את הדברים המוקלטים, מה שאמר הנאשם לאלוני הוא כי מצדו של הנאשם אלוני רשאי לומר לחוקרים שעידכן את הנאשם בזה הוא הולך להחקר, והנאשם גם הסכים לכך ואמר 'בסדר' ..." (עמ' 276 להכרעת הדין).
לו הייתי נדרשת לתת דוגמא לגירסה קלאסית, היכולה להעלות אך ורק מפיו של נאשם, הרי הדברים שנאמרו לעיל, על-ידי בית משפט קמא, יכולים היו לשמש לצורך זה.
בית משפט איננו אמור לתת פרשנות משלו לדברים שנאמרו על-ידי נאשם, בוודאי לא, כאשר הנאשם לא אמר אותם, שהרי לא עלה על דוכן העדים.
אפילו אצא מנקודת הנחה, כי האמור בתמליל "סובל" את הפרשנות שהציעה התובעת, כמו את הפרשנות שהציע כב' השופט קמא, אין לשכוח כי בשלב זה די לתביעה בראיות בסיסיות אפילו הן קלושות.
בגדר ראיות בסיסיות, ודאי שהאמור בתמליל, כמצוטט לעיל, עומד בקריטריונים הנדרשים.
עוד אני רואה לציין, כי רוני אלוני עצמו, שנחקר בבית המשפט, לא הציע את הפרשנות שהוצעה על-ידי כב' השופט קמא.
רוני אלוני מתפתל על פני עמודים רבים של חקירה בניסיון לא לומר דברים ברורים באשר למשמעות הקטע שצוטט לעיל, ועדיין אינו אומר את מה שקבע בית משפט קמא באופן פסקני, דהיינו, כי "'הדבר הזה' הוא עניין אחר שמהותו לא הובררה" (שם, שם).
כקוריוז, כדאי אולי לציין, שהמשיב עצמו מבין שתאום עמדות פירושו שיבוש הליכי חקירה (ראה קלטת 4 עמ' 7), ואם כך - כיצד ניתן לומר שניתן לפטור את המשיב אפילו מהחובה לתת מענה לאמור בכתב האישום?
לפיכך, גם בנושא זה, אציע לחבריי לקבוע, כי המדינה הרימה את הנטל המוטל עליה, שעל כן יש לקבל את הערעור.