אולי קראתם בעיתון סוף-השבוע את סיפורה הקטן והמדכדך של סא"ל דליה קוטאי. סא"ל קוטאי שירתה בצה"ל כראש ענף טיפול בפרט באכ"א. לפני זמן מה, היא פוטרה בתום 20 שנות שירות, בלי זכויות פנסיה, בשל המאבק המתמשך והעיקש שניהלה בשחיתות ובאי-הסדרים באגף, שנמסר לפיקודה.
כמובן, שהנימוק הרשמי של צה"ל לפיטוריה לא היה חשיפת שחיתויות. מה פתאום. הנימוק הרשמי היה "עריצותה ומשטר האימה", שהשליטה הקצינה הנמרצת על פקודיה. מה לעשות, סא"ל קוטאי, פושעת שכמותה, לא הפנימה שמונתה לתפקיד כדי להיות נחמדה וכדי לחפות על פרוטקציות ובזבוז מאות אלפי שקלים של כספי ציבור. היא, ברוב חוצפתה, סברה שמחובתה להרוג, בלי למצמץ, את השחיתויות הקטנות והחמודות האלו. ועל כך שילמה במשרתה. כעת, מצויה הקצינה במאבק משפטי מתיש, שאין לדעת מתי ואיך יסתיים.
סא"ל קוטאי איננה היחידה. חושפי שחיתויות רבים מוקעים מהמערכות הציבוריות, אותן שירתו במסירות שנים רבות. הם מושלכים לרחוב ונאלצים במשך שנים, להיאבק על צדקתם ועל פרנסתם בבתי-המשפט ובדעת הקהל. עד שלעיתים, כוחם תש והם צונחים חולים, מרוששים ורצוצים בצד הדרך. זו לא פראזה. זו מציאות יומיומית, שאף אחד בישראל לא רוצה להכיר בה, או שפשוט לאף אחד כבר לא איכפת.
אולי הספקתם לשכוח, אבל לפני שבועיים התקיים בשדרות "כנס שדרות לחברה 2004", שעסק כל כולו בטוהר המידות ובמאבק בשחיתות. שני אישים מרכזיים נשאו שם נאומים: נציג השלטון - יו"ר הכנסת ראובן ריבלין; ונציג החוק - היועמ"ש, מני מזוז. נאומיהם צריכים להדיר שינה מעיניו של כל אזרח ישר ושפוי במדינה הזאת.
ריבלין, כמה מפתיע, לא הבין למה לעזאזל, צריך להיאבק בשחיתות השלטונית. זו לא שחיתות, טען בלהט, זו לכל היותר רשלנות או טימטום. מה בעצם כל-כך נורא בחלוקת מינויים פוליטיים וג'ובים? אפשר לחשוב, שאם צחי הנגבי, למשל, היה ממנה במשרד לאיכות הסביבה מנהלים מקצועיים, במינהל תקין, הם היו עושים עבודה טובה יותר מכל המקורבים, שמינה בלי מינהל בכלל.
ומה זאת בעצם פרוטקציה? הרי כולנו רוצים, שיעשו לנו פרוטקציה. אנחנו הופכים שולחן, רק כשעושים פרוטקציה למישהו אחר. ובכלל, מאד עיצבן את ריבלין, שהציבור לא מבין שלפוליטיקאים ולשרים יש התחייבויות. ה-ת-ח-י-י-ב-ו-י-ו-ת! צריך להפנים, שאחרי שהם התענו בבר-מצוות של 5,000 אבוטבולים מהמרכז, התפלשו בעפר רגליהם של 200 קבלני קולות, ונאלצו להבטיח לכל שלומי עוז אפשרי פרנסה לשארית חייו, הם חייבים לקיים. אחרת, איך יוכלו לשבת ליד שולחן הממשלה ולאכול בורקס מהצלחת של אריק? וחוץ מזה, אחרי שפוליטיקאי הזיע כל-כך לפני הבחירות, לא מגיעה לו קצת נחת? איזו דירת שרד בירושלים, או לפחות סוויטה במלון, שיהיה איפה לשים את הרגליים על השולחן בערב. ומה עם האשה והילדים והחברים, שהקריבו את עצמם? להם לא מגיע כלום? אבל אנשים מסרבים לקבל את זה. חוצפה. פשוט חוצפה.
מני מזוז מאידך, איש ישר לרוב הדיעות, דווקא כן סבר שיש שחיתות שלטונית בישראל. אפילו הרבה. וצמיחתה האימתנית של מפלצת השחיתות מאד הדאיגה אותו. הרי בקצב הזה, ישראל תתדרדר בקרוב למעמדן של רומניה וסודאן. אבל, אם להתבטא בזהירות, אין לו כל-כך כוח וגם לא כל-כך חשק להילחם בזה. תראו, אמר בנאומו כמעט בגלוי, למה מגלגלים את כל המאבק בשחיתות לפתחה של מערכת המשפט? הרי גם כך היא על סף קריסה. גם כך, אין די כוח אדם רציני ומיומן שיילחם בבתי-המשפט, שנים על שנים, בדיוויזיות בכירי השלטון המושחתים וסניגוריהם היקרנים. גם כך, לא חסרים שופטים, שמקבלים פיק ברכיים כל אימת שאולמרט או שטרית מתיישבים על ספסל הנאשמים באולמם. ובסוף, ממילא מגיעים הזיכויים וננעצים בלב כמו מוט ברזל מלובן. אז מישהו באמת הציע פעם לנכקש מהפרקליטות את כל העשבים הכמושים והשוטים ולפנות מקום לפרקליטים קצת פחות נחמדים וקצת יותר מוכשרים ואידיאליסטיים. אבל זה קשה. לך תריב עם כל המערכת. לך תהפוך את הסוסה הזקנה והשמנה הזאת לסייחה שרירית וצוהלת. זה בלתי אפשרי. ממש בלתי אפשרי. בטח לא בקדנציה של מזוז.
ומה בכל זאת, הפתרון? לשתף מערכות אחרות. יש עוד גורמים, שמזוז היה רוצה שישאו בנטל. גורמים חינוכיים, פוליטיים, תקשורתיים, אתיים. הרי גם הם מעצבים את דמותה של החברה הישראלית. ואיך המערכות העלומות הללו תלחמנה בשחיתות? על זה מר מזוז קצת התקשה לענות. אמת, בגילו המתקדם הוא כבר לא ממש מאמין, שהטפות מוסר תמגרנה את הסיאוב הציבורי. אמירת נו-נו-נו תוך נפנוף באצבע צרדה לא תתקן - כפי שלא תיקנה מעולם - את אופיים של הרעים והמושחתים. אבל בכל זאת, קצת עזרה ממישהו. אפילו איזו ג'סטה קטנה. בכלל, הבליע מזוז בדבריו, זה היה טוב אם היה אפשר לנער את הפירורים בחצר של השכנים. שיילחמו על טוהר המידות שם. למה להפיל הכל על יועץ-משפטי אומלל אחד? זה לא שהוא מתנער מאחריות. חלילה. הוא והמערכת המשפטית שבראשותו יעשו הכל כדי לטפל טיפול-שורש בשחיתות. אבל, אה, השחיתות הזאת כבר נראית כמו קינג-קונג. זאת בכל זאת, איך להגיד, צפרדע קצת גדולה מדי.
אולי הטיפו לכם, כמו שהטיפו לי לאורך השנים, שהכלבים נובחים והשיירה עוברת.
כל כך הרבה שנים שטפו את מוחנו באמיתה הנואלת הזאת, עד שאנו מקבלים אותה כחוק טבע, שאין לערער עליו. אבל שיירת השחיתות כבר לא חולפת לאיטה לאורך הדרך. היא שועטת לעברנו, טרופה ופרועת סוסים במהירות של רכבת טרנס אטלנטית. ואם לא נעצור אותה מיד, אבל באמת מיד, נירמס כולנו תחת גלגליה.
ואת דליה קוטאי, חזקי ואמצי. ואל תרפי לרגע ממאבקך. את לא לבד, למרות הכל.
