מן המקום שבו אין עוד אנשים

כמה מחברינו, עורכי דין ערבים, פנו אל ד"ר שלמה כהן בתפקידו כראש לשכת עורכי הדין, בבקשה לגנות את הפגיעות במסגד חסן-בק, סמוך לפיגוע הרצחני בדולפינריום. הם כאבו הן את הפגיעה עצמה והן את מה שנראה להם כתגובה מאוחרת ולא מספקת של גופי הביטחון. ודוק היטב, לצורך העניין לא אשפוט את תגובת גופי הביטחון במישור האובייקטיבי. די לי בכך שזו הרגשתם של חברינו עורכי הדין הערבים. ד"ר שלמה כהן אמר להם בתגובה, כי יהיה מוכן לגנות את הפגיעה במסגד, אך הוא מבקש כי הם, מצידם, יבואו אל המקום שבו קופדו חייהם של נערינו ונערותינו, ויקיימו שם טקס מחאה וגינוי. ואכן כך היה. התכנסו עורכי דין יהודים וערבים, והדליקו נרות נשמה במקום הנורא ההוא, תוך שהם מביעים "זעם כאב וצער על הרצח הנפשע שבוצע שם נגד חפים מפשע", לאחר מכן נפנו עורכי הדין אל מסגד חסן-בק, ראש הלשכה ציין במהלך הביקור את צערם של עורכי הדין על הרצח ועל הפגיעה המיותרת במסגד.

בהודעה לעיתונות שנמסרה מטעם לשכת עורכי הדין, צויין בכותרת: "עורכי דין יהודים וערבים בביקור בדולפינריום ובמסגד חסן-בק". בהודעה עצמה נאמר: "ראש לשכת עורכי הדין ד"ר שלמה כהן וערכי דין יהודים וערבים ביקרו ביום א' בבוקר בזירת הפיגוע בדולפינריום ובמסגד חסן-בק שמולו. עורכי הדין הדליקו נרות נשמה במקום הפיגוע והביעו 'זעם כאב וצער על הרצח הנפשע שבוצע שם נגד חפים מפשע'. לאחר מכן חצו עורכי הדין את הכביש אל מסגד חסן-בק שהיה יעד להתפרעויות ולפגיעות אבנים ביום שלמחרת הפיגוע בדולפינריום. ראש הלשכה ד"ר שלמה כהן ציין את צערם של עורכי הדין על הרצח הנפשע בדולפינריום ועל הפגיעה המיותר במסגד. 'עורכי דין מצווים להגן על חיי אדם, על רכוש ובמיוחד על זכויות המיעוט' אמר כהן 'גם על פי ערכי המסורת היהודית, יהודים חייבים בהגנה על כבודם ועל רכושם של בני מיעוטים החיים בתוכם. ומבחינה זו הפגיעה במקום תפילה היא דבר חמור שאין להשלים עמו'. עוד אמר כהן שהוא מבין שהמשטרה מתפקדת במצוקת מטלות כבדה מאד ועם משאבים חסרים 'אבל התקבל הרושם שתגובתה של המשטרה להתפרעויות בחסן-בק, באה מעט מדי ומאוחר מדי והדבר מחייב בדיקה'. עוד אמר כהן 'עורכי דין יהודים וערבים מתפקדים יחד ברמה מקצועית בשיתוף פעולה ובכבוד הדדי. הלוואי שנצליח להנחיל מודל זה לחברה הישראלית."

על כך יצא הקצף של הוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין. הוועד הוציא הודעת גינוי, בו הוא מגנה את ראש הלשכה על שהסמיך את תועבת הדולפינריום אצל הפגיעה במסגד. וכך נאמר שם: "לשכת עורכי הדין מגנה בחריפות את ראש לשכת עורכי הדין, ד"ר שלמה כהן, על הכריכה שעשה בין הרצח הנפשע של בני נוער בדולפינריום, ובין הפגיעה, הראויה לגינוי בנפרד, במסגד חסן-בק. ההשוואה והכריכה בין שליחת דמם של בני נוער לבין כל פגיעה אחרת, בהודעה שהוצאה לעיתונות, מטעם ראש הלשכה ובעצם הביקור הכורך בין שני האירועים, הינן בלתי אנושיות ועל ראש הלשכה היה להימנע מהם."

טוב לו לגינוי זה שלא בא לעולם משבא לעולם, ומשבא לעולם אנסה להפוך שלייתו על פניו. על-מנת לשפוט את מעשה הגינוי, אנסה "להגיע למקומו", ולכן אפתח אותו בכל אותם מחוזות ההגיון והרגש שבהם ניתן למצוא לו אחיזה. אפתח בטיעון הגלוי המופיע בתוך הודעת הגינוי. הטיעון הזה מבוסס על הדילול שמדללים את זוועת הדולפינריום, על-ידי עצם כריכתה עם הפגיעה במסגד. בדולפינריום ניטלו חייהם של בני אדם על-ידי רוצח שפעל בכוונת מכוון, בהחלטה קרה בהיותו אפוף בעננה המורעלת של תודעת שליחות קדושה. הקהל שממנו בא ובתוכו צמח, הוא קהל המצהיר בריש גלי כי מטרתו היא להשמיד את שארית הפלטה שהתכנסה כאן, בנקודה המכווצת הזאת, בראותו בה שטן שבא לרקד בתחומו. מאחוריו עומדים עמים וניצבות מדינות שחרב פיפיות בידם. אין אצלם נתעב ואין אצלם מגואל, אין להם קו אדום ובלבם אין לא חמלה ולא רחמים. הם אומרים קדוש, קדוש, קדוש, כשמלוא כל הארץ רציחותיהם. לעומת זאת, במסגד לא נפגעו אנשים כי אם סמלים ועצמים מקודשים. לא ציבור מאורגן היה שם, אלא אוסף אנשים, חדל אונים בפינתו המבודדת, אשר הוציא את זעמו על העצים ועל האבנים. פרופ' יחזקאל קויפמן כתב לפני למעלה ממחצית המאה, על "מחלת הנפש של העם היהודי", זוהי אותה מחלה שבגינה העם היהודי מכתיר את עצמו במוסריות יתר שאינה אלא אובססיה נוירוטית של רגשי אשמה פתלוגיים באיתכסיא. לפי הטיעון הזה הגינוי שגינה ראש הלשכה את השניים כאחד, הוא סימפטום של המחלה הזו.

הטיעון הזה חסר יסוד על פניו. אמת נכון, זוועת הדולפינריום היא מן הזוועות המחשיכות את העולם עד כדי כך שלפעמים קשה לראות לצידן מעשים מגונים אחרים. נכון הוא שמי שמעמיד את שני הדברים על מישור אחד, יכול שהוא לוקה באותה מחלה שפרופ' קויפמן דיבר עליה. אך מה לקביעות אלו ולמקרה דנא? דבריו של עו"ד שלמה כהן לא נאמרו בחלל ריק תוך ניתוח אנליטי מופשט. הם נאמרו על רקע מסוים כשהוא נושא בתפקיד מסוים. הרקע הוא פנייה של חברינו מן המיעוט הערבי שביקשו כי הלשכה תגנה את הפגיעה בחסן בק. הם הם אלו שנדרשו על-ידי ראש הלשכה לקיים טקס של גינוי והוקעה בדולפינריום בחדא מחתא עם הגינוי למה שנעשה במסגד. למה ציפו חברי הוועד?! האם הם ציפו שד"ר שלמה כהן יגנה את הפגיעה במסגד במנותק, ולא יבקש מהם את המחווה של הוקעת הדולפינריום באותה עת?! האם במקרה של גינוי נפרד לפגיעה במסגד, שלא היה כורך את השניים, לא היתה קמה צעקה גדולה ונוראה הכיצד מגנים את הפגיעה במסגד מבלי לגנות את הפגיעה בדולפינריום?! האפשרויות האחרות שעמדו בפני ד"ר שלמה כהן לא היו אלא: לא להיענות כלל ועיקר לבקשה של חברינו עורכי הדין הערבים, או להיענות להם, ולגנות את הפגיעה במסגד חסן בק ללא כל הסמכה של גינוי לטבח הדולפינריום. ילמדוני חברי עורכי הדין החברים בועד המרכזי, מה לשיטתם ומה לפי תפיסת עולמם היה אמור ד"ר שלמה כהן לעשות.

דומה שניתוח מעמיק יותר וכנה יותר מגלה את מה שקיים בתוכו האותנטי של כל אחד ואחד מאתנו באותן השעות הרעות, והיא האמירה; "לעזאזל". לעזאזל עם חובות ותחושות מוסריות, במקום שבו העולם אטום לחלוטין, או שהוא רואה ושמח, או שהוא רואה ומסתקרן תוך שהוא נהנה מעקירת השיגרה, או שהוא רואה ואינו רואה מתוך שהוא אדיש לכל המתחולל כאן; לעזאזל עם החובות כלפי מיעוטים, כלפי הגר והזר, מצד המיעוט שבמיעוטים הנבעט על-ידי כל מי שביכולתו לבעוט, נדון ונשפט מתוך צביעות ורשעות שיסודן שנאת דורות תהומית חסרת פשר; לעזאזל עם כל מה שאינו כלול בתוך זרם החיים הטבעי, כמו ניטשאני, שיש לפלס לו את הדרך ביתר שאת וביתר עז כל אימת שחיינו ניגרים מתוך קובעת התרעלה; לעזאזל עם כל הנטלים על עם בחירה בשעות של הסתר פנים ושל רשעים שהשעה שוחקת להם; לעזאזל עם מה שפונים אלינו חברינו עורכי הדין הערבים; ולעזאזל עם כל מה שקרה באותו לילה במסגד חסן בק.

מי שהרגשות הללו אינם צצים אצלו מתוך האיד הפרוידיאני שלו, איננו אדם קדוש הוא אכן אדם מסורס, חולה במחלה שפרופ' קויפמן עמד עליה. אך מי שאינו שולט ברגשות הללו ואינו מבטל אותן מפני החובות המוסריות, עובר על אחד מעיקרי העיקרים של חובות יהדותו. בויכוח בדבר השאלה האם קיים או לא קיים מוסר יהודי מובחן ונפרד, סבורני שככל שהמדובר בתוכן של הנורמה המוסרית, אין ההלכה מכירה בקיום נפרד כזה. אדרבא, היא רואה בו יסוד אוניברסלי, המוטל על כל באי עולם במצוות ה"דינים" שנצטוו בהם בני נח, והיא רואה בו תנאי מקדמי, מעין יסוד קדם דתי, לקיום חובותיו הדתיות של האדם בישראל. אך ישנו עיקר אחד שהוא עיקר יהודי מובהק, עיקר הצץ מכל פינה מפינות ההלכה והמחשבה היהודית, עיקר אשר בואר ו"תורגם ליוונית" על-ידי עמנואל לוינס; עיקר זה עניינו יסוד ושורש החובה המוסרית ותחום היקף חלותה.

החובה המוסרית איננה מעין סחר חליפין שבו האחר אמור לשלם לי כגמולי עבור טובין שסיפקתי לו. החובה המוסרית אף איננה תוצר של הדדיות ואיננה מחילה הדדיות. ייחודה של החובה המוסרית נעוץ בכך, שהאני מבטל את עצמו מפני האחר מתוך מגמה של נסיבות החפה לחלוטין מאינטרסים. פעולה מוסרית אמיתית יסודה במחויבות חסרת התנאים לזולת, ללא כל ציפיה או דרישה להדדיות. הדרישה המוסרית מופנה אך ורק אלי ומחייבת רק אותי, אינני יכול להפנות אותה בהדדיות כלשהי ואינני יכול להפוך אותה באופן שהיא תחייב את האחר. כפי שמסכם אהוד לוז, ההיגד "אני מוכן למות למען האחר" הוא היגד מוסרי. ההיגד "הוא חייב למות למעני" הוא היגד לא מוסרי בעליל. להיות אישיות מוסרית משמעה להיות שומר אחי, בין אם הוא ממלא את חובתו כאח כלפי בין אם לאו. זוהי, לפי לוינס, המשמעות העמוקה של תודעת הבחירה, של "אתה בחרתנו". היא עושה אותי ורק אותי אחראי מבחינה מוסרית ואמת המידה שלי אינה יכולה להיות תועלתית, ואפילו לא אותה אמת מידה קנטיאנית משותפת לכל. רק אני יכול להציב אותה לעצמי, שכן איש אינו נמצא עמי במקומי. במקום של החובה המוסרית קיים האני בבדידותו, אין לו אח ואין לו רע, אין שום שוויון בינו לבין שום זולת אחר, הוא הנושא הבלעדי של החובה מתוך תפיסה שהוא - האני נושא החובה המוסרית משועבד לכל זולת אחר ללא תנאי לרבות תנאי של הדדיות. זה מה שמעלה את המוסר היהודי מן המוסר הקנטיאני אל המוסר הקדוש.

מתוך התפיסה הזו אומר לוינס: כי הסתר הפנים הוא השעה שבה האדם אינו מוצא שום סעד חיצוני, השעה שבה שום מוסד לא מגן עליו, השעה שבה נחמת השכינה האלוהית בתוך הרגש הדתי הילדותי נמנעת ממנו גם היא, השעה שבה הפרט יכול לנצח רק בתוך תודעתו שלו, הווה אומר - רק דרך הסבל; סבל במובנו היהודי המיוחד, העולה מתוך מצב הקורבנות בעולם השרוי בתוהו ובוהו - כלומר בעולם שבו הטוב אינו מסוגל לנצח, השעה שבה נראה כאילו האל ויתר על כל גילוי שיש בו כדי לסעוד. בשעה הזו קורא האל לבשלותו המלאה של האדם הנושא באחריות גמורה. דווקא במצב הזה שבו האל נראה מרוחק, מסתיר פנים ומפקיר את האדם בידי צדק שאיננו מנצח, פורץ האל בכל מלאותו מבפנים. "זוהי אינטימיות החופפת, מבחינת התודעה, את הגאווה שבהיותך יהודי, הגאווה שבהשתייכותך המסוימת, המוחשית, ההיסטורית - פשוט כך לעם היהודי. להיות יהודי פירושו להיות שחיין החותר ללא הרף נגד הזרם העכור המרושע של האנושות. קרבה עם האל הנאדר נקנית ביסורים קשים, בשעות שבהן האל המרוחק הופך להיות אלי". זוהי המשמעות העמוקה של דברי חז"ל בפרקי אבות פרק ב' משנה ה' "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". החובה להיות איש היא במקום שבו פסו האנשים ופסה האנושיות. הארץ שבה אל התוהו ודומה שאפילו רוח אלוהים אינה מרחפת על-פני המים. זוהי שעתו של המוסר. זהו תחום תחולתה המובהק של הנורמה המוסרית. כל מוסר אחר התלוי בדבר, בין שהדבר הוא תועלת, בין שהדבר הוא הדדיות אימננטית, בטל דבר בטל מוסר. ואילו המוסר היהודי הוא אותו מוסר קדוש הקיים כשהכל חרב ואין עוד סומך ואין עוד תומך.

כפי שאמרתי, התפיסה המוסרית הזו, בדבר היקף חלותו של המוסר ונקודת המקור שלו, עולה מכל פינה בפינות ההלכה. לדוגמא, אביא את דבריו המונומנטליים של הנצי"ב מוואלוזין, בפתיחה לביאור על ספר בראשית, שם הוא כותב את הדברים הבאים: "זה הספר הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים, ספר הישר... ומפרש רבי יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים... ויש להבין הטעם, למה קרה את אבותינו בשם ישרים ביחוד ולא צדיקים או חסידים וכדו', וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי ישרים"? בתשובה לכך, כותב הנצי"ב כי המונח ישרים מבטא "ישרים בהליכות עולמם", יושר בהליכות עולם, הוא התנאי הקודם לכל התורה כולה, לצדקות ולחסידות. ובמה מתבטא אופיים של האבות כ"ישרים"? על כך ממשיך ואומר הנצי"ב "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו, שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה". דייק בדבר, הכינוי העליון שניתן לאבות, ניתן להם לא בשל העקידה שעקד אברהם את בנו, לא בשל צדקותו של יצחק, ולא בשל חסידותו של יעקב, אלא על-שם הליכות עולמם, שביטויים הוא יחסם אל הסביבה האלילית, העוינת, שהיתה גם במקרה של סדום, מושחתת עד היסוד. לשון אחר, היחס אל הזר המוחלט הוא זה שקובע את מהות שם היסוד.

השעות של הדולפינריום והדומות להן הן שעות הסתר הפנים הגדול. ללא שום אשליות אנו עומדים בשעות הללו ויודעים את בדידותנו. רק החולים במחלת הנפש היהודית, לפי הגדרתו של פרופ' קויפמן, אינם חשים בצורך לבעוט ולבעט, לקצץ בכל הנטיעות ולשלוח את הכל לעזאזל המדברה, ודווקא באותן השעות, ומשום אותן השעות, קמה חובת הערות המוסרית. בשעות הללו שבהן היסורים הנוראיים מצמיתים אותנו אל תחום המושב היהודי הגלמוד, נראה את כל המסגדים המחוללים ואת כל העוולות המוסריות ומחה נמחה. זוהי החובה ואין בילתה, זוהי החובה היהודית לדורותיה והיא חלה לעולם, תהיינה השעות אשר תהיינה. עלינו עורכי הדין, שבחרנו בגלימה מתוך בחירה, מוטלת חובה כפולה ומכופלת. גם אם אנו שקועים בתוך דם השפיר והשליה של המציאות הצינית האכזרית והעגומה, גם אם אנחנו טובעים בתוך הפורמליסטיקה האינסופית המקיפה את עולמנו, ואפילו אם אנו נוהים מפעם לפעם אחר הרהב ואחר הבצע, עדיין ראויים אנו לשמנו, כל עוד אנו שומעים את קולות החפים מפשע, רואים את העוולות, ואנו מוחים.

ד"ר י. וינרוט, עו"ד

______________________

פורסם בירחון "עורך דין", ביטאון לשכת עורכי הדין בישראל

[גליון מס' 25, נובמבר 2001]