X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
האם עיתון, המצטט דברי לשון הרע, שנאמרו לכתב העיתון, פטור מאחריות לפרסום?
▪  ▪  ▪

חדשות לבקרים נוהגים העיתונים לפרסם ציטוטים מדבריהם של גורמים שונים. נפוצה היא התופעה, שלפיה עיתונים מפרסמים אודות חשדות, שהן מנת חלקה של המשטרה בנוגע לאדם זה או אחר. מוכרת גם התופעה, שלפיה עיתונים מפרסמים "שמועות", שנפוצו בקרב ציבור כזה או אחר, ואשר מייחסות לאדם מסוים דברים לא מחמיאים. לא אחת שואל את עצמו הקורא, על אף שהמדובר בציטוט של דברים שאמר מאן דהוא, האם העיתון לא הרחיק לכת בפרסמו את הדברים? האם העיתון יוכל "להסתתר" מאחורי העובדה, שהוא הביא דברים בשם אומרם? האם ראוי שכך יקרה?
שווה לעיני רוחך שיחה, המתנהלת בין איש ציבור מסוים לבין כתב של עיתון נפוץ. באותה השיחה משתף איש הציבור את כתבו של העיתון הנפוץ בכך שהוא חושד בכך שאיש ציבור אחר, שבשמו הוא נוקב, נוהג להטריד מינית את עובדות משרדו. (הוא לא מספר לו, שיש לו "חשבון" עם אותו איש ציבור). הולך אותו כתב של עיתון נפוץ ומפרסם כתבה, במסגרת העיתון הנפוץ, שבה הוא מצטט את דבריו של איש הציבור, עמו הוא שוחח כאמור. בכתבה מרבה הכתב להביא את הדברים בין סימני מרכאות, ומצרף אליהם את המילים "לדבריו", "הלה חושד כי" וכיוצא באלה מילים, שאינן מותירות מקום לספק בדבר העובדה, שהדברים מובאים מפיו של איש הציבור.
כך, דברים שנאמרו לכתב בשיחה בארבע עיניים, הופכים להיות נחלת הכלל. ציבור הקוראים הגדול יודע, למקרא הדברים, כי בנשוא הפרסום דבק, לכאורה, רבב. מאות אלפי קוראים יודעים עתה את מה שנודע לכתב אחד של עיתון נפוץ אחד במהלך שיחה אחת עם איש ציבור אחד, שהעלה חשדות כלפי איש ציבור אחר. אין ספק שלמקרא הכתבה יראה ציבור הקוראים הגדול, באור אחר, את איש הציבור, לו יוחסו החשדות. יכול ובפרסום הדברים יהיה כדי להביא לקצה קריירה ציבורית ארוכת שנים של איש הציבור, וזאת הגם שיכול ולחשדות, אודותיהם פורסם כאמור, לא היו ידיים, אף לא רגליים.
היה ואיש הציבור הזה ימצא כוח בנפשו (וממון בארנקו) ויגיש תביעת לשון הרע, בין היתר נגד הכתב, העיתון והעורך של העיתון (הם הנושאים, על-פי החוק, באחריות ללשון הרע, שפורסמה באמצעי תקשורת, בנוסף ל"מקור"), יטענו אלה, להגנתם, כי הדברים שפורסמו היו אך ציטוט של דברים שאמר איש הציבור, וכי אין לחייבם בגין כך.
ומה בנוגע לכך, שאלמלא היה העיתון מפרסם את הדברים, הם היו נותרים דברים שהוחלפו בין איש הציבור המפרסם לבין הכתב, דברים שהנזק, שהיה עלול להיגרם כתוצאה מ"פרסומם", ככל שעלול היה להיגרם נזק, הוא מזערי? ובכן, על כך ישיב בוודאי העיתון, בטענות כלליות, הדוגלות ב"חופש הביטוי", "זכות הציבור לדעת", חופש העיתונות", וכיו"ב טענות, שמטרתן להקטין, במידת האפשר, את המגבלות המוטלות על עיתון בנוגע לדברים שיפורסמו על-ידו.
שמש נ' שמעון
לסגן נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, השופט ברוך אזולאי, ניתנה לאחרונה ההזדמנות להידרש לסוגיה ולנתחה מן הצד המשפטי שלה. היה זה במסגרת תביעת לשון הרע, שהוגשה על-ידי אורי שמש, מי ששימש, במועדים הרלבנטיים, כעוזר ראש עיריית קרית מלאכי ובתפקידים ביצועיים נוספים בעיריית קרית מלאכי, בין היתר כמנכ"ל החברה הכלכלית של העירייה. התביעה הוגשה נגד משה שמעון (מי שהיה ראש עיריית קרית מלאכי עד הבחרו לתפקיד של ליאור קצב, שניצחו במערכת הבחירות של 1998) ונגד המוציא לאור, העורך והכתב של מקומון בקרית מלאכי.
התביעה הוגשה לאור דברים, שפורסמו במסגרת כתבה, שעסקה בעדותו של פעיל במטה הבחירות של הנתבע דווקא, אשר סיפר כיצד מקורם של חלק מן התשלומים, ששולמו לו תמורת עבודתו במטה הבחירות, היה בכספי עירייה - כספי ציבור. באותה הכתבה התפרסמה תגובתו של הנתבע - משה שמעון (ראש העיר לשעבר), אשר גרס, כי הוא לא הופתע כלל לשמוע על טענותיו של אותו פעיל בחירות, וזאת, לדבריו, מאחר שהלה "נסחט כעת" על-ידי שמש - התובע. ראש העיר לשעבר המשיך וגרס כאילו הוא יוכל להצביע על עדים, "שיודעים שהוא נסחט על-ידי אורי שמש [התובע] שיש לו אינטרס להכפיש אותי".
לאחר שהשופט אזולאי קבע, כי הדברים שפורסמו היו אכן "לשון הרע" כי הם לא שיקפו את המציאות (היינו, התובע לא סחט את הפעיל ולא ביקש ממנו להפליל את הנתבע - ראש העיר לשעבר), וכי כעסו של ראש העיר לשעבר התעורר נוכח שמועות, שהגיעו לאוזניו, ושלפיהן "מישהו" מנסה להפליל אותו, והוא ביקש לנקום בתובע דווקא (או שהיה לו אינטרס להפליל את התובע מטעמים פוליטיים), נפנה השופט אל השאלה, מה משמעות העובדה, שהדברים התפרסמו בכתבה מפיו של הנתבע - ראש העיר לשעבר.
מילים אחרות: האם נוכח זאת שהוכח, כי הדברים אינם עומדים במבחן האמת האובייקטיבית, עדיין יכולה לעמוד לנתבעים האחרים, המקומון ואנשיו, ההגנה, שלפיה בכך שהם הציגו בכתבה את דבריו של ראש העיר לשעבר, הם הציגו אמת סובייקטיבית, היינו, שהלה אכן אמר לכתב את הדברים?
עד כה נפסק על-ידי בתי-המשפט בישראל, כי העובדה כי דברי לשון הרע, שפורסמו בעיתון, היו חזרה על דברים, שנאמרו קודם לכן, והובאו כציטוט, לא תקים לעיתון ולאנשיו הגנה בפני התביעה. זאת ועוד: חוק איסור לשון הרע קובע, כי יכול ובעובדה, שדברי לשון הרע שפורסמו היו בבחינת חזרה על דברים, שפורסמו קודם לכן, ובכך שהנתבע נקב במקור, עליו הוא הסתמך, יהיה כדי להצדיק הקלה בסכום הפיצויים, שייפסק נגד המפרסם. כלומר, המחוקק היה מודע לאפשרות של הבאת ציטוט על-ידי עיתון, וקבע שבמקרה כזה ישקול בית-המשפט אם להקל עם הנתבע, אך לא תוסר האחריות מעל כתפיו.
ונזכיר: באותו מקרה היפוטתי, שבו כתב אחד של עיתון נפוץ שומע דברים מאיש ציבור אחד, בשיחה שמתנהלת בארבע עיניים, הרי בפרסום הדברים בעיתון הנפוץ היה כדי להעצים, עשרות מונים, את התהודה של הדברים ואת הנזק, שהיה עלול להיגרם לתובע כתוצאה מפרסום הדברים החמורים כל כך. כך, גם במקרה שבא בפני השופט אזולאי, בפרסומם של הדברים במקומון, שנקרא על-ידי רבים מתושבי קרית מלאכי, היה כדי "להוציא לאור" האשמות חסרות שחר (כך נקבע) של מי שהיה לו אינטרס להשחיר את פניו של האחר.
לפיכך, מפתיעה משהו היא העובדה, שהשופט הנכבד ראה בעובדה, שהיה מדובר בציטוט של דבריו של ראש העיר לשעבר, משום טעם לפטור את כתב המקומון מאחריות לפרסום דברי לשון הרע החמורים. בעשותו כן אזכר השופט הנכבד פסק-דין, שניתן לפני שנים רבות על-ידי השופט א' ריבלין (עוד כשכיהן כשופט בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע). שם הוא הבחין בין חזרה בעיתון על שמועה לבין פרסום דבר קיומו של חשד, וקבע, כי בפרסום העובדה שאדם אחר חושד בתובע, כאשר אין בפרסום כדי להצביע על אשמה, יש כדי להסיר מעל כתפי העיתון את האחריות לפרסום לשון הרע.
השופט אזולאי הסתמך על שנקבע שם, וקבע, כי מאחר שהכתב חזר על דבריו של ראש העיר לשעבר, בלי להביע דעה כלשהי בנוגע אליהם, הרי עומדת לו הגנת "אמת בפרסום". את המוציא לאור של המקומון ואת העורך לא פטר השופט מאחריות מנימוק זה (אלא מנימוק אחר, להלן), לאור זאת, שבכותרת הכתבה ובכותרות המשנה ה"סנסציוניות" שלה (להן הם אחראים, ולא הכתב) הוא ראה משום הוספה של מימד אמינות לדברים שיוחסו לתובע, ומשום חריגה מדיווח "יבש" של דברי ראש העיר לשעבר.
בפסק-דינו התעלם השופט הנכבד מפסק-דין בעניין עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, שניתן למעלה מ-4 שנים לאחר פסק-הדין, עליו הוא הסתמך, ושבמסגרתו קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (מפי השופטת הניה שטיין ז"ל), כי בעובדה שדברי לשון הרע בעיתון מהווים משום חזרה על דברים, שנאמרו לכתב העיתון, אין כדי להעמיד לעיתון הגנה בפני תביעת לשון הרע, אלא רק לעניין גובה הפיצוי (כקבוע בחוק).
זאת ועוד: השופט הנכבד אזכר בהסכמה את קביעתו של השופט ריבלין, שלפיה "חזרה על שמועה גרידא יש בה, לעיתים, כדי להוסיף לשמועה רובד של אמינות" וכדי להחמיר את הפגיעה. למרות זאת, ועל אף שהוא ציטט מפסק-הדין של ריבלין את ההבחנה, שיש לערוך, גם לגישתו, בין חזרה על שמועה לבין פרסום דבר קיומו של חשד, הרי לאחר שהוא עצמו קבע, כי לראש העיר לשעבר לא היה בסיס לחשד כלשהו, וכי לכל היותר היה מדובר בשמועות, הוא פטר את הכתב מאחריות, וזאת רק לאור זאת שהוא חזר על השמועה, שיצאה מבית מדרשו של ראש העיר לשעבר.
אף כי השופט אזולאי קבע, כי למוציא לאור של המקומון ולעורכו לא עומדת הגנת "אמת בפרסום", הרי הוא קבע, כי לאור זאת שהיה מדובר בידיעה בעלת חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה, הרי עומדת להם "הגנת תום-לב". וביתר פשטות: השופט העדיף את חופש הביטוי ואת מה שהוא הגדיר כ"חובה של העיתון להביא את מהות הדברים", על-פני חובתו של עיתון לנקוט אמצעי זהירות על-מנת למנוע פגיעה בחפים מפשע. אף כי הוא קבע, מפורשות, כי יכול והמקומון היה צריך לנקוט באמצעי זהירות נוספים ולבדוק את הדברים ביתר שאת, הרי "בנסיבות העניין יש בעקרון חופש הביטוי כדי לאפשר לנתבעים 2 עד 4 [המקומון ואנשיו] להנות מהספק".
גם קביעה זו בעייתית משהו לאור הוראותיו הברורות של חוק איסור לשון הרע. נקבע שם, כי נתבע לא יהיה זכאי לחסות תחת צלה של "הגנת תום-לב" אם התברר, כי הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו. ואם כן, ולאחר שמדבריו של השופט עצמו עולה, כי הדברים היו לא נכונים וכי המקומון לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם הם נכונים, הכיצד זה ראה השופט "ספק", ממנו יהנו הנתבעים (מן הספק נהנה, כידוע, נאשם בפלילים, אשר אשמתו לא הוכחה מעל לספק סביר. בהליכים אזרחיים נהוגה שיטת מאזן ההסתברויות, ודי לתובע כי יוכיח את תביעתו בלמעלה מ-50%)?!
יתכן כי אילו בכותבו את פסק-דינו היה השופט הנכבד מעיין בפסקי-הדין של בית-המשפט העליון, בהם נקבע, כי היחסים הרגילים שבין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל כן אף אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשימצאו בלתי-נכונים, הוא היה מתקשה יותר להגיע אל התוצאה אליה הוא הגיע.
___________
הכותב מתמחה בתביעות לשון הרע ומכהן כיו"ר הוועדה לענייני לשון הרע של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א.
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "גלובס".

תאריך:  12/10/2004   |   עודכן:  12/10/2004
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
דני רשף
דודו אלהרר
עו"ד יוסי פוקס
יהודה וגמן
אביתר בן-צדף
הנהגתנו המדינית והנהגתנו הצבאית המיטו עלינו אסון במלחמת יום הכיפורים. בניגוד למיתוס השקרי - הבעיה לא הייתה אי-התרעה בזמן, אלא יכולת מפקדי צה"ל, בניין כוחו ותפקוד יחידותיו; העלית אינה מעוניינת גם כיום בחקר העבר, ואינה רוצה, שתיפתח אי-פעם תיבת פנדורה של מלחמת יום הכיפורים. יותר מדי שלדים ורוחות רפאים מוסתרים בה, וטיפול "בלתי אחראי" יכול ליצור תקדים מסוכן
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il